אירוטיקה בסכנה? – הרצאת פתיחה במסגרת כנס "איזה מין שיוויון" – חלק א' / ד"ר רבקה נרדי

ביקורת על : "כאילו לא היתה מלחמה" / מאת: ד"ר חן נרדי
26 באפריל 2007
טרור מנקודת מבט פמיניסטית / ד"ר רבקה נרדי
4 במאי 2007

הרצאת פתיחה במסגרת כנס "איזה מין שיוויון"
התנועה לשיוויון ושלום בין המינים, בשיתוף האגודה לתיכנון המשפחה
18/12/09, סינמטק תל-אביב
ד"ר רבקה נרדי


1. פתיחה:
אירוטיקה, משאת נפש, משאת תשוקתנו, הליבה, התמצית המפעילה אותנו לגבהים ולעמקים.
האם היא בסכנה? האם השיוויון בין נשים וגברים שובר לנו את חוקי החיזור? האם אובדן הדיסטנס המסורתי בין גבר ואשה, היותו של הגבר חשוף, מוכר, שקוף, וככזה כבר לא מעורר הערצה אוטמאטית – משפיע על דינמיקת התשוקה. אותה תשוקה מיסתורית הניזונה מגעגוע, מריחוק, מאי ידיעה.

מה יהיה איתנו? האם חוקי האירוטיקה כבר משנים את פניהם? האם נוכל לחזור ולשחק ולהשתעשע בחדווה זו עם זה – נקיים ממשחקי כוח, זורמים בשמחה זה עם זו בגופנו ובנפשנו. האם נוכל לחזור למקום ההוא שאנו מכנים גן העדן של האהבה?


חלומות. פנטזיות. הראש מלא בניגודים בין היש לבין החלומות. הנה כמה תמונות:



תמונות של ניגודים – בין העולמות
התמונות הללו מתעתעות בי. תמונות שמטלטלות אותי מקצה אחד לשני.

  • מה יותר מנוגד מסקס בשירותים, מהיר, חפוז, מנוכר מתמונתם של חתן וכלה  – היא בשמלתה הצחורה, הוא בחליפתו המהוגנת – נודרים זה לזו שלעולם ועד… וככל שירבה הסקס בשרותים כך תפרחנה הפקות רבות הוד של חתונות מלכותיות.
  • ומה יותר מנוגד מעולם רווי דיבורים פורנוגראפיים על סקס ללא הכרה, ממועדוני סקס, משרותי מין מסחרי לכל דורש לעומת תופעות של  הימנעות, חרדות, חיים נטולי סקס בחדרי שינה רבים, רבים יותר ויותר?
  • וגם: גברים רוצים סקס – האישה מתחמקת.
  • וגם: נשים רוצות סקס – הגבר מתחמק.
  • נשים רוצות אירוטיקה, סקס עם רומנטיקה – הגבר עובד, עובד, עובד ומאונן את עצמו לדעת מול המחשב – אותה מכונה שלא מדברת, לא דורשת, לא רוצה ממנו דבר.

 

וגם: הם הגברים, מיבאים אותן, את הכלות השותקות מארצות רחוקות, הם מפחדים מנשים חזקות, מיניות, דעתנויות – גם במיניותן.


וגם: עומס, עומס. כולם רודפים אחר רמת חיים, פרנסה, דאגות משפחה. למי יש כוח. למי יש חשק. הבית על כל מטלותיו הוא המקום הכי פחות סקסי. לא כן?
"כבר לא עשינו את "זה" שבועיים", הוא נוזף באשתו.
"אתה מנהל יומן?" היא משיבה לו בציניות. וכך חלפו להם עוד שבועיים.


והנה שאלה נאיבית ששואל אותי נער בן 18:
איך לפתור את הקונפליקט הזה שאוכל אותי – אני אוהב נערה בת 16, לה עבר מיני עשיר. אני אוהב אותה, משתוקק אליה ולא יכול להפסיק לחשוב עליה כ"שרמוטה". מה אעשה?


