15 סיבות להתפרצויות כעס של גברים כלפי נשים בזוגיות

קורס/סדרת הרצאות הכתב והמגדר – הנסתר והנגלה בחוויה הנשית
21 באוגוסט 2017
על זוגיות ומשפחה בפרק חדש בחיים
19 בנובמבר 2017

"לפני הנישואין היית נמרה מינית ואחרי הנישואין הפכת לפריג'ידית", "את עושה לי סחיטה רגשית: סקס תמורת שלום בית ועבודות בית", "את משקיעה רק בילדים, בילדים, בילדים ומה איתי?", "תלמדי לדבר יפה ואז אקשיב לך", "לי אין בעיה, תלכי את לטיפול", "קודם את תשתני, אחר כך אני אשתנה", "בואי נתחלף. תלכי את לעבוד ואני אשאר בבית".

כמטפל וכמנחה קבוצות גברים, וכמי שבעבר כמעט הרס את נישואיו בשל התפרצויות כעס, אני סבור שמקור כעסם של גברים בזוגיות, הנו בתחושה שהם "פראיירים" – קורבנות – של בת זוגם והילדים. אספתי את משפטי הכעס שלי ושל גברים אחרים והתייחסתי לסיבותיהם.

1. "תמיד זה רק הילדים, הילדים, הילדים, ומה איתי לעזאזאל?", "אני נותן לך כל כך הרבה, מפרנס, עובד קשה, ולך יש רק טענות אלי…". כשאנחנו מרגישים פראיירים בנישואין, "קורבן" של בת זוגנו והילדים, אנחנו נעלבים ומקנאים בילדינו על ההשקעה הענקית של בת זוגנו בהם, ועל מיעוט השקעתה בנו (סקס ופינוקים אחרים). הביקורת והכעס שלנו כלפיה מוליכים את בת זוגנו אל בין הפטיש והסדן, בין הילדים לבנינו: כשהיא "יותר מדי אימא" אנחנו כועסים עליה, כשהיא "יותר מדי בת זוג" הילדים כועסים עליה. כתוצאה מכך משיכתה והערכתה כלפינו פוחתת, אנחנו כועסים עוד יותר וכדור השלג של הכעס ממשיך וצובר עוצמה.

2. "את לא יודעת לשים גבולות לילדים", "את לא רואה שהילדים מנצלים אותך?", "את מכריחה אותי להיות השוטר הרע". אנחנו כועסים על ילדינו כמוצא לתסכולינו ולקנאתנו, כדי "להגן" על בת זוגנו מפניהם ו"לחנך את ילדינו".

3. "את כועסת כל הזמן", "אם רק היית מדברת יפה, הייתי מקשיב לך, תלמדי לדבר ואז אקשיב לך". כשאנחנו מרגישים שהביקורת של בת זוגנו מוצדקת, אנחנו פוחדים להודות בכך, ובורחים לכעס והאשמה על סגנון דיבורה.

4. "את לא תתני לי פקודות", "את מדברת אלי בזלזול". אנחנו מפרשים בקשות פשוטות כמו למשל "צריך להוריד את הזבל" כהוראות ופקודות ומרגישים מושפלים. קורבנות של אישה תוקפנית. קל לנו לקבל פקודה או הוראה ממפקד, מנהל, העיקר שיהיה גבר. אבל כאשר אישה נותנת לנו הוראה – הקרקע רועדת מתחת לרגלינו ואנחנו ממהרים לצאת למלחמה.

5. "כשאני מדבר עם האינסטלטור/טכנאי הטלוויזיה/איש המחשבים, אל תתערבי, את לא מבינה בזה" ההתערבות שלה בלתי נסבלת כי אנחנו פוחדים להיראות בעיני גבר זר שנכנס הביתה כחסרי מיומנויות, כסמרטוטים, כ"לא גברים" לכן אנחנו "שמים אותה במקומה" מראים לו (לעצמנו בעצם) שאנחנו "גברים אמיתיים".

6. "את יותר מדי רגישה, עושה מזבוב, פיל", "ככה אני מדבר, לא נאה לך, יש רבנות". בעולם שמחוץ לבית אנחנו נזהרים בכבוד הזולת, נזהרים בדברינו, אדיבים, מביעים חום ורגישות. בבית אנחנו פורקים את תסכולינו. הטעות היא שאנחנו מאמינים שבת זוגנו והילדים אמורים להכיל ולקבל אותנו "כמו שאנחנו".

7. "די, די, די, את חופרת לי במוח", "את לא נותנת לי לגמור משפט", "אני לא יכול לדבר אתך כי את מציפה אותי במילים" לפעמים אנחנו מרגישים חסרי מילים ונחותים אל מול כושר הדיבור והתובנות הפסיכולוגיות שלה. בהעדר יכולת לתת תשובות הולמות, אנחנו מנסים להימנע משיחות אתה. דפוס המגביר את התקפותיה עלינו ואת הנתק בינינו.

