טור אישי רבקה

9 במרץ 2017

רשימה 61: משרד הרישוי נתניה ד"ר רבקה נרדי, 2/3/2017

משרד הרישוי נתניה ד"ר רבקה נרדי,  2/3/2017 תנו מבט בתמונות, משרד הרישוי, קניון הדרים, נתניה יום חמישי 2/3/3017. אני כותבת כדי שאזכור כדי שתדעו, אני אחרי שלב ההלם. חדר קטן מלא אדם. אין משמעות למספרים המחולקים. האסוסיאציה המיידית שלי – תור ארוך ללחם בזמן מלחמה… אנשים עומדים בשקט בתור ארוך, צפוף מאוד בשל המקום הקטן מאוד שכלל לא מתאים ליעד שלו (בושה!). הם עומדים במקבצים מבולגנים של חמישיות. אני מביטה בפליאה איך עדיין אין מכות ואין דחיפות. סתם משמיצים את הישראלים. אני מנסה להבין. השקט הלא טבעי הזה מפחיד. אני הגעתי זה עתה. מנסה להסתגל. המון גברים צעירים שפניהם נראים […]
21 באפריל 2015

רשימה 60: לצאת מזה/ד"ר רבקה נרדי 10/4/2015

מאז אוקטובר כשחזרנו מפורטוגל אני לא כותבת. אולי מעט בדמיון. את רשימותיי שהצטברו מאז 2009 חשבתי להפוך לספר בעזרת בתי שתכתוב ותהדהד אלי ואני אליה וכך יצמח לנו דיאלוג אם בת . חשבתי וחשבתי ואפילו ערכתי את החומרים הישנים עם החדשים והכול תקתק עד ש... הגיע פסח. טלי נסעה לחופשת כתיבה בסנטוריני ובקשה שלא אבוא כי עליה להקדיש את כול כולה לסיום ספרה אותו החלה לפני שנים. נעלבתי? קצת. התגברתי כי הבנתי שתפקידי כאמא להגיב באופן בוגר. אז זהו. נפלה עלי עצלות משובבת מהסוג שאני לא מרשה לעצמי. לא בא לי לעשות כלום. אירוח משפחתי היא משימה מספיק תובענית ואני טופחת לעצמי על השכם ולא דורשת מעצמי שום דבר נוסף . המוח שלי רדום עד כדי כך שאני חוששת שמא אבדה לי חדות המחשבה.
16 בנובמבר 2014

רשימה 59: שנאה בשם: "הצדק", "הקיפוח", "קדושת המקום", "האמונה", "אלוהים"…/ד"ר רבקה נרדי, 15/11/2014

פעם אהבתי את ירושלים. כול כך אהבתי אותה, בשנים שהתגוררתי בה כסטודנטית, עד שהיו בי רחמים על תושבי השפלה, תל אביב בעיקר. הם מחמיצים את הקיר חשבתי, את הנופים מלאי ההוד של הרי יהודה, את הסמטאות המסתוריות החמקמקות המעניקות לכול שכונה את הצבע המיוחד לה, את בתי האבן שהיה בהם עבורי ניחוח של זרות קסומה, ים תיכונית, מפתה. חשבתי לי איך הם לא נוהרים בהמוניהם לירושלים, היפה והמסתורית בערי תבל, לחוות את הקסם הזה הנמצא בה בכול פינה. נהגתי לנסוע לבקר את משפחתי אחת לשבועיים. ותמיד חזרתי אליה במוצאי שבת בתחושת הקלה, כמו חוברתי מחדש לבלון החמצן שלי.

3 באוקטובר 2014

רשימה 58: דילמות בחייהן של נשים – אתגרים חדשים/ד"ר רבקה נרדי,23/9/2014

רשימה זו מבוססת על הרצאותיי, כתיבתי וחוויותיי כמטפלת. היא לא נולדה כתוצאה מאירוע או כותרת בעיתון. היא דומה מעט למאמר (אם כי לא מאמר אקדמי) ופחות ל"רשימה" ולכן אולי אינה מתאימה לז'אנר הרשימות שבסגנונן (אם אדמה אותן לשפת הציור) דומות יותר לרישומים. ובכול זאת לא "התאפקתי". 

***

 

כשהייתי ילדה קטנה שמחתי שנולדתי ילדה... לא הבנתי את פשר הברכה – "ברוך שלא עשני אישה". אהבתי להיות ילדה רגישה, לאהוב יופי, לחלום חלומות רומנטיים, להישבע לעולמי עולמים לנאמנות לחברות... להיות כמו אמא...כשהייתי נערה נפקחו עיני לראות סימנים של אפלייה.

