רשימה 34: השעמום הזוגי/ד"ר רבקה נרדי, 29/10/2012, בראן, טרנסילבניה, רומניה

היא מתחילה לספר לו משהו שקרה לה היום בפגישה עם החברה שלה. הוא מקשיב בחוסר עניין ופוטר אותה באמירה "את לוקחת יותר מידי ללב". הסיפור שלה נשאר תלוי באוויר.

כבר זמן מה שהוא חש חוסר סיפוק בחייו המיניים ושעמום זוחל בחייו שמשגע אותו. הפך להיות עצבני ומתוח בחברתה. היא שואלת מה קרה. הוא משיב לה ש"כלום". הוא לא בטוח שאפשר לשוחח איתה על דברים "כאלו". הוא חושש שתיבהל ותבוז לחולשתו.

על חלומותיה לפתוח עסק עצמאי היא לא מרבה לדבר אתו, שכן תגובותיו מרפות את ידיה. "המצב במשק", "את לא מתאימה לעסקים" ועוד כיו"ב. אז למדה לשתוק ולדבר רק על מה שצריך. אפילו כשיוצאים לבלות ויושבים במסעדה יפה ואוכלים מאכלים נחשקים משעמם לה. הם בקושי מדברים.

כשניסה יום אחד לעניין אותה בדילמה עסקית סבוכה אמרה לו שהיא לא ממש מבינה בזה ושלחה אותו לדרכו לפתור אותה לבד. כבר מזמן חש שאין לה עניין בחברתו וממעיטה לספר לו מהקורות אותה. חשד שיש לה מאהב, אך לא העז לחקור. חיו זה בחברת זו בהליכה זהירה, כזרים.

היא מציעה שיבלו יותר עם חברים, שיראו יותר הצגות, שיצאו בערבים, שיטיילו, שיחוו, ש… הוא מביט בה תמה, מה היא רוצה מחייו. טוב לו איך שהוא,  בבית. היא מתלוננת שמשעמם לה, הוא מוחה בכעס שהוא "לא קצין הבידור שלה".

חברים הציעו להם לנסוע ביחד לחו"ל. שמחו, התלהבו. כמה טוב להיות בחברת עוד זוגות. העיקר שלא יהיו זה עם זו.

הם לא משוחחים על מה שקשה, הם חוששים זה מזו, הם פוחדים ממגע אינטימי-נפשי, הם כבר לא סקרנים ללמוד את זולתם. הם משועממים.

אנחנו בחופשה חלומית, אני ובן זוגי, או כפי שנהוג לומר "בעלי", לגמרה לבד,  בווילה יפיפייה בכפר שמזכיר לי את אגדת כיפה אדומה,  בנופים ההרריים,  ביערות,  בניחוחות,  בריחות של הטבע הראשוני, הרענן, הקסום. אין אינטרנט. כך יצא וכך לבסוף בחרנו. אנחנו מנותקים. אני והוא , הוא ואני. עם המחשבים, עם כתיבתו של ספר חדש (אני) והוא, עם סיומו של ספר, ממש כותב כאן את השורות האחרונות. מטיילים לנו טיולים קצרים, ללא מאמץ. יופיו של הטבע מקיף אותנו מכול עבר ולאן שלא ניסע נהיה עם היופי הזה. אנחנו חשים רעננות ילדית, שזמן רב לא חשנו. הניתוק מחיי היומיום משפיע על כול הווייתנו. הפכנו לאנשים רגועים. לא רבנו ולא התווכחנו כמעט על שום דבר. אנחנו יודעים שזו חוויה זמנית שתחלוף מהר עם שובנו הביתה, ובכול זאת זה מפליא אותנו. האם כך מרגיש אושר?

