אישה באמצע החיים / ד"ר רבקה נרדי

פנוייה / ד"ר רבקה נרדי
10 בפברואר 2007
מהי גבריות חדשה
10 בפברואר 2007


מתוך: "בין העונות"- על נשים באמצע החיים, מאת דר' רבקה נרדי, מודן 1991, פרק 2, עמ' 71 – 49
הספר יצא לראשונה בהוצאת קשת של ישעיהו קשתן ז"ל
 
א. תמונות
"עכשיו צעדתי בפאריס, פנוייה, קשובה ומשותקת מרוב אדישות. עודף זמני הפנוי בהגישו לי את העולם, גם הסתירו מפני, כמו השמש מבעד לחרכי התריס בשעות אחר-צהריים חמות, ומאירה בתוכי את כל יפעת הקיץ, אך מעוורת אותי, אם אני מתייצבת כנגד להטה האכזר". (סימון דה בובואר, גיל המתינות, עמ' 48-47.)
אשה בהמתנה.
"כשירדתי בלילה הראשון לארוחת-הערב, ביקש ממני רב-המלצרים, עד שיתפנה שולחני. חציתי את חדר-ההמתנה לעבר הדלפק המאולתר, שעליו הצביע. בחור
צעיר, אשר ישב כבר שם, הביט בי בהתקרבי, ואחר-כך עבר לשרפרף שלצידי.
'גם את צריכה לחכות לשולחן?' שאל.
הינהנתי בראשי.
הוא היה רפוס ובלתי-מושך. שיניו היו לגמרי בריטיות ואיומות. עורו היה קודר, והוא המשיך לשאול את כל השאלות הצפויות – למה אני שם, האם אני לבד, מה אני עושה בזמני הפנוי?
עניתי בכבדות.
שאל מה אני שותה, אמרתי ג'ין וטוניק. הוא הזמין לי משקה והחל מתנהג, כאילו היה בן-לווייתי. לגמתי מכוסי, בזמן שהוא בחן אותי בגנבה מאחור והמשיך לשאול אותי שאלות אינטימיות. לבסוף ניגש רב-המלצרים להודיע לי, כי שולחני מוכן. נעמדתי וחייכתי אל הבחור הצעיד.
המוזג החליק חשבון יחיד מעל לדלפק, והבחור דחף אותו לעברי. הוא כבר שתה שני משקאות על החשבון.
'כולי שלך', אמר.
'לא, תודה', עניתי באדישות, אף כי הייתי המומה ומוחלשת מסטירת הלחי הזו.
רק בעת ששילמתי בעד המשקה שלי, הבנתי לפתע, כי הפכתי ממוכרת לקונה – וכי מעתה ואילך, בבארים שונים באיים ברחבי-העולם, איראה כמי שמוכנה לשלם בעבור חברה. חציתי באופן לא-מודע את הגבול הסמוי בין צעירות לבין גיל-העמידה".
(ברברה ראסקין, גלי חום, עמ' 94-93)

"ממוכרת לקונה".
"זה קרה לי בוונציה. ישבתי עם בתי, עלמת-חן, בבית-קפה קטן. נהניתי באופן חושני מהנוף, מהריחות, מהאווירה, מהיין. היו מבטים, במיוחד מבט מסויים של גבר, ואז הבחנתי, שהמבט היה מכוון לא אלי…אלא אליה, לבתי. הסמקתי. הוא ניגש ושאל באנגלית רצוצה, אם אני אימה, וכאשר הינהנתי, החל מחמיא לי על. . . בתי המקסימה".  (אלמונית)
"יום אחד תפסתי את דמותי במראה עם כובע רחב-שוליים. נראיתי אשה יפה בגיל-העמידה". (נטלי)
"ברמזור הבחנתי בגבר צעיר, שרוצה לומר לי משהו. פתחתי את החלון, ולהפתעתי, הוא אמר: 'מה עושה אשה יפה כמוך במכונית כל-כך מלוכלכת. . . ?' באותו יום ריחפתי". נאוה
דקויות, כמו עננים רפים מעל ראשך. הם שם, ואת מפנה את ראשך. לא לראות, לא לגעת בכאב.
