מטרת תרגיל זה היא להעמיק את היכולת של בני הזוג להיכנס לנעליו של האחר/ת ולראות את הזוגיות מבעד לעיניו של האחר/ת ולשקף לו את הרגשות והמחשבות שלו.
לפניכם/ו רשימה של פעילויות גברים שנועדו לאזן בין עולם העבודה לבין עולם המשפחה.
הרשימה מבוססת על המלצות של זוגות שבהן הגבר נעדר לעיתים קרובות מהבית במסגרת תפקידו. מטרת התרגיל: להגביר ולחזק את מעורבות הגבר במשפחה.
התרגיל לקוח מתוך: גברים בשינוי - סדנה לגברים בהנחיית ד"ר חן נרדי
דר' רבקה נרדי*
מיועד לטור "לדעתי האישית", קוסמופוליטן
יולי, 2008–07–15
בחרתי בנושא זה כי הוא מסקרן אותי, לא רק כמטפלת אישית וזוגית, אלא כאדם פרטי המנסה להבין את השינויים העצומים המתחוללים בחיינו, גם בתחום האהבה. אני שואלת את עצמי האם היום, בשנות האלפיים, השתנו פניה של האהבה, ההתאהבות? האם אנחנו, נשים וגברים כל כך אחרים מנשים וגברים בדורות קודמים? הרי מאז ומעולם נשים וגברים התאהבו זה בזו,אולי בסתר (כי הזמנים היו אחרים),התגעגעו, התרגשו וחיפשו ריגושים בחייהם. נכון רובם לא יכלו בימים ההם לממש את חלומותיהם. בעולם המסורתי (שקיים עדיין בחלקים רבים של עולמנו המודרני) – חלקם הסתכן למען האהבה, הרוב הגדול וויתר אך המשיך לחלום בסתר. נשים וגברים, בעיקר נשים ידעו אז כי אין להן ברירה. היה עליהן להינשא לאיש כדי לשרוד. הגברים – הגברים זה סיפור אחר לגמרה. רבים מהם יכלו להרשות לעצמם חיים כפולים – אשה חוקית בבית ואשת סוד, פילגש המיועדת אך ורק לעינוגי האהבה החושנית.
ד"ר רבקה נרדי, מכון דיאלוג, ינואר 2001
מוגש לפירסום בעיתון "פסיכו"
השעה שבע וחצי בבוקר. את מגלה שלילד חום די גבוה. לך מחכה כיתה, או ישיבה חשובה שהשתתפותך בה חיונית. את פונה לבן זוגך שישאר עם הילד ויקח אותו לקופ"ח. הוא מסרב בתוקף. מציע לך להשאיר אותו עם תרמוס תה... או לחילופין לקחת אותו לאימו או אימך... את מסרבת. לאחר וויכוח קצר הוא יוצא עם שורת המחץ - "את יודעת ששעת עבודה שלי שווה פי כמה משלך". זה נכון. את מוותרת בפעם המי יודע כמה, אבל בתוכך הרבה תיסכול, זעם וכאב.
בן זוגך לו את נשואה כשנה עובד "סביב השעון". כל בקשותיך להפחית מעט משעות עבודתו, כדי שתהיו יותר ביחד, נענו בתשובה הלקונית: "אין לי ברירה, גם ככה המצב בשוק קשה. כולם עובדים ככה...".
יש לך "פגישה עיוורת" הערב. בחצי השנה האחרונה מאז נפרדת מהחבר שלך פגשת עשרות גברים בפגישות עיוורות מסוג זה. בפגישות אלו עברת "ראיונות" על מצבך הגופני/כלכלי/תרבותי/משפחתי והשתדלת להשיב במיטב הנימוס עליו חונכת.
אלו שתי דוגמאות מקריות. יש עוד רבות. כל דוגמא מספרת שני סיפורים – את הסיפור שלו, את הסיפור שלה. לעתים נידמה כי הסיפורים שלהם לא יוכלו להיפגש. הפער הוא כה גדול, הציפיות מהקשר הן כה שונות, השפות הפנימיות שלהם לא יוכלו להתחבר. הפער הזה מהווה את אחד ממקורות הלחץ בחייהם של נשים וגברים ומסביר את חלקם של מנגנוני ההתגוננות שרבים ורבות מהם נוקטים כדי להימנע מפגיעה. בשונה משפת הסרדין והכריש, (ראו את ספרנו "להיות דולפין: התמודדות עם תוקפנות וחולשה בזוגיות בהורות, בעבודה ובצבא", מאת דר' רבקה נרדי ודר' חן נרדי, מודן 2006 וגם ב"מאמרים"/טיפול), שפת הדולפין מנחה אותנו לבחור תגובות אמפתיות-ראציונאליות-אסרטיביות.
בניגוד לספר "להיות דולפין" בו לא ציינו מי מאיתנו כתב מה ( פרט למקרים בהם זיהוי הכותב/ת היה חשוב עניינית) הפעם החלטנו שכל אחד מאתנו יכתוב בנפרד. לא ידענו לאיזו הרפתקה נכנסנו. הריהי לפניכם/ן.
לאחר למעלה מארבעים שנה של התעסקות פעילה, לעתים לוחמנית מאד, בנושא השוויון, היינו יכולים לצפות לתוצאות אחרות: יותר :שים תופסות עמדות מנהיגות בכלכלה ובפוליטיקה, הפחתה ניכרת באלימות גברים כנגד נשים, וכמובן ירידה משמעותית במספר מקרי הגירושים. אילמלא העניין היה מאד רציני כמעט יכולנו לגחך. הכל יודעים שהמאבק על שוויון, למרות כמה הישגים חשובים מאד לקדום מעמדה של האישה, לא באמת הצליח לקרב את רעיון השוויון לליבותיהם של מיליוני גברים וגם נשים, אלא, באופן פרדוכסאלי, אף הרחיק אותם מהאמונה ביכולתו של השוויון לנצח.