23 בספטמבר 2014

רשימה 57: אהבה חמקמקה/ד"ר רבקה נרדי, 21/9/2014

אני שמחה לחלק איתכם את רשימתי החדשה העוסקת בחווית האהבה. אני מאחלת לכולנו שנה טובה עם הרבה סיפוק ויצירה, בריאות טובה ואהבת אמת הדדית.

 

”היה ערב ינואר קר במיוחד, שמעון התעטף בשמיכה והתיישב לצפות בטלוויזיה כמנהגו מדי ערב. ההתרגשות הקלה שפעפעה בו מן הבוקר שככה עכשיו. בגילו המתקדם, לא מזמן מלאו לו ששים ושתיים, השלים עם חייו שאינם זוהרים ומרתקים כפי שחלם שיהיו. הוא רפרף בין הערוצים והגיע לסרט שדמויותיו לא היו מוכרות לו. לחצן המידע בשלט גילה לו כי הסרט כבר בעיצומו. על המסך נראתה אישה, בערך בגילו, נשענת אל אדן החלון בחדר השינה שלה ולידה ניצבת, בהבעה עצובה, אישה צעירה, כנראה בתה. סמוך לשתיהן על מיטה רחבה שכב גבר. שתיקה מעיקה שררה בחדר.

6 בספטמבר 2014

רשימה 56:לתת לפני…./ד"ר רבקה נרדי, 5/9/2014

בעקבות: "מערכת הביטחון ממליצה להקל בלחץ הכלכלי על עזה" (כותרת ראשית, "הארץ", עמוס הראל, 31/8/2014)

 

"בוקר טוב אליהו" כך כותרת העיתון לתגובתו של הקורא יורם לחמן מירושלים שהגיב ביום שלמחרת על בשורת "הנדיבות" המשתמעת מאמירה זו. את המירכאות המעטרות את המילה נדיבות המעניקות לה משמעות אירונית, אני שואלת ממאמר המערכת של אותו יום המתייחס להמלצה להקל על עזה. וזה מזכיר לי משהו. לפני שנים, אולי בשנות השמונים, בעודי נוסעת במכוניתי לאנשהו האזנתי לקלטת (כן, היה פעם דבר כזה) שתוכנה עסק באמנות הניהול הטוב. הדוברת הייתה אישה, מומחית אמריקאית ידועה בתחומה. למרות שחלפו מאז למעלה משלושים שנים אני זוכרת בבהירות רעיון אחד, מבריק לדעתי, שהדגישה אותו בדבריה.

30 ביולי 2014

רשימה 55 : כשהשקט יחזור/ד"ר רבקה נרדי, 23/7/2014

אחרי שהכול ייגמר (בערך) והשקט יחזור (עד מתי?) האם נרגע? המלחמה ליכדה אותנו, האומנם? האזנו לקולות המפרשים לנו את המצב, דאגנו, כאבנו, פחדנו, האמנו בצדקתנו, היינו שקועים עד צוואר בהבנת עצמנו וכעסנו מאוד על מי שחשב שאולי... כלומר שאולי מצבנו קשור איכשהו לכיבוש המתמשך. הס מלומר זאת. חלילה. מעשיו הנפשעים של החמאס מבטלים כול אפשרות של שיח הלוקח בחשבון מה קרה. והאומרים, הספקנים,  נתפסים כבוגדים, כראויים לגינוי, לחרם, להוקעה ציבורית. שהרי לא יתכן שנחשוב על מה שקורה בצד השני, שם, הם לא בני אדם כמונו, הם שונאי חיים, חיות אדם.....
14 ביולי 2014

רשימה 54: "עדר"/ד"ר רבקה נרדי 14/7/2014

כשהפצצות ניגרות מלמעלה על עזה כמו גשם שחור, וכשהרקטות עפות משם אלינו, וכשהרוח הכללית היא ש"אנחנו צודקים" אולי מוטב לשתוק. אבל גם לשתיקה מחיר. אז זהו, אני כותבת את אשר על לבי.

כבר זמן מה שאני שואלת את עצמי, ובימים האחרונים זה כבר ממש מדיר שינה מעיני - איך הפכנו בתהליך זוחל אך בטוח, לחברה בעלת אפיונים גזעניים, ימניים, לאומניים, עם שנאת ערבים וזרים, בלי בושה. כמי שגדלה על אידיאולוגיות סוציאליסטיות שנראו כחלק בלתי נפרד מהאתוס הציוני מצאתי את עצמי ״יום אחד״ עומדת נדהמת, מבוהלת, מול מציאות שאין לה דבר עם חזון העבר.

ועכשיו מבצע "צוק איתן". ושוב חיל האוויר מפציץ "מטרות" בעזה.....