רגעי חסד בין הורים לילדיהם הבוגרים מרגשים אותנו. אולי כי הם כה נדירים. לראות ולדמוע מהתרגשות. כמו לזכות בחוויה שלעולם תיתפס כמתנה יפה שזכינו לה.
איזה מין ילד/ילדה היינו? האם אנחנו זוכרים? האם אנחנו רוצים/רוצות לזכור?
האם היית ילד מקובל?
האם היית "מלכת הכיתה" או לפחות אחת מסגניותיה... או מה"מקורבות" שלה...?
האם היית ילד דחוי?
האם היית ילדה מופמנמת, מודרת חברתית, אחת שאפשר בקלות להתעלם ממנה?
האם היית ליצן הכיתה? (אולי ליצן עצוב?)
האם היית ילדה בודדה שחבריה היחידים היו ספריה?
האם חבריך לכיתה הכו אותך? השפילו אותך?
האם חברותייך וחברייך לכיתה לעגו לך? החרימו אותך?
האם הרגשת אהוב? אהובה?
האם הייתה לנו ילדות טובה? מאושרת?
האם הילדות שלנו היא מסע כבד על לבנו, כזה שהיינו רוצים לשכוח? להעלים אותו מחיינו?
תארו לעצמכם שביבי נתניהו היה מתעורר בוקר אחד ומחליט לבקש סליחה מאבו מאזן והיה אומר לו כך: אני מתנצל, באמת שאני מתנצל מעומק לבי על העוול שמדינת ישראל גרמה לכם, העם הפלשתיני. אני מבקש סליחה על שנות הכיבוש הרבות, על המחסומים, על היחס המתעמר, על הקשיים, על המצור בעזה, על הסרבנות שלי בתהליך המשא ומתן, על המשך הבנייה בהתנחלויות, על הבטחות שאני לא מקיים, על הצבת דרישות בלתי אפשריות. אני מתנצל ומבקש הזדמנות נוספת.
I'll tell you two stories, seemingly not related. One tells of a man who used to cheat on his wife, and sometimes abuse her physically as well. The woman suffered much distress and felt ashamed that this was happening to her. She thought it would be better if she hid her shame from others. After years of torment and agony which only intensified with time, she could no longer contain herself and had the courage to tell her best friend, what she worked so hard to keep secret all these years. It wasn’t long before the man discovered that their secret was out in the open, and then informed his wife that he is leaving her for revealing their secret. The innocent wife was stunned and proposed a solution; she wanted counseling, begged for her life that he would not leave her, what crime did she commit? She asked frightened and shocked. All she wanted was to unburden her pain with a friend. But he insisted - no and no. "If you had not told I would have stayed.
Because you did I'm leaving" and he left.
רשימה 6 מאת ד"ר רבקה נרדי, 24.11.2009
אולפן ששי, 20/11/09, כתבה על חיילים בודדים. אני צופה ולא מאמינה. חיילים בודדים שעשו הכול כדי להתגייס לצבא ההגנה לישראל ננטשים בסופי השבוע ובחופשותיהם על ידי מי שאמור היה לדאוג להם – צ.ה.ל, בשיתוף האגודה למען החייל, וגם משרד הביטחון. כך האמינו. תמימים. הם רעבים כי בבתי האגודה למען החייל לא מספקים מזון בסופי שבוע שכן צהל לא מממן זאת. הם רעבים, בודדים ומותשים. הלב נשבר. אישה אחת, אמיצה מאוד, לקחה על עצמה את תפקידם של צ.ה.ל., משרד הביטחון והאגודה למען החייל גם יחד. החמלה שלה מהולה בפליאה - איך זה יכול להיות – מתורגמת לעשייה ענקית שכולה אכפתיות עם לב ענק. כן, לא להאמין, אבל האישה הזאת לקחה על כתפיה אחריות להקל על סבלם של החיילים הבודדים. היא מתרוצצת בין הגופים השונים, מחברת אותם למשפחות מארחות ומפעילה בכוחות עצמה מנגנון הצלה, הצלתם של החיילים מרעב השפלה ובדידות.