וגם סודות קטנים נשיים שיוצאים מהארון – "אני אוהבת את בעלי אבל אין בי שום תשוקה אליו". האם כך אמורים להיראות חיי? כן, כן, עבורה הסתיים עידן "חובת האישה לענג את הגבר". היא מפחדת וחמה עכשיו?


ושימו לב לניגוד הנפשי המטלטל נשים רבות. הנה 2 עדויות המבטאות את עומק האמבילנטיות:


מותר לי לומר "לא" כי…

"שוויון בין המינים לא מתבטא רק בדברים שוליים של מי מזמין את מי למסעדה, אלא בנושאים חשובים בהרבה, כמו זכותה של אישה על גופה. התכתיבים החברתיים והנורמות הפושות בחברה, כמו גם היכולת של אישה לומר לא, גם רגע אחרי שהגבר שלה לבש את הקונדום".


אבל… עדיין מתרגשת מרעיון החתונה

"לפעמים כשאני רואה סצנות קולנוע/טלוויזיה של חתונה, אני מאוד מתרגשת. הצד ההגיוני שלי אומר שזה משהו שחלחל בי מרגע היוולדי, הצד הרגשי נמעך מבפנים מרוב התרגשות. גם בחתונות אמיתיות של קרובי משפחה וחברים אני מוצאת את עצמי בוכה מרוב התרגשות". 


ספרה של אסתר פרל "אינטליגנציה אירוטית" עוזר לי לעשות סדר מסוים בתחושת הכאוס שמשתלטת עלי  בבואי לדבר על מין. מתבהר לי הניגוד הטראגי בין הצורך של כולנו בביטחון, אותה מספקת המסגרת המשפחתית, לבין הצורך של כולנו בריגוש, מסתורין והרפתקנות הצומחים במרחב שונה לגמרי – מרחב האי וודאות. אי וודאות שהיא ניגודה של הביטחון, אי וודאות שמזינה את הארוס המבקש מאיתנו להיות "אנחנו" – אנשים אנוכיים אינדיבידואלים המחוברים לתשוקותיהם. אובדן התשוקה המינית והחיפוש אחריה במחוזות זרים כמו גם בריגושים בעלי אופי פורנוגראפי הם תוצאה, כך טוענת בחום אסתר פרל של מסגרת הנישואים המודרניים.



אז מה עושים עם כל המידע המפחיד הזה? איך נחזיר את הארוטיקה ולא נאבד את הביטחון?
 
בדברי הבאים אדבר על כמה סוגיות הממחישות את מצבנו:


2. בין מיתוסים המזינים את חדרי הנפש לבין מציאות משתנה: האם אנחנו, נשים וגברים, מייצרים נרטיב חדש?

• כוחן של אגדות, מיתוסים, על יחסי גבר אישה ממשיך לצרוב את מוחנו בדימויים נצחיים המקבעים במוחנו תמונות רומנטיות של "הוא" ו"היא" – לעולם בתבנית הישנה. "הוא" המוביל, "היא" המעריצה.

• מיתוסים לא נולדו ברגע. הם הלכו והתעצבו בתודעה האנושית במשך אלפי שנים, חצו תרבויות, לבשו צורה ופשטו צורה אך הלכו וגיבשו את הסיפור, הנרטיב בין גבר לאישה.

• הפמיניזם שפרץ לתודעתנו רק לא מזמן מנסה בנאיביות לנפץ את הנרטיב הקדום ולהציע אלטרנטיבה, אמת חדשה שתחליף שקרים שסיפרו לנו ושאנו, נשים וגברים כאחד, אוהבים כל כך להאמין להם. אבל הריקוד הישן בין גבר לאישה מהפנט עדיין את דמיוננו. נראה שכה רבות ורבים ממאנים להיפרד מתבניות רומנטיות שבהם אישה וגבר בעיני זולתם הם תמיד "גדולים מהחיים". שקיפותם זה לזו נדמית כאסון נורא שהתרגש עלינו. כמו קיומו של גן העדן נאסר עלינו אפילו בדמיוננו.


3. האם הפמיניזם "הרס לנו?"