8. "תלכי את לטיפול, הבעיה היא שלך, לי אין בעיה", "קודם תשתני את ואחר כך תדרשי ממני להשתנות". אנחנו פוחדים מטיפול. כי אנחנו יודעים שבטיפול נצטרך לעמוד מול המראה, לקחת אחריות על שגיאותינו ולהשתנות, לא נוכל להאשים רק אותה, ובכלל, נצטרך לתת דין וחשבון על התנהגות רעה כלפיה.

9. "בואי נתחלף. תלכי את לעבוד ואני אשאר בבית". קשה לנו להכיל את הטענות שלה אודות חוסר צדק בחלוקת התפקידים בבית. כדי להדוף את טענותיה, אנחנו שולפים את טיעון "המפרנס הגדול" כשבעצם גם היא עובדת קשה בבית (וללא כל תמורה כספית), ולעיתים גם מחוץ לבית.

10. "למה אני עוין ושותק? תחשבי בעצמך", "לפני הנישואין היית נמרה מינית ואחרי הנישואין הפכת לפריג'ידית", "השתמשת בסקס כדי לתפוס בעל, ואחרי שלכדת אותי, את כבר לא צריכה להתאמץ". אנחנו מענישים אותה על שהיא מונעת מאתנו סקס. אנחנו בטוחים שהיא משתמשת בסקס כדי לסחוט מאתנו עבודות בית והתנהגות \"טובה". מאחר ואנחנו מאמינים שתפקידה של אישה לספק את צרכינו המיניים. אנחנו לא מבינים שדרישה ולחץ לקיים יחסי מין מצננים את המיטה הזוגית וכעסנו גדל עוד יותר.

11. "את לא רוצה לשכב איתי, אל תעשי טובות, אמצא מישהי בחוץ", "את אשמה בבגידה שלי"… לפעמים אנחנו כועסים באמצעות הפורנו, הצ'אטים, הפלירטים והפרשיות מחוץ לנישואין. הכעס ותחושת הפראייריות נותנים לנו צידוק לכאורה. אנחנו מרבים לשקר, להסתיר את סודותינו. המשא כבד ומייצר מתח והרבה רגשות אשם. כשאנחנו מרגישים אשמים, אנחנו תוקפים. "הכל בגללך".

12. "למה לא הזכרת לי?", "תראי איך הבית נראה", "האוכל לא טעים", "אין מה לאכול בבית". אנחנו מאמינים שבת הזוג אמורה לספק לנו שירותים: להיות עקרת-הבית, מזכירה, טבחית, מנקה וכמובן תשמיש מיטה. כשהיא אינה ממלאת את "תפקידה" אנחנו זועמים.

13. "למה סיפרת לילדים/לחברות/לאמך בלי לשאול אותי?" אנחנו מכתיבים לה סגנון תקשורת, ממודר, היררכי – כופים עליה לבקש את רשותנו. תחושות הנחיתות וחוסר הביטחון שלנו גורמים לנו לפחוד מהחופש שלה, ולהגביל אותה.

14. "אם תמשיכי לבזבז כסף על שטויות, אני אגזור לך את כרטיס האשראי" לפעמים אנחנו מקנאים בה על שהיא מרשה לעצמה ליהנות מהחיים, לפעמים מרגישים פראיירים שלה ושל הילדים, לפעמים אנחנו מסתירים מבת הזוג כמה כסף יש בחשבון מחשש שהיא תבזבז, נשארים עם כל האחריות הכספית על כתפינו, פוחדים שנישאר בלי כסף.

15. "אל תעזי להזכיר את אבא שלי" מאחר ונשבענו לעצמנו שלא נהיה כמו אבא שלנו, קשה לנו כשהיא אומרת "אתה מתנהג בדיוק כמו אבא שלך", קשה לעמוד מול המראה שהיא מציבה בפנינו.

לסיום,
תנאי הכרחי להתמודדות טובה עם התקפי הכעס שלנו, גברים, אינו שבת זוגנו תשתנה ותהיה "פחות פמיניסטית", אלא שינוי בתפישת עצמנו כקורבנות של בנות זוגנו. עלינו להתמודד עם הפחד להיות 'פראיירים' של בנות זוגנו וילדינו, ולנטוש את האמונה הפרימיטיבית שכבודנו העצמי תלוי בכוחנו לשלוט בנשים ולגרום להן לציית לנו.

ד"ר חן נרדי – מטפל אישי וזוגי ומנחה קבוצות גברים

צור/ צרי קשר