"לכעוס בלי להרוס – אבות מתמודדים עם כעסם על הילדים", חלק ראשון, מאת ד"ר חן נרדי

תקציר – על מריבות והתפיסויות מאת ד"ר רבקה נרדי*
26 באפריל 2011
עם גיא נכדי בבריכה היבשה / מאת חן נרדי
21 באוגוסט 2011

לכעוס בלי להרוס

אבות מתמודדים עם כעס על הילדים

מאת ד"ר חן נרדי  https://www.dialog-nardi.co.il/

 

"כל אחד יכול לכעוס – אין קל מזה, אך לכעוס על האדם הנכון, במידה הנכונה, בעיתוי הנכון, למטרה הנכונה ובדרך הנכונה, אין זה דבר קל כלל ועיקר". אריסטו, פילוסוף יווני 384 322 לפנה"ס)

 

ביתי הקטנה קדחה מחום. היא שכבה על הרצפה כדי לצנן את עצמה, בכתה ורעדה בכל גופה. ניסיתי להרימה כדי לקחתה למיטתה, אך היא התנגדה. הייתי חסר אונים. היא מלמלה דברים לא ברורים. כנראה הזתה מהחום. לפתע שאלה: "אבא, אתה אוהב אותי? "בטח שאני אוהב אותך", השבתי מיידית וליבי דפק בחוזקה.  האין  היא בטוחה באהבתי? רעד עבר בי. "אבא, אתה אוהב אותי?" חזרה ושאלה הקטנה. אימצתי אותה בחזקה  אל ליבי, קינחתי את דמעותיה ואמרתי: "אני אוהב אותך. יותר מכל דבר בעולם" ואז באה השאלה שטלטלה אותי: "אם אתה אוהב אותי אז למה אתה כועס עלי כל הזמן?" 

האומנם אני כועס עליה כל הזמן? האין זו הגזמה?  

ההלם היה כפול. הלם מעצם העובדה שביתי תופסת אותי כ"כועס עליה כל הזמן" והלם מכך שהדימוי העצמי שלי היה כשל אב מכיל ומלא אמפטיה לילדיו, השולט בעצמו ובכעסיו. הייתכן שאני כועס מבלי להיות מודע לכך ? אולי ביתי קולטת ממני משהו המתפרש על ידה ככעס?  ואם כן, מהו אותו "משהו" שאני משדר כלפיה?

"אתה ביקורתי מדי כלפי הילדים" אמרה לי רעייתי כאשר שיתפתי אותה בשאלות אלו.  

אמנם כן, הייתה לי ביקורת על התנהגותם של ילדיי: הם לא עזרו מספיק בבית, לא תמיד השקיעו בלימודים, התחצפו לא פעם, הפרו הבטחות, לא תמיד אמרו את האמת. האין זה לגיטימי שאב יבקר את ילדיו על התנהגויות אלה?

 

חלפו שנים וביתי חצתה את גיל השלושים, יחסינו השתנו לבלי הכר. הכעס פינה את מקומו לאמון, לאמפטיה, לאהבה. לא, הכעס לא נעלם מחיי, אבל למדתי כיצד לרסנו, לפוגגו ולעיתים אף למנוע אותו לחלוטין. מזה שנים אני מנחה קבוצות גברים "לכעוס בלי להרוס" (http:/www.dialog-nardi.co.il/Images/Files/100_1297625289000.pdf .

במעגלי אבות אלו אנו חולקים תובנות וידע בתחום ההתמודדות עם כעסים ובונים יחדיו מודל של אבהות חדשה, שאני אוהב לכנותה גם בשם "אבהות דולפינית". אתמצת כמה מן הרעיונות המרכזיים.