והשעמום, וכי איני מכירה אותו? וכי פסח על ביתנו? כמובן שלא. הרי אחרת לא הייתי יכולה לכתוב עליו. היו ימים שהייתי מאשימה את אופיים של חיינו הזוגיים בשעמום מסוים שהיה תוקף אותי… וכש"ההתקף" היה חולף הייתי מתפנה למחשבה נקייה ומעמיקה יותר הבוחנת את החסר לי, אם זו השראה ליצירה חדשה, או סוג של קרבה אינטימית מסקרנת עם בן זוגי שתפיח מחדש את האש הדרושה לי, לזוגיות שלנו. ולמדתי שעלי, עלינו, לעמוד על המשמר.

לפני כמה שנים נשאלתי על ידי עיתונאית שערכה כתבה בנושא – "מדוע זוגות יוצאים לחופשות שלהם יחד עם עוד זוגות?" עד ששאלה אותי לא חשבתי על כך. אך תחקיר שטחי שערכתי לימד אותי שזוגות רבים יוצאים בחברותא לטיולים ולנופשים ושמחים וגאים בכך וצוברים הרבה חוויות ומספרים על כך בשמחה גלויה. שמתי לב שאנשים אוהבים להתגאות במספר חבריהם, ממש כפי שהם מספרים בגאווה על מספר האורחים המוזמנים אליהם לשולחן החג… מה יותר, כך יותר טוב. שאלתי את עצמי האם זו מורשת מימי גיל ההתבגרות,  בימים שההסתובבות בחברת "המקובלים" הייתה משאת נפש שהגדירה את ערכו של הנער, את שוויה של הנערה, והבדידות נתפשה כנידוי, כהדרה מכוונת, כזו שלא נבחרה אלא נכפתה על הנער או הנערה על ידי 'החברה'. האם זיכרון המורשת ההיא מימי בית הספר שיצרה שריטות או פחד נסתר שמא… גורם לנו המבוגרים, הנשואים, השבעים, לשמור על עצמנו, כמו גם על הזוגיות שלנו, מכול משמר, שלא נישאר לבד?

עם הזמן גיליתי שקיימות חבורות רבות של זוגות המנהלים לא רק טיולים משותפים אלא גם חיי חברה פעילים, כגון מפגשים סדורים, אחת לכמה שבועות, אליהן מוזמן מרצה (לפעמים הייתי אני המרצה הזו) ויוצקים זמן תרבות למפגשיהם. האמת שהייתה תקופה שקנאתי בהם. רציתי גם, ולבסוף אף זכינו לחבורה משלנו שחברתם גורמת לנו נחת ושמחה, וגם תחושת שייכות שאנו מוקירים.

אני חוזרת לשאלתי  – האם בגלל השעמום? חווית השעמום מוכרת ושנואה על רובינו. השגרה היוצקת ביטחון לחיינו גם גורמת לנו מיאוס, רצון לברוח. נדמה לנו שבחברת עוד אנשים, ולו זרים, בהמולה, ברעש הקניונים, בהסתופפות בחברת עוד זוגות, נמצא איזה נוחם, נשכח את עצמנו. וכשנגלה שאין תשובה נחפש אולי ריגושים יותר נועזים, וכשנגלה שגם שם אין תשובה, ואם יהיה לנו אומץ להתבונן לתוך עצמנו נגלה אולי את הסיבה העמוקה לכל זה – ריק קיומי שנובע מחוסר משמעות, שמביא עלינו את השעמום הגדול, לא השעמום המבורך של רגעי בטלה-מנוחה, אלא השעמום המאיים המזכיר לנו שלכל הרעש הזה של החיים אין תכלית. ההתעסקות בגידול ילדים ובביסוס כלכלי מהווה בדרך כלל, בחברה המוכרת לנו, דרך מילוט מקובלת חברתית מסוגיות קיומיות. "משעמם? הצחקת אותנו. למי יש זמן להשתעמם… אין זמן לנשום.”  אכן, כאשר  צרכים הישרדותיים חיוניים הופכים לעיקר בחיינו ואין לנו זמן, נדמה לנו שאנו פטורים מבעיית השעמום. טעות. גם הנאבקים על הישרדות יומיומית בתקופה זו של חיינו, שהעולם נהייה קטן ונגיש, והמודעות מוטחת בפנינו באמצעות הטלוויזיה, הרדיו, העיתונים, האינטרנט, האיפון, הרכילות  – כן, גם מי ש"אין לו זמן לשטויות" כבר יודע שעליו לחפש "עוד משהו" כדי שהחיים יהיו מעניינים. כבר לא מספיק לשרוד, אנחנו רוצים לחיות, לחיות טוב. כלומר שיהיה מעניין! אבל… אתגר העניין הופך להיות קשה ובעייתי יותר ויותר, שכן רובנו שבעים מעודף גירויים, ובעיקר אלו בינינו שטעמו הרבה, ורובנו טעמו הרבה, אולי הרבה מידי. אנחנו נענשים בשעמום, בגלל השפע, שפע הגירויים, הנגישות הגבוהה. הכול מוכר כל כך… ומשעמם.

