ד"ר חן נרדי, פסיכותרפיסט  ומנחה קבוצות
עידו כץ, מאמן אישי ומנחה קבוצות

"מישהו התנדב לאסוף את האשפה ולנקות את השולחן לאחר הארוחה בלי שאף אחד ביקש, מישהו הביא עצים למדורה, מישהו סידר את המדורה ושמר על האש שלא תכבה. החמאנו זה לזה, היינו רכים ומתחשבים ואף מילה של ביקורת לא נשמעה בערב הזה. בשקט הוקרנו תודה זה לזה על הרכות. ישבנו שמונה גברים מסביב למדורה. שותקים, מדברים, צוחקים, נבוכים והיה נעים. היה גם מוזר - לא התחרינו, לא השווינו, לא התבלטנו, לא נצחנו ולא הפסדנו זה לזה – פשוט היינו". 

 

מחקרים רבים עוסקים בהבדלים בדפוסי יצירת האינטימיות בתקשורת הבין-אישית והבין-מגדרית (נשים וגברים).
אחת האבחנות המעניינות שעולות ממחקרים אלו, נוגעת לאבחנה בין תקשורת "כתף אל כתף" לבין תקשורת "פנים אל פנים". המונחים הללו, נטבעו בידי רייט 1982   (1) וזכו להתייחסות אצל מספר חוקרים וכותבים. (2,3). ממחקרו של רייט על חברות בין נשים ועל חברות בין גברים, מתברר כי נשים מצטיינות ביכולתן לבטא רגשות באפן מילולי וליצור אינטימיות כאשר הן פנים אל פנים. גברים לעומתן מתקשים ביצירת אינטימיות בשיחות נפש פנים אל פנים, אך מצטיינים ביצירת אינטימיות עם גברים כאשר הם עוסקים בפעילות כלשהי. כתף אל כתף בפעילות ספורט, צפייה בתחרויות ספורט, דיג, התבדחויות, ועוד.

 

הניסיון הטיפולי היומיומי שלנו, הן בסדנאות והן באופן פרטני, תומך בממצאים הללו. דוגמא: באחת מהקבוצות שהנחתה ד"ר רבקה נרדי, היא ביקשה מגברים לתאר את המצבים שמעוררים אצלם את תחושות הלחץ הגדולות ביותר ביחסיהם עם בנות הזוג. השתרר שקט ואז אמר אחד הגברים: "הכי מלחיץ אותי זה כאשר אשתי אומרת לי: 'אני רוצה לדבר איתך'. כל הגברים בקבוצה פרצו בצחוק של הזדהות. כאשר מבררים עם גברים מה באמת מלחיץ בבקשתה של בת הזוג: "בוא נדבר", מקבלים מספר הסברים: "אני פשוט מותש מהשאלות שלה"; "עד שאני מתארגן לתת תשובה היא מאבדת את הסבלנות וטוענת שאני אוטיסט"; "היא יותר טובה ממני בלדבר על רגשות";  "עד שאני כבר מתחיל להגיד משהו, היא מקדימה אותי ומנחשת מה אני חושב"; "איכשהו תמיד אני יוצא אשם משיחות כאלה".

