רשמי השקת ספרה של ד"ר רבקה נרדי "ריפוי הנפש" (פרדס הוצאה לאור, 2025)
בית הסופר, תל אביב 19/11/2025
מבט אישי
זה היה ערב יפהפה. זהה למה שחלמתי, שרציתי שיהיה. הייתה בו אהבה, חום חברי, פרגון לפני, וכמובן אחרי, התלהבות. היה בו כבוד, היו בו תכנים שנגעו בנפש שהוו השראה לחשיבה "מעבר לקופסא". בן שר את שיריו המקוריים באופן קסום, עם אנרגיה של טרובדור, כולל שיר אחד מספרו החדש שיצא ממש השבוע – "ממדים חדשים של ריחוק" (הוצאת עיתון 77), שגם הולחנו על ידו. מילות שיריו הפיוטיות שמחזיקות בתוכן הגות, חוכמה, רגש ומקוריות, הוצגו על מצגת על קיר ממול הקהל ששתה אותן בצימאון. חשתי את ההקשבה.
הרבה סיפורים סיפרתי, הן כתשובה לשאלותיהם של חיים עמית ואישי ד"ר חן נרדי, שניהם אנשי מקצוע, בחלק הראשון של הערב, והן בהמשך, בחלקו השני של הערב, בו היינו בן ואנוכי לבד על הבמה.
בהמשך הערב הצגתי ארבע תמונות בליוויו המוסיקאלי של בן ששיריו חזקו את המסרים שלי ותרמו לאווירת הפיוט ולעוצמת הרגשות.
בתמונה הראשונה דיברתי על תשוקת החיים שלנו שלעתים דועכת, לאו דווקא בשל אירועים טראגיים, אלא בשל שגרת החיים. עלינו לעורר אותה בעזרת "תכנית חילוץ" אקטיבית וחיפוש משמעות.
בתמונה השנייה הצגתי את אחת הדילמות הגדולות שיודעת האנושות – איך נתגבר על מלכוד הצדק? נתתי תשובה חלקית (הרי אנחנו מוגבלים) – בעזרת הכרה במגבלותינו האנושיות שיעזרו לנו לראות את המציאות בפרספקטיבה. שירו של יהודה עמיחי עוזר לנו.
"זכרו שגם היציאה לקרבות הנוראים
עוברת תמיד דרך גנים וחלונות וילדים משחקים וכלב נובח.
זכרו והזכירו לפרי שנשר
את העלים ואת הענף
הזכירו לקוצים הקשים שהיו רכים באביב
ואל תשכחו שגם האגרוף
היה פעם יד פתוחה ואצבעות".
בתמונה השלישית דיברתי על אובדנים, כולל אובדניי האישיים שהאחרון שבהם היה הפרידה המקצועית מחן שקרתה ביוזמתו. זה היה אירוע שזעזע אותי. בספרי "רציתי יותר" ("הדים", 2021) תיעדתי את המפץ הזה, אותו ציטטתי בספרי החדש "ריפוי הנפש".
"שני הניתוחים שעברתי, החלפת מפרקי הירך (השמאלי בשנת 2016 והימני בשנת 2019 ) המחישו לי מהי פרדה כפויה מיכולות, מהרגלי חיים, מדימוי עצמי מסוים, וגם מסגנון חיים. ידעתי שעליי להתאושש, ידעתי שאני מסוגלת, אך העובדה שבן זוגי הכריז סמוך לשובי מבית החולים מהניתוח הראשון שהוא מעוניין לפרק את השותפות המקצועית בינינו, גרמה לי תחושת שבר. היה עליי להיפרד גם מהפנטזיה הנהדרת שהייתה לי – של שותפות מקצועית שוויונית, שהיו כרוכים בה ציפיות למימוש אידאליסטי של חזון השוויון הזוגי והמקצועי. הייתי אחוזת אימה שהקריירה שלי תקרוס, שהזוגיות שלנו בסכנה. זו הייתה החלטה חד-צדדית מצידו. תחושות הכעס והעלבון עלו על גדותיהן. פחדתי, זעמתי, לא ישנתי בלילות. חשתי בדידות ותחושת אסון, סוף העולם. רציתי להיעלם. הייתי לכודה במה שאני מכנה "מלכוד הצדק", שעליו דיברתי במקום אחר.
איך מתמודדים עם מפץ כזה?" (עמ' 116)
ולבסוף דיברתי על החלטות שהן למעשה כרטיס הביקור שלנו. ניסיתי לפענח בעזרת אריק פרום בספרו "מנוס מחופש" מדוע אדם פוחד מבחירה חופשית? אנחנו יודעים כיום די הרבה על נפש האדם המסוכסכת בתוך עצמה, למה – בגלל השבטיות, בגלל הלחץ החברתי, בגלל הצורך בביטחון שכאשר יבוא מסמכות של מנהיג, או מסמכות אידיאולוגית – ירגיע אותנו. "הם יודעים"!
והמחיר? צורך כמעט כפייתי בריצוי שגורם לנו להחליט החלטות רעות, שהם לא ממש שלנו, מה שעלול לגרום לנו להרגיש נחיתות, דיכאון, חוסר אונים, התנתקות רגשית, זעם ולעתים נקמנות.
חתמתי את דבריי בהתבוננות בהחלטות הגדולות בחיינו הנשענות על רוח האדם ונתפסות לעתים כלא רציונאליות. הנה דוגמא אישית שהבאתי:
"זה קרה בארצות הברית על סף גירושיי מבעלי האמריקאי, על סף סיום לימודי לתואר שני, עם כוונה להמשיך ללימודי דוקטורט. הייתי בהריון. היו לי כול הניירות הדרושים לעשות הפלה. אך בהחלטה ספונטאנית שיניתי את גורלי והחלטתי להתגרש, לא לעשות הפלה, לדחות את לימודי הדוקטורט, לחזור לישראל מוכת המיתון ולהמשיך את חיי. את תואר הדוקטורט מימשתי כעבור 26 שנים. "
אני זוכרת את הרגע הזה בו החלטתי להמשיך עם ההיריון, להתגרש, לסיים את הלימודים ולחזור לארץ. רגע של כבוד עצמי, רוממות רוח ותחושת אומץ שאוכל להתגבר על הכול. באותם ימים הייתי מתהלכת ברחובות קולומבוס עם ידיעה ששום דבר לא יכול לפגוע בי. אני מוגנת. הקשבתי לתבונת הלב, ידעתי שמה שאני עושה הוא נכון. פשוט ידעתי.
הערב הזה של ההשקה היה רגע של התעלות נפש עבורי. המאמץ הפיזי והנפשי להכינו כראוי נחשב מבחינתי למחיר ראוי. עשיתי זאת.