רשימה 59: שנאה בשם: "הצדק", "הקיפוח", "קדושת המקום", "האמונה", "אלוהים"…/ד"ר רבקה נרדי, 15/11/2014

המילון הרגשי ככלי טיפולי/ד"ר חן נרדי
16 באוקטובר 2014
רשימה 53: פרק ב' – מהתפרקות להתרחבות/ ד"ר רבקה נרדי,1/7/2014
23 בנובמבר 2014

 

פעם אהבתי את ירושלים. כול כך אהבתי אותה, בשנים שהתגוררתי בה כסטודנטית, עד שהיו בי רחמים על תושבי השפלה, תל אביב בעיקר. הם מחמיצים את הקיר חשבתי, את הנופים מלאי ההוד של הרי יהודה, את הסמטאות המסתוריות החמקמקות המעניקות לכול שכונה את הצבע המיוחד לה, את בתי האבן שהיה בהם עבורי ניחוח של זרות קסומה, ים תיכונית, מפתה. חשבתי לי איך הם לא נוהרים בהמוניהם לירושלים, היפה והמסתורית בערי תבל, לחוות את הקסם הזה הנמצא בה בכול פינה. נהגתי לנסוע לבקר את משפחתי אחת לשבועיים. ותמיד חזרתי אליה במוצאי שבת בתחושת הקלה, כמו חוברתי מחדש לבלון החמצן שלי.

מתי כול זה היה? לפני עידן ועידנים, בזמן אחר…

חלפו השנים, הלכתי ממנה, גרתי במקומות אחרים והייתי פוקדת אותה מידי פעם כדי לגלות שמה שהייתה איננו עוד. גדולה וזרה ומתרחבת ומשמינה ובעיקר חסרת מנוחה.  המקומות הקדושים שלה הפכו ממקומות של קדושה לסמל של מלחמה ומריבה ואגו – בשם הדת, האמונה, האם כך רצה האלוהים שלהם?

עכשיו היא בוערת. רשימה זו נכתבת בעין כרם לשם נסעתי עם בתי לכתוב את ספרנו המשותף. היה עלי להרגיע את אמי הדואגת שעין כרם לא מסוכנת… שהיא לא ממש ירושלים, ובלבי חשתי דקירה, לאן הידרדרה העיר שהפכה לעיר מריבה מסוכנת למבקרים בה. ממקום זה צמחו מחשבותיי על מהותה שלל השנאה.

מאין היא צומחת ולאן היא הולכת השנאה? תינוקות נולדים חפים ממנה, רכים ומתוקים וזקוקים לאהבה. האם זרעיה הראשונים נובטים במשפחה? קנאת אחים? זרוע קשה של הורים? קיפוח, אלימות, הזנחה? האם שם? האם הנבטים הללו גדלים בחברת הילדים הבנויה ממעמדות של "מקובלים" ו"מנודים" , אהובים ודחויים, אלה שיש להם, ואלה שלא, יפים, ויפים פחות, ממותגים ו״פשוטים״? האם  ״הרישיון לשנוא״ ניתן לילדים על יד מבוגרים המעלימים עין? האם שנאת האחר היא חלק מהיותנו אנושיים?

כשילד צועק להוריו "אני שונא אתכם!" האם זו שנאת רגע או רגש נקם המתנחל בנפשו הרכה ההופכת להיות אדמתו הזרועה לגידולה של השנאה? האם בני זוג שאבדו חמלה, אבודים?

בסרטו האמריקאי של הבמאי אנטוני פוקואה (2014), ״נקודת שוויון״ אנו מתוודאים לגיבורו המסתורי והכריזמטי מאקול, לוחם קומנדו לשעבר שביים את מותו כדי לחיות חיים שקטים בבוסטון. המפגש עם אי צדק אכזרי מעמיד אותו פנים מול פנים עם גנגסטרים רוסיים אלימים. כשהוא נוקם את כבודם של חסרי הישע הניצבים חסרי אונים מול אלימות משתקת, תשוקתו למצוא צדק שבה לחיים. באחד הרגעים היותר מחשמלים בסרט מתעמת גיבורנו עם רוצח סדיסט ומספר לו סיפור. זהו סיפור על ילד קטן, יתום פרוע ואלים שעושה הרבה נזקים לסביבתו. הוא אומץ על ידי משפחה חמה המעניקה לו הרבה אהבה על אף שהוא אינו משיב לה דבר. הוא ממשיך להיות אלים ולבסוף בורח. כעבור שנים כול המשפחה נרצחת. האם הילד שהפך עם הזמן לרוצח הוא זה שרצח את המשפחה? המשפחה שאספה אותו לחיקה האוהב. האם רצח אותה  משום שלא יכול היה להכיל בתוכו את האפשרות שיום אחד האנשים היחידים שאהבו אותו בחייו גם הם יתייאשו ממנו? כך השערתו של מאקול גיבור הסרט, המבקש בעזרת סיפורו להעיר את גיבורו ״ בדקה התשעים״ שלו…