כיצד לסייע לגברים ליצור אינטימיות באמצעות תקשורת כתף-אל-כתף?
בחודשים האחרונים התנסינו, בהנחיית סדנאות עם קבוצות גברים בטבע. בטרם נתאר את הפעילות הקבוצתית כמה מילים על הרקע בו נולד הרעיון - במקרה.
באחת השבתות הזמנתי את רבקה רעייתי לבלות איתי בטבע. התמקמנו בחורשה יפהפייה באחת מפינות החמד בכרמל, הדלקתי מדורה, בישלתי קינואה עם ירקות והגשתי לרבקה שאהבה מאוד את התבשיל. סיכמנו שהיה כיף ושכדאי לחזור על החוויה. לאחר כשבועיים הצעתי בהתלהבות לרבקה לצאת שוב לטבע. לתימהוני כי רב גיליתי שהיא לא מתלהבת מהרעיון. "נכון שהיה כיף, אבל כל שבועיים זה לא הרבה מדי?" אחר כך אמרה בגילוי לב: "באמת נהניתי, אבל אני מעדיפה בילוי בגלריות האומנות במדרחוב של זיכרון-יעקב". לאחר תקופת אבל על האובדן, החלטתי להפסיק ולרחם על עצמי, הרמתי טלפון לחבר והזמנתיו לקומזיץ על הכרמל. בישלנו יחד ארוחה ואחר-כך ישבנו כתף אל כתף מול המדורה, ושוחחנו תוך כדי הזנת האש בענפים. שעתיים תמימות בילינו בשיחה על הכול: צחקנו, שתקנו, שיתפנו. חזרנו הביתה מאושרים.
כעבור חודש הזמנתי חבר אחר והחוויה הטובה חזרה על עצמה. סיפרתי על החוויה הזו לעידו ויצאנו יחד לקומזיץ ביער צורעה, שם החלטנו לבחון אפשרות לקיים סדנה בטבע עם גברים.
מתכונת הסדנה הראשונה הייתה זו:
התכנסנו ב 17:30 בתחנת הדלק בלטרון ומשם נסענו ליער צורעה. תשעה גברים הכינו יחד ארוחה משותפת: הזמנו להצטרף לצוותים להכנת סלט, טחינה, קינואה, ירקות, ומדורה.
הגברים נכנסו לפעולה מיידית. כתף אל כתף חיפשו וסחבו ענפים למדורה, כתף אל כתף חתכו את הירקות, העבירו תבלינים מיד ליד, התייעצו לגבי כמות המלח, התעניינו אם למישהו יש בעיה עם תיבול חריף, ועוד ועוד.  ללא קשר עין, מרוכזים בפעילות המעשית, ממוקדת המטרה המהנה. במהירות נוצרה הכרות ראשונית, ושיחות 'סמול טוק' בין הגברים שרובם לא הכירו זה את זה.
ישבנו לאכול. הפעילות הגופנית יחד עם האוויר הצח וריחות היער עשו את שלהם והתיאבון היה עצום. פתאום הסתבר שבהעדר נשים, גם גברים אוהבים סידור שולחן אסטטי ולאף אחד לא הייתה ביקורת על האוכל שאנו עצמנו הכנו. קריאות ההנאה והשבחים יצרו אוירה נהדרת ומפרגנת: "מי היה בצוות הקינואה? עשיתם עבודה אדירה!", "צוות הסלט- התבלון שלכם משגע!".
אחר כך ישבנו כתף אל כתף מסביב למדורה. הצללים הסתירו את פנינו. נעצנו את עינינו במדורה, לגמנו משקה חם, וקשקשנו. לאחר זמן מה חילקנו לכל משתתף את "מילון הרגשות": דף ובו כמאה וחמישים מילים המבטאות רגשות. מי שרצה סיפר על הרגשות החזקים שלו.

 

מה עובד כאן?
מה הופך את הפעילות בטבע למשמעותית כל כך עבורי ועבור גברים בכלל?
חיפוש הזרדים וחדוות הצתת המדורה; ריח תפוחי האדמה הנאפים בין הגחלים והמתערבבים עם ריח האורנים המשכר; רחש התפוח המתלהט המתערב בקולות התנים המייללים; תחושת השחרור שחשתי כאשר חיקיתי כמו ילד את יללת התנים בלי לחשוש שמישהו יאמר שהשתגעתי; ההנאה בחיתוך סלט הירקות יחד עם חבר- לערבבו עם הטחינה ועם המג'דרה וליהנות לאכול יחד בתיאבון אמיתי; השיחות גלויות הלב של גברים, שעד לפני זמן קצר לא הכירו זה את זה, וחזרו הביתה עם הרגשה שמצאו חברים.
בעצם - כל אלה יחד.
כמה מילים מקצועיות בהן אנסה לתאר קוים מנחים לדרך עבודתנו בסדנה:
גיבוש חברתי באמצעות פעילות (לא עבודות יזומות) – הכנת הארוחה, איסוף ענפים למדורה,  נתפסות על ידי המשתתפים כפעילות רלוונטית ולא כתרגיל פסיכולוגיסטי שנועד ללמד אותם משהו או את המנחים עליהם. פעילות כתף אל כתף מאפשרת התקדמות הדרגתית לתקשורת מילולית רגשית וישירה, הנעשית בשלב מאוחר יותר מסביב למדורה. האינטימיות נולדת מתוך הפעילות ולא נכפית. 