אדם זקוק להתחדשות. התחדשות פנימית אוטנטית. כזו המתרחשת כתוצאה משינויים פנימיים שאנו עוברים המזמינים אותנו להתנסות בלמידה חדשה, כזו שהופכת אותנו לתלמידים, לטירונים.

קחו לדוגמא אדם שבגיל ששים חוזר ללימודים, או אחר שבגיל ארבעים מחליף מקצוע, או אישה העוזבת את משרתה בחברת היי טק גדולה ומחליטה להתמסר לאהבת האפייה שלה ופותחת עסק עצמאי. או גבר או אישה שמתחילים (או ממשיכים אהבה ישנה) לצייר, לפסל, לנגן, לשחק בתיאטרון חובבים, לשיר במקהלה, לכתוב או לפתח תחביב "משוגע"… שמעתי סיפורים לא ייאמנו על אנשים משועממים שחשו ריקנות הולכת וגוברת בחייהם וקמו יום אחד והחליטו לעשות מעשה. למשל, הגבר שהפך לחונך לנער יתום מאב,  האישה שהצטרפה לעמותה חברתית  ומסייעת כלכלית ואישית למשפחות במצוקה, האישה  המבוגרת שגמלה בתוכה החלטה לסייע לחולי אלצהיימר והלכה ולמדה מה שיכלה על מהלך המחלה ובדרך אף למדה להתמודד עם פחדיה שלה. אלו דוגמאות לתפניות לכיוון הפילנתרופיה. אבל, האמינו, יש הרבה סיפורים אחרים שאין להם גוון פילנתרופי, על התמסרות ליצירה בתחומים חדשים, לעתים אפילו מעבר לאזור אחר בארץ, המביא אנשי עיר מובהקים להתחיל לגדל ירקות בחצר האחרית שלהם ולראות לראשונה בחייהם הבוגרים, לראות באמת, לחוש באמת,  את יפי הטבע סביבם, ולמעשה, לחוש באופן חושני את עצמם. בקיצור, התחדשויות והתחלות מכול המינים והסוגים.

פגשתי כאלו וראיתי את הברק בעיניים שלהם, ראיתי את תשוקת החיים שלהם מתעוררת מחדש, את הסקרנות והעניין,  את הנחישות לפצח את האתגר.

החיים בזוגיות יוצרים אשליה, בתחילה מתוקה, וברבות הימים מתנפצת מול עינינו, שיהיה מעניין, כול עוד נהיה ביחד.