מתי שנאה של רגע הופכת להיות דרך חיים? מתי היא תישען על אילנות גבוהים אידיאולוגיים לכאורה, ובכך תמצא צידוק מוסרי… נראה שקל יותר לשנוא ביחד, שנאת ההמון הצודקת המחממת את הלב.  חווינו הרבה ממנה בחודשים האחרונים, עד כדי סיכון חיינו כאן ועכשיו בדמוקרטיה שלנו ההולכת ודועכת מול עינינו.

חשבתי לאחרונה הרבה על שנאת האחר שאפשר לסווג אותה לקבוצות: שנאת שחורים (אתיופים אצלנו), שנאת מוסלמים בכלל וערבים בפרט (הערבים ״שלנו״), שנאת נשים, שנאת גברים, שנאת הומוסקסואליים (הומופוביה לסוגיה), שנאת שמאלנים, שנאת ימנים, שנאת דתיים ובמיוחד חרדים, שנאת חילונים, שנאת מהגרים, שנאת עובדים זרים, שנאת שמנים, שנאה שנאה שנאה… למה???  

אנשים השונאים כשאש השנאה יוקדת בעיניהם תמיד ימצאו לה הצדקה. זו נקודה מעניינת במיוחד. למעשה כול מי ששונא ומלווה את רגשותיו בפשעי שנאה חש כקורבן של החברה, אחרת לא היה יכול להמשיך לחיות עם עצמו. ועל מנת להמשיך ולהאדיר את הצדק שלו הוא יעוות את המציאות ויוכיח את צדקתו המוסרית.  החבירה לקבוצה בעלת דעות זהות יוצרת תחושת גדלות ושייכות המוציאה את האדם כביכול מתוך עצמו הפרטי ומחברת אותו למשהו גדול ממנו. תחושת הצדק כמו גם השנאה לאחר גדלה ומתעצמת. היא ניזונה מדעות קדומות מ"דוגמאות מהחיים", מניסיון אישי כביכול. עכשיו זה כבר לא האני הפרטי השונא, זה "אנחנו" הקבוצה!

בשם הקבוצה, שבזמנים רעים ניזונה מהסתה וייאוש, מותר לעשות הכול. להרוג, לחסל, להשמיד, לנקום!

 

אם תשאלו אדם אם יש בו שנאה קרוב לוודאי שיכחיש אותה, כך ינהגו הרוב.

אני מחפשת את המקור לשנאה ומתבוננת בקרוב ביותר אלינו בחיי היומיום – יחסים.

יחסים מולידים קרבה ואינטימיות אך גם איבה ונקמנות. בהיותם מושתתים על ציפיות והדדיות הם הופכים אצל רבים מאיתנו לאזור רגיש במיוחד. יחסים, בעיקר יחסים רומנטיים מזמינים אותנו לחשיפה רגשית והתמסרות. ככול שתפיסתנו את מהותם, את מה שהם אמורים להיות, את מה שהם אמורים לספק לנו, כך היא יותר טוטאלית/רומנטית, כלומר ללא פשרות ועגולי פינות. וכך גם תגובותינו, אם נפגענו וחשנו מושפלים או דחויים, עלולות ללכת לקצה, לשנאה ונקמה.

