רשימה זו מבוססת על הרצאותיי, כתיבתי וחוויותיי כמטפלת. היא לא נולדה כתוצאה מאירוע או כותרת בעיתון. היא דומה מעט למאמר (אם כי לא מאמר אקדמי) ופחות ל"רשימה" ולכן אולי אינה מתאימה לז'אנר הרשימות שבסגנונן (אם אדמה אותן לשפת הציור) דומות יותר לרישומים. ובכול זאת לא "התאפקתי".
***
כשהייתי ילדה קטנה שמחתי שנולדתי ילדה... לא הבנתי את פשר הברכה – "ברוך שלא עשני אישה". אהבתי להיות ילדה רגישה, לאהוב יופי, לחלום חלומות רומנטיים, להישבע לעולמי עולמים לנאמנות לחברות... להיות כמו אמא...כשהייתי נערה נפקחו עיני לראות סימנים של אפלייה.
”היה ערב ינואר קר במיוחד, שמעון התעטף בשמיכה והתיישב לצפות בטלוויזיה כמנהגו מדי ערב. ההתרגשות הקלה שפעפעה בו מן הבוקר שככה עכשיו. בגילו המתקדם, לא מזמן מלאו לו ששים ושתיים, השלים עם חייו שאינם זוהרים ומרתקים כפי שחלם שיהיו. הוא רפרף בין הערוצים והגיע לסרט שדמויותיו לא היו מוכרות לו. לחצן המידע בשלט גילה לו כי הסרט כבר בעיצומו. על המסך נראתה אישה, בערך בגילו, נשענת אל אדן החלון בחדר השינה שלה ולידה ניצבת, בהבעה עצובה, אישה צעירה, כנראה בתה. סמוך לשתיהן על מיטה רחבה שכב גבר. שתיקה מעיקה שררה בחדר.
בעקבות: "מערכת הביטחון ממליצה להקל בלחץ הכלכלי על עזה" (כותרת ראשית, "הארץ", עמוס הראל, 31/8/2014)
"בוקר טוב אליהו" כך כותרת העיתון לתגובתו של הקורא יורם לחמן מירושלים שהגיב ביום שלמחרת על בשורת "הנדיבות" המשתמעת מאמירה זו. את המירכאות המעטרות את המילה נדיבות המעניקות לה משמעות אירונית, אני שואלת ממאמר המערכת של אותו יום המתייחס להמלצה להקל על עזה. וזה מזכיר לי משהו. לפני שנים, אולי בשנות השמונים, בעודי נוסעת במכוניתי לאנשהו האזנתי לקלטת (כן, היה פעם דבר כזה) שתוכנה עסק באמנות הניהול הטוב. הדוברת הייתה אישה, מומחית אמריקאית ידועה בתחומה. למרות שחלפו מאז למעלה משלושים שנים אני זוכרת בבהירות רעיון אחד, מבריק לדעתי, שהדגישה אותו בדבריה.
פורסם בעיתון "הארץ" 12 יוני 2014
איפה היו הורי הילדים מקריית גת?"– יש להתייחס בנפרד לאמהות ולאבות. סביר להניח שמרבית האמהות הזדעזעו כשגילו כי בניהן קיימו יחסי מין מנוכרים בסיטונות עם אישה שמצוקתה הנפשית הביאה אותה לשפל המדרגה.
אבל האבות? הגיע הזמן שנביט במראה: רבים מאיתנו בטוחים שזכותנו כגברים לחדור לגופן של נשים במצוקה ולפרוק בהן את מטעננו (לפי מחקר של האוניברסיטה העברית, בישראל מתקיימים מדי חודש מיליון "ביקורים" אצל "נערות ליווי" שם מכובס לנשים במצוקה העוסקות בזנות)....
המשפחה המתרחבת עם פתיחתו של פרק ב' בחיינו הזוגיים
רשימה מקוצרת פורסמה לראשונה באתר "ניוסטטוס" http://bit.ly/1kYcYGp
"בעלי לשעבר, אשתי לשעבר – האם נפרדנו?
בעלי לשעבר, אשתי לשעבר – האם נפגשנו מחדש, ואחרת, כדי לכונן יחסים חדשים?
יש לנו ילדים משותפים, עניינים שצריך להסדיר. האם סלחנו, כדי שנוכל לשוב ולהיות "ענייניים" זה לזו?
מה קורה כאשר אנחנו נפגשים? על מה אנחנו מדברים, ואיך?
האם אתה עדיין מרגיז אותי, בכול פעם שמכוניתך מתקרבת אלינו לקחת את הילדים?
האם את עדיין מוציאה אותי מן הכלים, בכול פעם שאני שומע מהילדים על "מעללייך"...?
האם אנחנו "נעזרים בילדינו כדי להעביר מסרים ורמזים?
כשהפצצות ניגרות מלמעלה על עזה כמו גשם שחור, וכשהרקטות עפות משם אלינו, וכשהרוח הכללית היא ש"אנחנו צודקים" אולי מוטב לשתוק. אבל גם לשתיקה מחיר. אז זהו, אני כותבת את אשר על לבי.
כבר זמן מה שאני שואלת את עצמי, ובימים האחרונים זה כבר ממש מדיר שינה מעיני - איך הפכנו בתהליך זוחל אך בטוח, לחברה בעלת אפיונים גזעניים, ימניים, לאומניים, עם שנאת ערבים וזרים, בלי בושה. כמי שגדלה על אידיאולוגיות סוציאליסטיות שנראו כחלק בלתי נפרד מהאתוס הציוני מצאתי את עצמי ״יום אחד״ עומדת נדהמת, מבוהלת, מול מציאות שאין לה דבר עם חזון העבר.
ועכשיו מבצע "צוק איתן". ושוב חיל האוויר מפציץ "מטרות" בעזה.....
ב 4 ביולי 2014 תתקיים הרצאתנו "לתת ולקבל"
. http:/www.dialog-nardi.co.il/Images/Files/193_1399486950000.pdf
המאמר פורסם לראשונה באתר "טיפולנט" ב26/5/2014
http://www.betipulnet.co.il/particles/
אחת התובנות היותר מעניינות על מהותה של הזוגיות המודרנית היא שתחושת הסיפוק ביחסים קשורה בעיקר לחוויה הרגשית, יותר מאשר לחלוקת תפקידים או סוגיות כלכליות. כאשר נחשפתי (רבקה) לראשונה לתובנה זו נדהמתי שכן הייתי בטוחה, בהיותי דוגלת בגישה שוויונית המעוגנת בחשיבה פמיניסטית, כי מה שיקבע את תחושת הנחת הוא, חלוקת תפקידים. בחרנו לפתוח כך את הרשימה שלנו כדי להדגיש שכאשר אנחנו מדברים על קבלה ונתינה, המשקל הגדול של חוויות אלו קשור למשמעותם הרגשית, לאופיים של היחסים.......