בואי ניגע בהם, נפענח את חידתם.

ב. מיתוסים
מירי, אשה יפה בת 51. מבט עצוב בעיניה. חייה טובים, ילדיה טובים, עבודתה זוכה להצלתה ולהכרה. עצוב לה לראות את היופי הזה הולך ופוחת.
מה איתך?
עיתוני-הנשים, כמו גם הסרטים והפירסומות, מציפים אותך בדמויות של נשים צעירות וחטובות, מלאות אנרגיה או נשים "במיטב שנותיהן", שהזמן כאילו פס, עליהן. . . (ראי "אלכסיס". . . )
כאשר הייתי ילדה, חשבתי, שב"גיל מסויים" הופכות כל הנשים לשמנות, למכוערות ולמכוסות-שער. זה צו גורל, כך האמנתי, של כל אשה לאחר שילדה ילדים. . .
אמא שלי אמרה לי, שההשמנה קשורה ללידות. . . הפחד הזה הלך איתי שנים. . . מותניים צרות, עור מתוח, שיער גולש, רגלים חטובות, חזה זקוף – חלומה של כל אשה – להיות חלומו של גבר.
מגיל צעיר את לומדת, שזו מרכולתך העיקרית לעולם, יותר משיכלך הטוב ומכישוריך האחרים.
כאשר את בת 16, כשרונותיך במתמטיקה אינם מרשימים את הבנים, גם לא התושייה שתגלי בתיקון קצר חשמלי. . .
כאשר את בת 30 – עורך עדיין מתוח, אבל את מגלה לאיטך, שזה לא מספיק להקנות לך אושר. עם-זאת טוב, שכל הטוב הזה עדיין איתך. את חשה, שזה פועל לטובתך במגעיך עם העולם, במיוחד על גברים במקום עבודתך.
כאשר את בת 45, את עדיין במיטבך, זה רק לוקח יותר זמן. . . עוברים בך הירהורים של עצב.
וכך הלאה. . .
הכול יודעים, וגם את, שזו דרך העולם. אבל לתוך הזיותיך הכמוסות חודרת האימה. את רואה אותן, את הדמויות המוזנחות של נשים זקנות, הפנים הקמוטות, העיניים הכבויות, השיניים החסרות, העליבות – לשם את הולכת. . . ?
ד"ר ג'ורג'יה ויטקין-לאנוויל, מחברת הספר "נשים ומצבי-לחץ", מצטטת את הסופרת סוזן סונטאג, המתארת במאמר, שכתבה לפני כ-10 שנים, את אמות המידה הכפולות, שיש לגברים ולנשים בחברה שלנו בייחס להזדקנות.
קיראי בעיון את השורות הבאות.
האם, לדעתך, השתנה משהו מאז?
– "נשים בגיל מתקדם שומרות לעיתים קרובות את גילן בסוד. רוב הגברים אינם עושים זאת.
מאחר שלעיתים קרובות שופטים את הנשים על-פי יופיין והופעתן הצעירה, ערכן כבנות-זוג עלול לרדת, כאשר הן מתבגרות. מאחר שאת הגברים שופטים, בדרך כלל, על סמך איכות וניסיון-חיים, ערכם כבני-זוג עשוי לעלות, כאשר הם מתבגרים.
– עם העלייה בגיל יורד לעיתים קרובות ערכה של האשה בשוק העבודה – וכן גם משכורתה. הגבר, לעומת זאת, יכול לצפות להשתכר יותר משהשתכר בנעוריו.
– אשה מבוגרת נחשבת פחות מושכת מבחינה מינית ופחות נחשקת מאשר אשה צעירה יותר. גבר מבוגר – בעיקר אם הוא מצליח מבחינה כספית או פוליטית – אינו מאבד את כוח משיכתו המינית. למעשה, לעיתים קרובות הוא נעשה מבוקש יותר, ככל שכוחו מתעצם, ושיעורי התמותה הגבוהים של הגברים לעומת הנשים הופכים אותו לסחורה מינית יקרת-המציאות!
– נשים מתנסות בגיל-מעבר (בלות), המשנה את חייהן מבחינה גופנית ותדמיתית. חייהם של גברים עלולים להשתנות, אך לא כתוצאה משינוי גופני שנגזר עליהם.