  • לפני יומיים התקשר אלי גבר ישראלי מפינלנד… הוא קבל את ההזמנה לכנס, אין לי משוג איך. הוא צלצל כדי לספר לי איך הניסוי של הפמיניזם נכשל – בפינלנד. שם כידוע הושג השיוויון, לדבריו. הוא הביא בפני נתונים מדעיים לכאורה שנשים פיניות מעדיפות להכיר גבר לא פיני כי הגברים הפיניים הם "לא גברים"…הוא סיכם ואמר שמאחר ומוטיב הכיבוש נעלם הגבר מרגיש מסורס. והנשים מיואשות.
  • ואכן נשים וגברים רבים מאשימים את הפמיניזם בהרס הרומנטיקה, אבל לא רק בהרס הרומנטיקה אלא גם בהרס המשפחה. זאת ועוד מקובל לחשוב כי כל הרעות החולות ביחסי גברים נשים מקורן במרד הנשים ש"קלקל" את הסדר הטוב שהיה קיים וגם "הוכיח את עצמו" ביחסי המינים לאורך אלפי שנות תרבות פטריארכאלית.
  • כניעותה, התמסרותה והערצתה של האישה את הגבר היו מאז ומעולם הדלק שלו לגילוי גבריותו וטיפוחה. והוא לה – מגן ומושיע ולו לשעה קלה.
  • היא למדה להיות יותר "חווה" ופחות "לילית". היא למדה שחווה תביא אותה לשער הנישואים, כך תשרוד.
  • הוא למד להיות המוציא והמביא – המנהיג, המוביל, הפותח בפניה את שערי המין. הוא היודע. היא הנענית. כך דור אחרי דור.
  • ואז המהפיכה. עכשיו היא יודעת. היא אומרת "רוצה אני" ולא משפילה את עיניה בבושה. היא חושפת בגאווה את גופה. היא יודעת את גופה. היא יודעת את תשוקתה מתוך עצמה, לא רק בזיקה אליו.
  • הוא נבוך, מבוהל. עכשיו היא רואה, היא רוצה, היא שופטת אותו. היא משווה אותו למאהביה הרבים. היא בוחנת את ביצועיו ולעתים מחמירה, מזלזלת, לא מסופקת (וגם אומרת לו נחרצות) "כן ככה", "לא ככה"…
  • הוא נכנס למרוץ, לתחרות, להוכיח שעדיין יכול. הוא חייב לה אורגזמות. הוא חייב לנצח במלחמה הזו.
  • והוא גם נסוג. לא רוצה. עזבו אותו. הכי טוב לבד מול המחשב או עם אחת שלא מדברת כל כך הרבה…
  • הם רוצים סקס, מה שיותר, הרי אוי למי שלא עומד בסטנדרטים החדשים – מה שיותר יותר טוב… אבל המתח, המתח – האויב הגדול של הסקס אורב בפתח.

 

4. הפמיניזם ומוסד הנישואים

  • מוסד הנישואים ידוע לשמצה כ"קוטל הגדול של התשוקה". למי בכלל יש כוח וחשק "לעשות את זה". כבר אמרנו קודם מה עושה המשפחתיות לסקס, אך זה לא כל הסיפור.
  • במקרה הטוב הם חברים טובים, אין להם אנרגיה לסקס כי רוב הזמן הם עייפים מרוב מטלות.
  • במקרה הרע הם רבים המון. הוא רוצה להירגע בעזרת סקס. היא מעדיפה לעשות שופינג…
  • ביחסים ארוכי טווח התשוקה שלנו מזמינה אותנו לטפל בה באופן אינטליגנטי. האם אנחנו מסוגלים, רוצים להפעיל "אינטליגנציה אירוטית". 
  • וכאן מתחיל הפרדוקס הגדול –
  • אם אנחנו נאחזים בתפקידים הישנים של "גבר" – "אשה" – זה כבר לא עובד. נשים כועסות על עומס ייתר, על אי שיוויון במטלות המשפחתיות עייפות מידי, חסרות מוטיבציה, לא מוכנות להתמסר לתפקידם הישן כמענגות של הגבר…
  • אם אנחנו הנשים אסרטיביות במין, אסרטיביות בשמירה על זכויותינו – הגבר שלנו מאוים, נמנע, כועס וגם בורח לכל מיני מקומות – סקס פרוע, לא עם האישה שאיתו – איתה יש לו חשבון…
  • ונניח הנחה אופטימית ששניהם רוצים שיוויון. באמת רוצים. והם משכילים לבנות איכות חיים טובה יותר לשניהם. הם יגלו עוד מעט, עם לידתו של הילד הראשון שכאשר הם הופכים למשפחה מה ש"יוצא" החוצה זה התנהגויות מותנות אוטומאטיות עתיקות יומין של "גבר" – "אישה".
  • הוא יצפה לארוחה חמה עם שובו מהעבודה, היא תצפה שיביא "יותר כסף הביתה", הוא לא מבין למה היא עושה "עניין כזה גדול" מסקס, היא רוצה שידבר איתה יותר, הוא מגיע הביתה מאוחר כי "מישהו חייב לפרנס פה"… היא מתלוננת שהיא "עושה הכול בבית ושהילדים לא רואים אותו, ואיזה מין אבא הוא"…