ידוע שבנפש האדם שוכנים יצרים אגרסיביים, הפורצים מתוכו מידי פעם. אין בינינו מלאכים, הרגשות האלימים עלולים לסחוף אותנו רחוק, על כן נידרש לשליטה עצמית כדי לצנן את עוצמת רגשותינו הנקמניים. אך ככול שהזמן חולף ואין אנו מוצאים תיקון ומחילה, השנאה הופכת קבועה, מתנחלת בנפשנו והופכת להיות חלק ממצב הנפש הקבוע שלנו, לעתים היא הופכת לתפיסת עולם המקבעת בתוכנו דעות קדומות חדשות – על "נשים", על "גברים", על "חברות", על בני אדם בכלל. אנחנו הופכים להיות חשדניים לגבי אפשרות של שלום ופיוס. אנחנו זהירים. הפחד שמא ניפול בפח אינו מניח לנו לעשות תיקון. אין מקום לחמלה וסליחה אלא רק לנקמה שקטה או אלימה. ילדים יחרימו את הוריהם, הורים יחרימו את ילדיהם, ילדים יתעללו בחסרי ישע, בריונים יכו את ״האחר״ התורן, זה המגרה את מיצי השנאה שלהם, וכו׳.  וירושלים, ועכשיו גם הגליל והשטחים בוערים מייאוש ושנאה. "אני לא ערבי ישראלי", אמר המרואיין המשכיל בכתבה אמש בערוץ שתיים, "אני פלשתיני החי תחת ריבונות ישראלית".

פתרון? ראיתי במו עיני, חוויתי באפן אישי, לעג, כאשר מציעים אנשים ״תמימים״ לנקוט בגישה אנושית שמעניקה הזדמנות. למה? כי זו חולשה המבזה ומסכנת את בעליה.

לאן הולכים מכאן?

רבות נכתב בהיבט הפוליטי. אני בוחרת להיעזר באנלוגיה מהתחום הפרטי.

ברשימה אחרת שעסקה בסוגיות של פרק ב' בנישואים כתבתי על התמודדות עם דעות קדומות הנוגעות ליחסי עבר:

 

"התבוננות בהרגלי חשיבה עליהם גדלנו המפרשים את העולם כפוגעני ומאיים שעומד למחוץ אותנו ולכן עלינו להתגונן בסגנון "סרדיני" (נמנע, מרצה, בורח) או "כרישי" (נקמני תוקף ונלחם). רגשות אלו אינם צומחים בואקום. הם תולדה של  חינוך ואווירה משפחתית חברתית השותלת בתוכנו מגיל רך דעות קדומות על "נשים" על "גברים", על "זוגיות" על משפחה", על "הורות", על "אושר" ועל "מה מגיע לנו". אנחנו לומדים לדקלם את הדעות הנפוצות הללו ורק כאשר נוחת עלינו משבר קיומי אנחנו מוכנים (אולי) לבחון מחדש את אופן ראייתנו את העולם.

אנחנו עשויים לגלות שעולמנו הזוגי מעולם לא היה "שחור-לבן", שגם לנו היה חלק בכאוס. שהציפיות שלנו מבני זוגנו הפכו אותם לבני ערובה לצרכינו הילדותיים/תובעניים. שחלומותינו על מה שהזוגיות אמורה לספק לנו הם פנטזיות הרחוקות מיכולת המימוש של נשים וגברים בשר ודם."

(רשימה 53 "מהתפרקות להתרחבות")

 

שאלה קשה – עד כמה אנחנו מוכנים להתבונן לתוך עצמנו ולגלות שגם לנו היה ויש חלק בכאוס של היחסים, הזוגיים, החבריים, ההוריים כמו גם עם שכננו, ערביי ישראל ושכנינו הפלשתינים.

נדמה כי בחינת היחסים בעלי הגוון הלאומי היא הקשה ביותר לרובנו. ההיבט הקבוצתי/לאומי מחזיק בתוכו עבור רבים חומרים מסוכנים. יש פחד, מלווה בהרבה הוכחות מהשטח. כך משני צידי המתרס. האתגר הנדרש הוא לפרוץ את מחסום הפחד. להעיז. ניסיוני לימדני כי מי שהיה משך שנים בעמדת כוח הוא גם בעל הפריבילגיה להושיט יד ראשון. זאת אם יכיר באי הסימטריה במצב האנושי של מדכא – מדוכא. כך נכון הן ביחסים אישיים, כאשר יחסי הכוח אינם מאוזנים, הן ברמה העדתית/קבוצתית, והן ברמה הלאומית.