– לגברים מבוגרים מותר "לקחת" מאהבות צעירות מהם, לנשים מבוגרות אסור!
– מצפים מהנשים, שיתאמצו לשמור על מראה פניהן באמצעות תמרוקים, משחות ואפילו ניתוח. לגברים מותר, שפניהם ייעשו מחוספסים, מצולקים ומחורצים יותר עם חלוף השנים" (עמ' 131).
קראתי את המשפטים הללו שוב ושוב. הם הרגיזו, קוממו, עוררו את גיחוכי. הכחשתי את תוקפם בממשות המתקדמת של חיינו בסוף המאה. ועם-זאת ידעתי שהם שם, עדיין, בתוכי, בתוכך. חזקים יותר מכל הקידמה, מכל ההצהרות. בואי נבדוק כמה מהם מעוגנים במציאות שלך היום.
 
1. הגיל שלך – סוד כמוס. האומנם?
אני זוכרת אותה כאשה מרשימה, בולטת בחיוניותה ובחינה הנשי. היא הייתה בת 61. ישבנו בקבוצת נשים ב"גיל העמידה" – רובן היו בשנות החמישים. חשבתי, שנקלעתי לשם בטעות. הרגשתי כל-כך צעירה, שונה, בקושי מלאו 40. . .
השיחה נסבה על תדמיות הקשורות בגיל. הן דיברו בשקט, במין השלמה, על ירידה בדימוי, על שינוי יחס, על נסיגה בביטחון העצמי. ואז היא אמרה:
"מה שבעבר היה לי קל להשגה – שיכנוע, חיוך, 'חנדעלה' – היום הופך קשה יותר ויותר. אני מרגישה, שמעמדי במשרד יורד. אנשים לוקחים אותי פחות ברצינות. . . אני כאילו צריכה להוכיח, שלמרות שאני יותר מבוגרת, אני עדיין מסוגלת ל. . . "
קשה להיות אדם בגיל מתקדם בחברה שלנו, לעיתים מעליב. להיות אשה "בגיל מתקדם" בחברה שלנו הוא לעיתים גזר-דין. ייתכן, שאת עלולה לאבד מה שצברת בעמל רב – ביטחון, מעמד, השפעה – כאשר את מתבגרת. את הולכת ופוחתת. . . ? אימה של ממש, שאיתה חיות נשים רבות עוד היום. דרך ישנה לעקוף את "הבושה" היא להסתיר את הגיל. יש הנוקטות את הטכניקות הבאות:
הן "נתקעות" בגיל 39. . .
הן מסתפקות בחיוך "מונה ליזה". . .
הן מפחיתות מספר שנים. . .
הן שואלות בחינחון: "בת כמה, לדעתך, אני נראית?" המשיב המנומס יפחית, בדרך כלל, 10-5 שנים. . .
מה איתך ?
בואי נתבונן בגיל שלך מזווית נוספת.
הגיל שלך הוא את. מה שעשית וחלמת, מה שלא הגעת ואת עדיין. הגיל שלך, הימים, השבועות, החודשים, השנים – אלה חייך. הזיכרונות צפונים בשעון-החול הפרטי שלך, שלך בלבד.
הגיל שלך הוא מה שלמדת והחכמת, וצמחת ובגרת, ושינית ותיקנת והשתפרת. הגיל שלך היום הוא שורה תחתונה נוספת לשרשרת של "היה היה" – סך כל החוויות, שהן חייך.
כאשר את מכחישה את גילך, את פונה עורף לעצמך, למי שאת, שנהיית עם השנים. ההכחשה הזו מפחיתה ממך. זה לא "הם" שמפחיתים, זו את שתורמת לתהליך הצימצום העצמי  הזה במו ידייך.
בואי נתבונן יחד בפנים שלנו – הן אחרות, אולי יפות במובן אחר, מישתנה.
"אני בת 53" – תיישירי מבט בבן-שיחך.
"אני בת 49" – תאמרי בשלווה.
"אני בת 66" – תשיבי בחן.