 

חצ"מים (חייב צריך מוכרח)

אבני היסוד של כעסנו על ילדנו הינם החצ"מים – הציפיות הבלתי רציונאליות שלנו מעצמנו ומהם. החצ"מ הינו קיצוני במהותו: ילדי חצ"מ (חייב, צריך, מוכרח) לשמוע בקולי, וכן אם הוא פועל בניגוד לדעתי, זה סוף העולם. אבות הלוקים בחצ"מ זה תופסים את המצב כקטסטרופאלי, מרבים להתפרץ בזעם ולנקום בילד על כך שהמרה את פיהם. .     

נדון בכמה מן הציפיות האלה (אודות החצ"מים ההוריים ניתן לקרוא גם בספרם של ד"ר רבקה נרדי וד"ר חן נרדי "להיות דולפין – התמודדות עם תוקפנות וחולשה (מודן 2006) http:/www.dialog-nardi.co.il/lp/lp.asp?DocID=289

 

חצ"מ א: "הילד חייב צריך ומוכרח לכבד אותי כי אני אבא שלו"

אבות  רבים מצפים שילדיהם ירחשו להם כבוד מעצם היותם אבות וזאת ללא קשר להתנהגותו של האב כלפי הילד. ציפייה זו מייצגת   תרבות שהתירה לאב לעשות בילד כרצונו והטילה על הילד את מצוות "כבד את האביך ואת אימך" שאינה מותנית בהתנהגות טובה של ההורה כלפי ילדו. בתרבות דמוקרטית שבה מקור הסמכות אינו האל, המלך או הדיקטטור, לילדים יש זכויות אדם. הם זכאים לבקר את התנהגותו, ובמקרים קיצוניים אף למרוד באב מתעלל וגם לתבוע אותו בבית משפט.  ביקורתו של  הבן על התנהגות האב, מעוררת באבות רבים זעם המובילם לעיתים לצאת למלחמת חורמה כנגד הילד.

אבות אשר בילדותם חשו יראה או פחד כלפי אבותיהם שלהם ובטלו את עצמם בפני אבותיהם מתקשים לעיתים לעמוד בפני ביקורתו של ילדם. "אני לא הייתי מעז לדבר ככה אל  אבי" כועס האב, או בעצם הילד הקטן שדוכא בתוכו.  

האסרטיביות של הילד כלפי אביו  הינה שלב התפתחותי חשוב בחייו של הילד וחשוב שנעודד את ילדינו לעמדו על דעתם ולהתמודד עימנו. ילד הלומד לנהל משא ומתן עם אביו, רוכש מיומנות חשובה לחייו כאדם בוגר. אני ממליץ לאבות לעודד את האסרטיביות של ילדיהם כלפיהם.

 

חצ"מ ב: "הילד חייב, צריך, ומוכרח להבין שאם לא יתן לי יחס טוב הוא לא יקבל יחס טוב ממני"

אבות רבים מצהירים לעיתים על מדיניות של "יחס גורר יחס" כלפי ילדיהם: תהיה ילד טוב תקבל יחס טוב, תהיה ילד רע תקבל יחס רע". אין ויכוח על כך שהדדיות ביחסים הינה עיקרון מוביל בהתנהגות חברתית. אולם עיקרון זה מתורגם לעיתים באפן שגוי על ידי אבות. לדוגמא: אב לילד בן חמש הסביר לי: "אם הילד אינו  מדבר איתי ומסתגר מפניי, אני בתגובה איני מדבר איתו ומסתגר מפניו עד שהוא יבוא אלי וירצה את קרבתי". הדדיות ביחסי הורה ילד אינה זהה להדדיות ביחסים בין מבוגרים. הילד, בניגוד לאדם בוגר, אינו מצויד ביכולות התנהגותיות, קוגניטיביות ורגשיות המאפשרות לו לקיים מערכת יחסים שוויונית עם ההורה. תגובותיו למצבי לחץ הן קיצוניות לעיתים קרובות, פחדיו רבים ועוצמתיים יותר משל אדם מבוגר והכלים שלו להתמודד עימם דלים יותר בהשוואה לאלה של אדם בוגר. משום כך אב יכול להכיל ולספוג ההתנהגויות "המעצבנות" של ילדיו ולהגיב עליהם בהכלה ואמפטיה ולהציב גבולות לילד בנחישות אך באמפטיה, במקום לגמול לו בהתנהגויות מעצבנות דומות כלפי ילדיו. 