אנו נאחזים בזולתנו שיגרום לחיינו להיות מעניינים. אנו תובעים מבן או מבת זוגנו שיביא אתגרים לחיינו, שיציע לנו ריגושים. בקיצור שייעשה את עבודת העניין עבורנו. אנחנו כועסים ומתוסכלים כאשר זה לא קורה. אנחנו מאשימים את בני זוגנו ואולי אף מפתחים פנטזיה, שאילו רק היה לנו בן או בת זוג אחרים, חיינו היו נהיים הרבה יותר מעניינים. אנו מפתחים דעות שליליות על "הבעל המשעמם שלנו" ש"אי אפשר לעשות אתו חיים" או על "האישה היבשושית שלנו", שמזניחה את בעלה  וש"כול מה שמעניין אותה זה הילדים…"

ואולי יום אחד נתעורר להבין שרק אנחנו אחראים להביא עניין לחיינו. שהעניין האישי שלנו, הגורם לנו לחוש מעניינים וסקרנים לגביי החיים, מייצר גם ראייה אחרת, הרבה יותר רעננה לבני זוגנו.

למה הדבר דומה? איעזר בדימוי נפלא של ווירג'יניה סאטיר, פסיכולוגית משכמה ומעלה שהתפרסמה בשנות הששים של המאה הקודמת. הדימוי שלה על "הקדירה המליאה" המייצגת את תחושת המליאות והסיפוק שאדם חש עם עצמו, לעומת "הקדירה החסרה" המייצגת את תחושת חוסר הערך והריקנות שאדם חש בעצמו עוזר לי לומר את דבריי. סאטיר טענה שככל ש"קדירתנו יותר מליאה" כך גם יחסינו לעולם, לבני זוגנו, לאנשים הסובבים אותנו משתנה, מתרכך, נדיב יותר, מכיל, רואה, אמפאתי. כה נכון ומדויק, ברוב המקרים (שהרי אין נוסחאות מושלמות ביחסי אנוש). יתכן והראייה הרעננה על בני זוגנו היא סוג של השלכה חיובית, אין רע בכך, כי כאשר בני זוגנו חווים את ראייתנו האוהדת אותם, הרואה בהם אנשים מעניינים שכדאי להתעניין בהם ולשוחח איתם הם באמת נהיים כאלו… הם נפתחים אלינו, הם נפתחים לעצמם. האם לא בכך עסקה אגדת הנסיך והצפרדע של האחים גרים שם התפקיד להפיכת "הצפרדע" ל"נסיך" ניתן לנשיקתה של הנסיכה, הנשיקה, החום, האהבה שנתנה הנסיכה לצפרדע, "בלי חשבון", הפכו את היצור המכוער, המגעיל וכנראה גם המשעמם… לנסיך! אבל יש לזכור שהתהליך הזה אינו חד כיווני. גם לנסיכים יש הכוח להפוך "צפרדעות משעממות ומגעילות" לנסיכות, אם רק יראו אותן מבעד ל"צפרדעיותן", יראו את יופיין הקורן, את עולמן הפנימי המשווע לעיניים אוהבות, הממתין להיפתח. כי זאת יש לזכור שכמעט כל "צפרדע", ממין זכר או ממין נקבה, יכולים להפוך, באחת, ולפעמים בתהליך מעט יותר איטי, ל"נסיך", ל"נסיכה".  ובמילים פחות מלכותיות אסכם את הדברים כך:  לכוח הראייה שלנו את זולתנו יש כוח ענק. הכוח הזה מוכח, מאז היות האדם, בתקופת החיזור.  ואנחנו יודעים זאת. אבל שוכחים. אז בואו ניזכר וייטב לנו. לא עוד שעמום משמים ומדכא, אולי רק קצת, לפעמים, לבטלה ומנוחה. כי גם לאלו אנו זקוקים.

אולי יום אחד נגלה שאגדת הנסיך שהיה צפרדע והפך לנסיך אמיתי בזכות נשיקתה של הנסיכה, מספרת סיפור אמיתי המסתתר בין השורות של אגדת הילדים התמימה.  אומנם האגדה מספרת על הנסיך בלשון זכר, שהיה צפרדע וחזר להיות נסיך, אבל בשינויים קלים זה יכול היה לקרות גם לנסיכה שהפכה לצפרדע והייתה זקוקה לנשיקתו של הנסיך כדי לחזור ולהיות נסיכה.