השדר הישיר הזה מעמיד עדיין, לאחר כל השנים הללו של "שחרור האשה", מבוכה מסויימת את הנוכחים הסבורים, שגיל הוא עניין פרטי, שאין מגלים אותו-כפי שאין מדברים בפומבי על גובה ההכנסה או על המשקל. .. אכן, לא התכוונתי, שתלכי ברחובות ותצעקי את גילך כך סתם. את יודעת.
היישירות, הפשטות, הקבלה אומרות לעולם מה עמדתך. אומרות לך ובונות בתוכך עמדה אחרת – נינוחה, מכבדת, מוקירה אותך – את מה שיצרת עד היום.
העולם של היום מוכן כבר יותר לקבל.

2. לא עוד "סחורה פגומה" באהבה
אילנית בת 34, גרושה אם לילד. נראית כנערה. מספרת בהיסוס על חבר חדש צעיר ממנה במספר שנים, ש"מרשה לעצמו" לקבוע כללים בייחסים – לא תמיד לטובתה. והיא – כך תעיד על עצמה – נכנעת למצב, שהרי הוא צעיר יותר וגם פנוי. ואילו היא גרושה, מבוגרת יותר, אם לילד – סחורה פגומה.
כאשר שאלתי אותה באירוניה, אלו יתרונות יש לה, בכל זאת, כ"סחורה סוג ב" השיבה, שהעובדה, שיש לה ילד, מראה לעולם תעודת פיריון, וגם זה משהו. . .
אני רואה תמונות מ"חשמלית ושמה תשוקה". אני רואה אותה, השחקנית המתבגרת, ויניאן לי הבלתי-נשכחת, בתפקידים פאטתיים של נשים מזדקות באמצע החיים, המוכנות כמעט לכול כדי לזכות בקסמיו המיניים של גבר צעיר ומושך – משאב נדיר לאשה מזדקנת. . .
הוא בן 48, היא בת 26. שניהם מוכשרים, מצליחים. ראיון עיתונאי איתם חושף יחסים מורכבים ומעניינים. הגבר נשמע בוטח בעצמו – היא ילדונת, המגששת דרכה לעצמאות. הראיון מתנהל על מי-מנוחות. הדאגה האבהית שלו אליה מתקבלת באהדה ובטבעיות.
ראיון אחר. הוא בן 30, היא בת 48. הם והמראיין עסוקים רוב הראיון בניתוח התופעה המופלאה – כיצד גבר צעיר ומבטיח בן 30 מוצא עניין באשה כל-כך מבוגרת.
אף לא פעם אחת נשאלה השאלה – כיצד מוצאת היא, אשה בשלה ורבת-ניסיון, עניין בגבר כל-כך צעיר. . .
עניין של ערכים חברתיים, של נורמות, של הרגלי-חשיבה. וגם אלה בתהליכי שינוי.
נטלי התאהבה בגד. היא גרושה בת 47, הוא גרוש בן 32. גד רוצה בנטלי, חושש. שומר-מרחק. לילותיה מלאי יסורים. ככל שיתרחק, תרצה בו יותר. ככל שיירתע – תגדל דמותו ותהפוך למיתוס.
היא אמנית מצליחה, אשה יפה, בעלת עומק פנימי ומלאת-חיים. מוקפת חברים וחושבת, שאינה ראויה לגד. שהרי אילו רק הייתה צעירה יותר או. . . יותר. . . היה רוצה בה.
גד בעולמו. סגור ומבוהל מהאשה הגדולה הזו. רוצה, אומנם, בטובה, בחמימותה. פוחד לתת. כעבור זמן ימצא אשה צעירה, יתחתן, יוליד ילד.
רק לאחר זמן תבחין נטלי, שגד לא נתן, כי פחד להיכנס ל"פרדס". היא עמדה בנתינתה מול ריקנות. לא היה מי שייקח.
והיא – סחורתה טובה, הולכת ומשתבחת עם הזמן.
אהבה זקוקה למרחב. תחושת המרחב מתחילה, קודם כל, מבפנים, כאשר אין את מגבילה את זכויותיך בעולם בשל גיל, השכלה, מעמד, מקצוע או כל דבר אחר. יש לך מה שיש לך. ככל שאת נמצאת פה יותר, את עשירה יותר בדעת, בניסיון. ההתקשרויות שלך, כמו גם ההתאהבויות הדמיוניות, שאת שוגה בהן בהזיותיך, יכולות להיות מוזנות מהכרה בערך עצמך, במה שאת – כאן ועכשיו, היום.