חשבתי על הבדידות. בדידותם של ילדים שהולכים לאיבוד בבתי ספר ענקיים ומנוכרים, בדידותם של אנשים שמאבדים עצמם בשגרת החיים בזוגיות, במשפחה ובמקומות עבודה. בדידותם של נכים, זקנים וחולים. בדידותם של אנשי השוליים. הבדידות היא לעולם עניין פרטי, חבוי עמוק בלבנו, מוסתר, מבויש.
החוסר הנורא הזה במגע אנושי חם ותומך מבייש אותנו. החוסר הרגשי, כמו עוני, משאיר אותנו מושפלי מבט, כמו הבאנו זאת על עצמנו ועכשיו עלינו לשלם את המחיר.
אולפן ששי, 20/11/09, כתבה על חיילים בודדים. אני צופה ולא מאמינה. חיילים בודדים שעשו הכול כדי להתגייס לצבא ההגנה לישראל ננטשים בסופי השבוע ובחופשותיהם על ידי מי שאמור היה לדאוג להם – צ.ה.ל, בשיתוף האגודה למען החייל, וגם משרד הביטחון. כך האמינו. תמימים. הם רעבים כי בבתי האגודה למען החייל לא מספקים מזון בסופי שבוע שכן צהל לא מממן זאת. הם רעבים, בודדים ומותשים. הלב נשבר. אישה אחת, אמיצה מאוד, לקחה על עצמה את תפקידם של צ.ה.ל., משרד הביטחון והאגודה למען החייל גם יחד. החמלה שלה מהולה בפליאה - איך זה יכול להיות – מתורגמת לעשייה ענקית שכולה אכפתיות עם לב ענק. כן, לא להאמין, אבל האישה הזאת לקחה על כתפיה אחריות להקל על סבלם של החיילים הבודדים. היא מתרוצצת בין הגופים השונים, מחברת אותם למשפחות מארחות ומפעילה בכוחות עצמה מנגנון הצלה, הצלתם של החיילים מרעב השפלה ובדידות.
חשבתי על הבדידות. בדידותם של ילדים שהולכים לאיבוד בבתי ספר ענקיים ומנוכרים, בדידותם של אנשים שמאבדים עצמם בשגרת החיים בזוגיות, במשפחה ובמקומות עבודה. בדידותם של נכים, זקנים וחולים. בדידותם של אנשי השוליים. הבדידות היא לעולם עניין פרטי, חבוי עמוק בלבנו, מוסתר, מבויש.
החוסר הנורא הזה במגע אנושי חם ותומך מבייש אותנו. החוסר הרגשי, כמו עוני, משאיר אותנו מושפלי מבט, כמו הבאנו זאת על עצמנו ועכשיו עלינו לשלם את המחיר.
רשימה 7 מאת ד"ר רבקה נרדי, 19.01.2010
אולי האסון הנורא שאירע בהאיטי, אולי זה גל האלימות תוצרת שלנו בני האדם, אולי מזג האוויר המשתגע – קיץ? חורף? מה הולך פה? הכול ביחד מתערבב לי במוח וגורם לי לחשוב על אסונות שקורים לנו. אסונות, טראומות – מפגעי הטבע, פגעי האדם, פגעי עצמנו – האם נוכל להם? האם אפשר להחלים? ואז פתאום הבקשה מעיתונאית וותיקה של עיתון "לאשה", אורית מרלין, המראיינת אותי מידי פעם על סוגיות מתחום מקצועי. הפעם הזו היא מבקשת ממני שאגיב על שאלה – האם אפשר להחלים מלב שבור מאהבה נכזבת? ואני מוסיפה ומרחיבה: האם נוכל להחלים מלב שבור כתוצאה מבגידה? מאסון? מהחמצת חיינו?