 

ויהיו שיאמרו שדוגמאות אלו הן פרי דמיוני, הרי היום כבר הכול אחרת. כן, העולם אכן השתנה, ויש יותר מודעות ויותר חברות ומעט יותר שוויון אבל… גן העדן עדיין רחוק רחוק.


5. שאלת מיליון הדולר – האם נוכל  לממש את השיוויון בקשרים הרומנטיים שלנו? בחוויה המינית?

  • אני שואלת – כיצד נשים וגברים שמנסים באופן ממשי לממש את השוויון בקשריהן הרומנטיים מתמרנים בין אמונותיהם לבין המציאות שאינה מקיימת את החזון הפמיניסטי על בוריו, בלשון המעטה.
  • החזון הפמיניסטי לא מתחשב תמיד בתהומות הנפש הגברית והנשית שם התיישבו להם דפוסים עתיקים של גבר-אישה. כמו למשל:
  • ארוטיקה ומיניות פורחים בין גבר לאישה על בסיס ההתניות הישנות. לכן לעולם נשים תימשכנה לגבר שהוא "יותר"…
  • "אישה הורסת, אישה בונה" – אישה אחראית להעניק לגבר את האישור על גבריותו. בקבלה את מנהיגותו היא מכתירה אותו בתואר הנכסף – "גבר". בשללה את מנהיגותה ובניסיונה לחיות את השוויון – היא גורמת להסרתו.
  • גבר רגיש הוא גבר "נשי" שאין לסמוך עליו בשעת צרה. רכותו נתפסת בחוויה החושית כרכרוכיות…


אז לאן פנינו מועדות?


6. האם אנחנו רוקמים סיפור חדש בין גבר ואשה?

  • אנו מוצפות במידע "אנתרופולוגי" המספר לנו לכאורה סיפור חדש על יחסי גברים נשים במילניום החדש. ספרים חדשים, תוכניות טלוויזיה, מאות אלפי אתרי אינטרנט העוסקים בסקס, שידוכים ו"צ'אטים" כמו גם מידע ישיר מנשים וגברים צעירים חסרי מנוח – כולם מספרים לנו משהו חדש, מטריד.
  • מצד אחד חגיגה גדולה של סקס חופשי ומתירנות מרשימה לבחור את סגנון החיים המתאים לנו, וגם אמונות בשוויון וגם תשוקות לחזור למשחק הישן,
  • מצד שני – בלבול, מועקה, חיפוש ותהיה ובדידות. מה קורה?


7. מחיר תופעת הניידות באהבה – השיוויון לכאורה

  • ניידות, לזוז מהר, רחוק, גבוה – שם המשחק בעולם המודרני. מותר לנו.
  • נשנה את הקריירה שלנו כמה פעמים במעגל החיים, נפרק את הנישואים אם רע לנו, נחפש בן/בת זוג יותר… יותר…
  • יש לנו זכות לאושר אישי. אנחנו זכאים לחוות הכול, גם את המיניות שלנו, לבדוק את גבולותיה. חלילה לנו להפסיד חוויות…
  • מה מחירה של הניידות באהבה?


