פעם אהבתי את ירושלים. כול כך אהבתי אותה, בשנים שהתגוררתי בה כסטודנטית, עד שהיו בי רחמים על תושבי השפלה, תל אביב בעיקר. הם מחמיצים את הקיר חשבתי, את הנופים מלאי ההוד של הרי יהודה, את הסמטאות המסתוריות החמקמקות המעניקות לכול שכונה את הצבע המיוחד לה, את בתי האבן שהיה בהם עבורי ניחוח של זרות קסומה, ים תיכונית, מפתה. חשבתי לי איך הם לא נוהרים בהמוניהם לירושלים, היפה והמסתורית בערי תבל, לחוות את הקסם הזה הנמצא בה בכול פינה. נהגתי לנסוע לבקר את משפחתי אחת לשבועיים. ותמיד חזרתי אליה במוצאי שבת בתחושת הקלה, כמו חוברתי מחדש לבלון החמצן שלי.
”היה ערב ינואר קר במיוחד, שמעון התעטף בשמיכה והתיישב לצפות בטלוויזיה כמנהגו מדי ערב. ההתרגשות הקלה שפעפעה בו מן הבוקר שככה עכשיו. בגילו המתקדם, לא מזמן מלאו לו ששים ושתיים, השלים עם חייו שאינם זוהרים ומרתקים כפי שחלם שיהיו. הוא רפרף בין הערוצים והגיע לסרט שדמויותיו לא היו מוכרות לו. לחצן המידע בשלט גילה לו כי הסרט כבר בעיצומו. על המסך נראתה אישה, בערך בגילו, נשענת אל אדן החלון בחדר השינה שלה ולידה ניצבת, בהבעה עצובה, אישה צעירה, כנראה בתה. סמוך לשתיהן על מיטה רחבה שכב גבר. שתיקה מעיקה שררה בחדר.
בעקבות: "מערכת הביטחון ממליצה להקל בלחץ הכלכלי על עזה" (כותרת ראשית, "הארץ", עמוס הראל, 31/8/2014)
"בוקר טוב אליהו" כך כותרת העיתון לתגובתו של הקורא יורם לחמן מירושלים שהגיב ביום שלמחרת על בשורת "הנדיבות" המשתמעת מאמירה זו. את המירכאות המעטרות את המילה נדיבות המעניקות לה משמעות אירונית, אני שואלת ממאמר המערכת של אותו יום המתייחס להמלצה להקל על עזה. וזה מזכיר לי משהו. לפני שנים, אולי בשנות השמונים, בעודי נוסעת במכוניתי לאנשהו האזנתי לקלטת (כן, היה פעם דבר כזה) שתוכנה עסק באמנות הניהול הטוב. הדוברת הייתה אישה, מומחית אמריקאית ידועה בתחומה. למרות שחלפו מאז למעלה משלושים שנים אני זוכרת בבהירות רעיון אחד, מבריק לדעתי, שהדגישה אותו בדבריה.
כשהפצצות ניגרות מלמעלה על עזה כמו גשם שחור, וכשהרקטות עפות משם אלינו, וכשהרוח הכללית היא ש"אנחנו צודקים" אולי מוטב לשתוק. אבל גם לשתיקה מחיר. אז זהו, אני כותבת את אשר על לבי.
כבר זמן מה שאני שואלת את עצמי, ובימים האחרונים זה כבר ממש מדיר שינה מעיני - איך הפכנו בתהליך זוחל אך בטוח, לחברה בעלת אפיונים גזעניים, ימניים, לאומניים, עם שנאת ערבים וזרים, בלי בושה. כמי שגדלה על אידיאולוגיות סוציאליסטיות שנראו כחלק בלתי נפרד מהאתוס הציוני מצאתי את עצמי ״יום אחד״ עומדת נדהמת, מבוהלת, מול מציאות שאין לה דבר עם חזון העבר.
ועכשיו מבצע "צוק איתן". ושוב חיל האוויר מפציץ "מטרות" בעזה.....
גבר ואישה שהיו פעם בני זוג והתגרשו לפני מעלה מארבעים שנה נפגשו מחדש בנסיבות משפחתיות (לזוג שנישואיו היו קצרים נולדה בת). המפגש ביניהם היה נטול אמוציות, חביב למדי, מנומס ואף לרגעים ידידותי ברמה האישית. הבית היה מלא באורחים ולאחר כשלוש שעות של סעודה דשנה ושיחות סלון עזבו רוב האורחים. בן זוגה של האישה וילדיהם הגדולים פרשו למטבח ועסקו בשטיפת הכלים ובסילוק השאריות. באותם רגעים והגבר והאישה נותרו לבדם בחדר המגורים המרווח. יש לומר שהאישה והגבר נשאו מחדש ואף הולידו ילדים. במהלך השנים הקשר ביניהם היה רופף מאחר והגבר חי בארץ אחרת.
פורסמה לראשונה בתוכנייה של בית לסין להצגה "בית מרקחת שטרן-בלום" מאת גורן אגמון
אלונה, גבורת המחזה "בית מרקחת שטרן-בלום" היא אישה חזקה ובעלת לב רחב, מנהלת את העסק המשפחתי כמו גם את משפחתה למופת. על אף המשברים שפקדו אותה היא תמיד קמה, מתפקדת, מעניקה, מגוננת, אוהבת, דואגת, רואה הכול, נוכחת. היא כאותה אישה יודעת כול שבדמיוננו הקולקטיבי רואה הכול, כקוסמת, שעיניים לה גם בצידי ראשה, בגבה, רואה אפילו בשנתה...
מי לא רוצה אמא כזאת, "גדולה מהחיים" שבמציאות אפשר גם לנזוף בה על נתינת ייתר, על שתלטנות, על דחיפת אפה לעניינים לא לה, או לשנוא אותה שלא הייתה שם מספיק, שדאגה רק לעצמה, שהתמכרה לקריירה שלה, או לחילופין להזהיר אותה על הזנחה עצמית, על כך שלא השכילה "לעשות משהו מועיל עם החיים שלה".