 

מינימום היררכיה, מינימום תחרות – הצגת המשתתפים נקיה מתארים, מקצועות, מקום המגורים ועוד. ההיכרות נעשית באמצעות ביטוי הרגשות המשמעותיים שלנו כעת. דפוס הנחייה זה מפחית מאוד את התחרותיות והניכור שיוצרות הצהרות על "ביצועים" והישגים. ההתמקדות ברגשות מנטרלת במידה רבה את המחסומים בין עשירים ועניים, אשכנזים ומזרחים, אקדמאים ולא אקדמאים, נשואים וגרושים, דתיים וחילוניים ועוד.

 

דגש על הנאה חושית – המשתתפים מכוונים לשים לב לריחות, למראות, לריחות  ולטעמים ולחוות את ההנאה הכרוכה בכך. מאפשרים להתחבר לדברים הפשוטים הנמצאים לידינו כאן ועכשיו. מעודדים גברים לעצור מעט את המרוץ הביצועיסטי, להרפות וליהנות מרגעים קטנים של נחת.

 

רגשות חמים – הבעת רגשות חמים באפן ישיר הוא האנטי תזה של תרבות הניהול המאצ'ואיסטית. בתרבות זו הבעת רגשות חיוביים נתפסת כחנפנית, 'חנונית' ולא אותנטית ולהיפך- ביקורת, ציניות וירידות הדדיות נתפסות כאותנטיות ו"גבריות". ההנחיה מהווה מודלי להבעת רגש האחד כלפי השני, למשל "תודה שחילצת אותי מטעות בהנחיה"; מביעים בקול הכרה והוקרה על עבודתנו, למשל "בגלל הלחצים שלי השבוע בעבודה אתה נשארת לבד עם כל עבודת ההכנה לסדנה" או "אני מעריך את ההשקעה הגדולה שלך ומודה לך על כך"; מודים בטעויות ולוקחים אחריות על הפשלות במשפטים כמו "לפי התכנית היינו יכולים ליהנות עכשיו מצליית תפוחי אדמה על הגחלים, אבל שכחתי אותם בבית". זהו עקרון של גילוי עצמי – התייעצות ושיתוף תוך כדי התהליך.

 

לגיטימציה של ביטוי רגשות כאב – האווירה החברית שנוצרה בשלב המדורה מאפשרת למשתתפים לשתף בכאבים שלהם: ילד שעזב את הבית, בת זוג שרוצה להתגרש, משבר בקריירה, אבטלה, דיכאון. כל אלה עולים ללא היסוס באווירה המתאימה. הגברים מגלים שהם לא לבד, שגם גברים אחרים חווים כאבים דומים לאלו שהם חשים: "אני נהנה להוריד את המסיכות המצ'ואיסטיות יחד עם גברים אחרים. זו חוויה משחררת שמביאה עימה המון שמחה. אתה מגלה שאתה לא לבד". (מיומנו של משתתף באח בטבע)

 

רגישות להומופוביה ההטרוסקסואלית – אנו מעודדים את המשתתפים לקבוע, כל אחד לעצמו, את רמת הקרבה וההתקרבות שלו לאחר ולקבוצה. איננו כופים על עצמנו ועל הגברים תרגילי מגע גופני "מבהילים" ואיננו מבקרים את הפחדים שלהם מביטויים רגשיים של קרבה. 

 

"נוכחות נשית" – למרות שנשים אינן נוכחות באח בטבע, אנחנו מארחים אותן: "אם בנות זוגנו היו נוכחות כאן, מה הן היו אומרות לנו עלינו? מה הן היו מרגישות?" אנחנו המנחים פותחים ב'בנות זוגנו' ואחר כך ממשיכים ומשוחחים עם 'בנות הזוג' של המשתתפים. במשחק התפקידים הזה השופע רגעים משעשעים, מפתיע לגלות עד כמה גברים מוכנים לראות את עצמם דרך עיני בנות זוגן, ולהגיע לתובנות אמיצות לגבי עצמם ולגבי יחסיהם עימן.