הנה כמה מילים על המחיר של נשים פנויות:

  • גם אם את יפה, רזה, לבנה, עשירה ומוקפת גברים שחושקים בך. את עלולה להרגיש זולה וריקה לאחר תקופה בה החלפת מאהבים מדי לילה, השעון הביולוגי שלך מתקתק, את מתאהבת בקלות ומתאכזבת בקלות ומתקשה להישאר או "להחזיק" בקשר מעבר לחודש ימים, את מסתכלת בערגה (ובבושה) בחברותיך שנישאו ושואלת את עצמך (לפעמים, בלחש, בלילה, כשאת לבד) – מה השתבש בחייך? מצד שני את תוהה אם את רוצה להיות "בעבר השני", כלומר במוסד הנישואים הידוע לשמצה (שהרי מי כמוך יודעת כמה "הם" לא נאמנים לנשותיהם. חלקם היו מאהבים שלך…). את אפילו שואלת את עצמך אם את מוכנה להקריב את החופש האישי שלך למען זוגיות ואימהות – שאלות שאמך לא ידעה שהן אפשריות.

וגם המחיר עבור גברים פנויים:
הנה דברים שאמר לי רווק מבוקש בן 37:
"ככל שהשנים עוברות זה נהיה יותר קשה. מצד אחד אנחנו יודעים מה אנחנו רוצים, אני יודע מה אני רוצה, למעשה הדרישות שלי עולות, מצד שני ההיצע מצטמצם. כשהייתי בן 25 הייתה לי חברה שהשתחררה מהצבא והיו לה המון תוכניות. יכולתי לצייר עליה המון תסריטים, תסריטים שנוחים לי, כי הסיפור שלה היה פתוח. למשל אם היא הייתה טיפוס אומנותי בתחילת הדרך יכולתי לדמיין את עתידה. יכולנו ביחד לדמיין מה יהיה. כיום כשאני פוגש בחורה בראשית שנות השלושים שלה והיא מספרת לי על תוכניותיה ללמוד זה בעייתי בעיניי. בשלב הזה בחיים כולנו נכנסים כבר לתבניות יותר קונבנציונאליות כתוצאה מאילוצי החיים. החזות שלנו", הוא מציין בצער, "כבר הרבה יותר קרובה למציאות מאשר לחזון שטיפחנו על חיינו".

 

  • אפשר לומר שהניידות הפכה לנורמה ופלשה ברגל גסה לתחומי הנפש. התוצאה – אי שקט קבוע, וזה לא אותו אי שקט מבורך המאפיין תקופת מעבר והמאתגר אותנו לחיפוש. זה אי שקט שמבקש ריגושים חדשות לבקרים. תופעה זו, שהיא ממש מגיפה בקרב הדור הצעיר, יצרה דפוסי רגש והתנהגות גם בתחום היחסים.
  • לא טוב? – זורקים! קשה? – הולכים הלאה!
  • כדי שיהיה טוב – "בואו נזרום, נכניס ריגושים כדי שחס וחלילה לא נשתעמם. הכול הולך: סרטי פורנו, חילופי זוגות, מועדונו "פיקאפ" – העיקר לא להיות לבד. לצאת בחברותות. הרבה אנשים, רעש, ואם כל זה לא מספיק כדאי גם להיכנס לאתרים מעניינים – סקס וירטואלי, צ'אטים בעילום שם (שאולי בכל זאת יולידו משהו). העיקר – עוד ועוד חוויות. אולי בכל זאת… התוצאה עגומה. נעלם והולך הבסיס הרגשי-ערכי שהוא המסד והטפחות לבניית קשר על בסיס של סקרנות, סבלנות, השתהות והשקעה. לזכור שכל איש, כל אישה הם חידה אנושית שיש צורך בכוונה מלאה כדי לדעת אותם, בצניעות, כי לעולם התהליך הזה לא יושלם באמת.