בתוכנית הריאליטי דייט בחשיכה יש משהו סימבולי. היא מכריחה אותנו לראות באמת, בלי לראות באופן פיזי. לחוש באמת, מבלי שהעטיפות של הדעות הקדומות מזהמות את חשיבתנו, להתייחס באופן ראשוני, טהור כמעט לגמרה, לזולתנו. כמה תום ופגיעות מתגלה אצל כולנו כאשר אנו מגששים את דרכנו בחשיכה, נאלצים לגייס לעזרתנו חושים אחרים, רדומים בדרך כלל. להקשיב לקולות, לניואנסים, לשמוע במובן של לקלוט, את שפת הגוף, את התנועות הזעירות, אלו שכמעט בלתי מורגשות של זולתנו.
כשהייתה לה תקלה במדפסת היא דמיינה איך בן זוגה מסייע לה בחיוך ובנועם, שהרי הוא טוב יותר "בדברים הללו" ממנה. אבל הוא בא אליה בפנים זועפות ונזף בה שהגיע הזמן שתסתדר לבד. היא הרי כבר ילדה גדולה...
כשסיפר לה שהוא חש חוסר סיפוק בעבודתו והוא מהרהר/חולם על הקמת מיזם פרטי, הוא חלם שתעודד אותו, שתתלהב יחד אתו. אבל היא נבהלה ואמרה לו שזה ממש לא הזמן והיא גם לא בטוחה שיש לו הכישרון הדרוש לעסקים.
בגלל הגאווה אנשים מנתקים יחסים.
בגלל הגאווה אנשים מתגרשים.
בגלל הגאווה אנשים שותקים, נוקמים, אלימים, רוצחים, מתים, מתאבדים.
והרגישות לעומתה, באה מחמלה, מרחמים, מהיפתחות הלב.
בגלל הרגישות תשאל האישה את בעלה למה שותק, בעדינות תשאל.
בגלל הרגישות הוא יחבק אותה ויאמר לה בלי מילים שהכול בסדר.
היא מתחילה לספר לו משהו שקרה לה היום בפגישה עם החברה שלה. הוא מקשיב בחוסר עניין ופוטר אותה באמירה "את לוקחת יותר מידי ללב". הסיפור שלה נשאר תלוי באוויר.
כבר זמן מה שהוא חש חוסר סיפוק בחייו המיניים ושעמום זוחל בחייו שמשגע אותו. הפך להיות עצבני ומתוח בחברתה. היא שואלת מה קרה. הוא משיב לה ש"כלום". הוא לא בטוח שאפשר לשוחח איתה על דברים "כאלו". הוא חושש שתיבהל ותבוז לחולשתו.
לקראת גיל חמישים נכנסה האישה לדיכאון. בכתה בימים ובלילות. חציית "הקו האדום" של הגיל לא נראתה לה אפשרית...
האיש פוטר מעבודתו. זה קרה סמוך לגיל הפרישה, בגיל חמישים ושמונה. הוא ידע שיקשה עליו למצוא עבודה חדשה. הוא שקע בעצב כבד שהפך לדכדוך שהעמיק לדיכאון עד שנזקק לתרופות הרגעה.
