עמוד קטגוריה

למי מאיתנו אין חזון, מודל ברור של משפחה? לפעמים זו המשפחה שלנו שדמתה לשבט. לפעמים דווקא משום שגדלנו במשפחה קטנה או מפורקת אנחנו מעתיקים בדמיוננו את מודל המשפחה הענקית שביטויה מגיע לשיא בשני החגים הגדולים: ראש השנה וליל הסדר. יהיו שילעגו למודל הזה בציינם כמה זיוף והעמדת פנים יש בו שהרי ידוע לכול כי משפחות מחזיקות בתוכן כל כך הרבה קונפליקטים שהפער בין החזון למציאות שם ללעג את הפנטזיות שלנו.

ויהיו גם אלו שמרגישים שהם בשוליים. הנשים והגברים שכבר מזמן הגיעו לפרקם אך לא בנו משפחה משלהם, וגם הוריהם המביטים בהם בעיניים כלות ובצער, צערם שלהם, על אי מימוש החזון שכה חלמו עליו.

בדברנו על קשר בינדורי אנחנו נכנסים לעולם מורכב, ייצרי, רווי ברגשות של כמיהה לצד אכזבות וכאב.

למי מאיתנו אין חזון, מודל ברור של משפחה? לפעמים זו המשפחה שלנו שדמתה לשבט. לפעמים דווקא משום שגדלנו במשפחה קטנה או מפורקת אנחנו מעתיקים בדמיוננו את מודל המשפחה הענקית שביטויה מגיע לשיא בשני החגים הגדולים: ראש השנה וליל הסדר. יהיו שילעגו למודל הזה בציינם כמה זיוף והעמדת פנים יש בו שהרי ידוע לכול כי משפחות מחזיקות בתוכן כל כך הרבה קונפליקטים שהפער בין החזון למציאות שם ללעג את הפנטזיות שלנו.

ויהיו גם אלו שמרגישים שהם בשוליים. הנשים והגברים שכבר מזמן הגיעו לפרקם אך לא בנו משפחה משלהם, וגם הוריהם המביטים בהם בעיניים כלות ובצער, צערם שלהם, על אי מימוש החזון שכה חלמו עליו.

בדברנו על קשר בינדורי אנחנו נכנסים לעולם מורכב, ייצרי, רווי ברגשות של כמיהה לצד אכזבות וכאב.

להתאהב מהר?

אנא הסירו דאגה מליבכם, איני מתכוון להציע לכם ולמטופליכם להיפטר משיקול הדעת ולהיסחף במהירות לקשר עם גבר או אישה שעל פניו, אינם מתאימים לכם. כשצריך לברוח מקשר – אז לברוח ומהר. אם כן מה ההיגיון בהמלצה "להתאהב מהר ולאהוב לאט"?

התאהבות ואהבה שונות מהותית זו מזו. ההתאהבות מהירה, קצרת מועד, מבוססת על השתוקקות גופנית ונפשית עזה, מלווה בתחושת אושר חסר גבולות כמו גם בסבל הנובע מחרדה מנטישת האהוב ובקנאה עזה.  אהבה, בניגוד להתאהבות, מצריכה עבודה פנימית ואיטית:  מודעות למגבלות האישיות ושל בן/בת הזוג, איפוק ואורך רוח,  נכונות להתפשר ולהתגמש, אומץ לב להיות גלויי לב זה עם זה, אמפטיה לשמחותיו וסבלותיו של בן/בת הזוג, הדדיות בנתינה ובקבלה, ומחויבות ארוכת טווח.

פעם אהבתי את ירושלים. כול כך אהבתי אותה, בשנים שהתגוררתי בה כסטודנטית, עד שהיו בי רחמים על תושבי השפלה, תל אביב בעיקר. הם מחמיצים את הקיר חשבתי, את הנופים מלאי ההוד של הרי יהודה, את הסמטאות המסתוריות החמקמקות המעניקות לכול שכונה את הצבע המיוחד לה, את בתי האבן שהיה בהם עבורי ניחוח של זרות קסומה, ים תיכונית, מפתה. חשבתי לי איך הם לא נוהרים בהמוניהם לירושלים, היפה והמסתורית בערי תבל, לחוות את הקסם הזה הנמצא בה בכול פינה. נהגתי לנסוע לבקר את משפחתי אחת לשבועיים. ותמיד חזרתי אליה במוצאי שבת בתחושת הקלה, כמו חוברתי מחדש לבלון החמצן שלי.