 

חצ"מ ג: "הילד חייב, צריך ומוכרח להחזיר לי את מה שהשקעתי בו"

אבות מתלוננים על כך שכל חייהם נתנו והשקיעו בילדיהם ואילו הילדים "כפויי טובה" ואינם גומלים להם באותה המידה. אבות המצפים מילדיהם להחזיר להם את ההשקעה שהשקיעו בהם, חשים כקורבנות של ילדיהם ומרבים לכעוס עליהם בהיותם "ילדים רעים". ראוי ללמוד מדברים שאמר ילדו של אב שהיה בטיפולי: " אבא, אפילו אם אתאמץ כל חיי להחזיר לך את כל מה שהשקעת בי , לעולם לא אוכל לגמול לך על כך שנתת לי חיים, שגידלת אותי, שפרנסת אותי, שהגנת עלי. תמיד הנתינה שלך תהיה גדולה יותר משלי". האם אנו רוצים שילדינו יחושו כבעלי חוב כלפינו? התחשבנות כזו מייצרת ציפייה בלתי מציאותית מהילד ומהווה מדגרה של כעסים אינסופיים של אבות כלפי ילדיהם.

 

חצ"מ ד: "אני חייב למנוע מהילד שלי את הטעויות שאני עשיתי"

עם התבגרות ילדינו, הולכת וקטנה יכולתנו להגן עליהם מפני טעויותיהם. אבות המנסים לכפות על ילדיהם את דעתם לגבי בחירת מגמה בבית הספר, מקצוע, בחירת בת/בן זוג, וכדומה, מקוממים עליהם את ילדיהם ודוחפים אותם במו ידיהם לעמדה של: "אעשה ההיפך ממה שאתה אומר לי, כי אני כבר גדול".

ה"דווקא" הילדי, מעורר לעיתים אצל האב תגובת נגד כעסנית כלפי ילדו ומכאן קצרה הדרך למאבקי כוח הרסניים.

  

חצ"מ ה: "ילד חייב, צריך ומוכרח להיות בוגר כמו  שאני הייתי בגילו"

אבות שנסיבות חייהם ביגרו אותם טרם עת (סייעו בפרנסת המשפחה, טפלו באח עם צרכים מיוחדים וכדומה), הינם ביקורתיים לעיתים כלפי ילדיהם הנוהגים לדעתם ב"ילדותיות".  הם מצפים מילדיהם להתנהג בדרך בוגרת יותר משלב ההתפתחות שהילד נמצא בו. האב משחזר בעצם את הפגיעה בילדותו שלו וכך פוגע בהזדמנות של ילדו ליהנות מהתפתחות תקינה.

 

חצ"מ ו: "ילד חייב צריך ומוכרח להגשים את חלומותיו של אביו"

אבות רבים מעמיסים על כתפי ילדיהם את הגשמת חלומותיהם שלהם. אבות אלה משדרים לילדיהם בדרכים שונות: " אם לא תגשים את החלום שלי שתהיה (כדורגלן על, מהנדס, וכיו"ב) אתאכזב ממך". תוצאתה של גישה זו ניתנת להדגמה בסיפור הבא: שאלתי את אחד ממטופלי, גבר בשנות החמישים לחייו שיצא לגמלאות: "איזה חלום אתה רוצה להגשים עם יציאתך לגמלאות?" הוא השיב ללא היסוס: "אין לי אף חלום משלי. כל חיי הגשמתי את החלומות של הוריי, מפקדיי בצבא ושל בני משפחתי". האם נשכיל לעודד את ילדינו לחלום את חלומותיהם שלהם ולא את שלנו?

 

המשך