 

לגיטימציה לריטואלים 'גבריים' – בעידן שבו גברים חווים ביקורת אינטנסיבית על גבריותם,  איננו מבקרים אמירות המבטאות גאווה על גבריות מהסוג הישן: לדוגמה, באחת הסדנאות נתקע אחד המשתתפים עם רכבו. התגייסנו כולנו לעזור לו להניע עם כבלים. לאחר מכן הוא סיפר: "אבא שלי, מכונאי במקצועו, תמיד אמר לי: 'גבר צריך לדעת לחלץ מכונית תקועה'.  הרגשתי מאוד גברי. הבטתי על פניהם של חבריי, לכולם הייתה הבעה של סיפוק. אמרתי לחבריי בביישנות: אני מרגיש שיש לי מזל להיות בחבורה של גברים שאפשר לסמוך עליהם שיחלצו אותי מכל צרה".

גמישות בביצוע התכנית ושיתוף המשתתפים בעיצובה – הנחיית הסדנה מתוך שיתוף ובגובה העיניים כמודלינג להתנהגות אחרת בחברה. עקרון זה בא לידי ביטוי בניסוחים כמו "נעשה חצילים על האש או נוותר, זה המון עבודה", "נמקם את המדורה כאן או שם?" , "האם זה מתאים שנשתה את הקפה מסביב למדורה או כאן, ליד השולחן?" וגם "מה דעתכם שנקציב זמן דיבור לכל אחד מאיתנו כדי שכולם יוכלו להתבטא?

"

התנהגות מדגימה ילדית (לא ילדותית) של המנחים – מנחים שמרשים לעצמם להשתובב, לצחוק, לחקות את התנים, לשחק עם האש. מסר שחשוב לנו להעביר הו שילדיות אינה שם נרדף לחוסר בגרות. שנים של סוציאליזציה כפו על גברים להפגין שליטה עצמית מרבית, לסגל לעצמם סבר פנים רציני, להמעיט בחיוכים, לרסן את רגשותיהם. באח בטבע אנו מאפשרים לעצמנו ולמשתתפים להתיילד, לחזור לחוויות ילדות של משחקים באש, מדורה, 'כיבוי צופי', חיקוי קולות של חיות, צחוקים משוחררים, וגם לגיטימציה לדבר שטויות, לא לנסות להיתפס כחכם כל הזמן. לקשקש, סתם לקשקש, לצחוק על עצמנו- "כאן ליד המדורה הזו אני מודיע לחבר המנהלים של החברה שאני מגיע לעבודה מחר עם בגדי ליצן".

 

הנחייה מקצועית – מתגובותיהם הנלהבות של רוב הגברים, אני מתרשם כי סגנון ההנחיה בו בחרנו מאפשרת גם להם לחוש לראשונה ילד במובן החיובי של המילה: ספונטאני, מרשה לעצמי לדבר שטויות באפן מודע, מבטא שמחה והתלהבות.
זו אחת החוויות המרכזיות באח בטבע.  

 

בחצות, כשחזרתי מאח בטבע רבקה כבר ישנה. כל כך רציתי לספר לה איך היה ביער עם הגברים. קיוויתי שתתעורר. רציתי להיכנס למיטה בלי להתקלח כדי שתתעורר מריח המדורה  ומניחוח האיקליפטוסים שדבק בי. רציתי שתשאל: "נו, איך היה לך ה'אח בטבע' שלך?" אבל היא לא התעוררה. התאפקתי ולא הערתי אותה. כשסיפרתי לה בבוקר, היא אמרה: "בפעם הבאה שתלך לאח בטבע, אתחפש לגבר ואבוא לראות". נהניתי משמץ הקנאה שהתגנב לקולה, אהבתי את הסקרנות שלה ואיזה טרזן קדמון הזכיר לי את קיומו בתוכי, והשוויץ "אני עוד כאן".

מקורות:
1. Wright P. Men's Friendships, Women's Friendships, and the Alleged Inferiority of the later, Sex Roles, 1982, 5,1-20.
2. קרול טאבריס "אמת המידה הנשית" 1995, הוצאת אור-עם)
3. זילברגלד ברני, המיניות החדשה של הגבר, 2006, הוצאת כתר, ירושלים