 
3. הערך שלך בשוק העבודה
"מי ירצה אותי אחרי גיל 35"
"אני זקנה מדי להסבה מקצועית".
"לא עשיתי כלום עד עכשיו, מה יש לי להציע?"
הפחד לחזור לעולם העבודה, החשש משינוי מוזנים מתחושת נחיתות גילית, המקבלת את מקורותיה מהסביבה החברתית והכלכלית.
מה קורה ?
לכאורה, סתירה פנימית. הכל יודעים, כי ניסיון חיים אמור להיות יתרון ברור למי שמשתק עצמו בעולם העבודה. הכל יודו, כי אשה, שסיימה את תפקידיה האימהיים, תהיה פנוייה יותר להשקעה בקריירה. גילה הבוגר אמור להיות יתרונה הברור. ובכל-זאת מתהלכות נשים רבות עם התחושה – בעקבות ניסיונות כושלים עם מראיינים ועם נציגים אחרים של העולם העיסקי – כי הן מחוייבות במאמץ מיוחד כדי לזכות באהדה הדרושה. כאילו סר חינן הטבעי, ועכשיו הן חשופות. "סחורתן" נבדקת בהסתייגות ובחשדנות-מה.
איך תפעלי?
כבר אמרנו: אמצע החיים לאשה יכול להיות צומת לצמיחה ולהתעצמות – אך עלול גם להיות התחלה של שקיעה. זה לא רק תלוי "בהם". גיל אינו חיסרון, אלא-אם-כן את מגישה אותו לעולם ככזה. את יכולה להפוך חיסרון ליתרון על-ידי
בדק-בית פנימי. וזה כולל הערכה-מחדש של מה שאת יודעת, שצברת במהלך השנים, ואשר את זכאית לראות את כל השפע הזה ככישוריך. חלק מכישורים אלה
– יכולת אירגון, ניהול, פיקוח, יחסי-ציבור, טיפול וטיפוח – מתאימים לעולם העבודה – לתפקידים רבים בו. זה יחייב אותך, כמובן, למידה הדרושה של אסרטיביות אישית ושל אמונה ביכולתך להתגבר על דיעות קדומות – קודם כל שלך עצמך. הדרכה בכיוון זה תוכלי לקבל בקבוצות-תמיכה ובספרים, שהוקדשו במיוחד לנושא.
אבל זה לא רק תלוי בך. מתרחשים שינויים, אולי ריכוך מסויים בעמדות חברתיות
– לצד תהליכים קשים של אבטלה גוברת ושל ריבויים של כוחות צעירים, היוצרים מצב תחרותי קשה למי שרוצה להיכנס.
בואי נחזור ונאמר: את בגיל, שאת נמצאת – בין אם נכנסת לראשונה לשוק העבודה, בין אם את שוקלת הסבה או כל שינוי אחר. התבונני פעם נוספת במראה הפנימית והזכירי לעצמך, כי מה שצברת במהלך השנים, שווה הרבה יותר מאי- פעם. התיזכורת הזו תעזור לך להתמודד עם עמדות חברתיות שמרניות ולהיאבק על זכויותיך לתפוס את מקומך בחברה בכל שלב, שאת נמצאת בו בחייך הבוגרים.
סיכום ביניים: שמענו את הקולות, ראינו אותן מתייסרות בין אמיתות ישנות לבין תמיהות חדשות, הנזונות מקולות אחרים. הספרות, השירה, ההגות הזינו אותנו, הנשים, דור אחר דור במיתוסים חברתיים על מודל היופי, על מודל האושר, מודל הבריאות הנפשית – כולם מעוגנים בשייכות לנעורים ולתפקידים. אם אבדו
לך נעוריך – אבדו לד יופייך, אושרך, בריאותך הפיזית, גם הנפשית.
שנות ה-60 עשו את הפריצה הגדולה. התנועות לשחרור – כפרט, כקבוצה אתנית
– פינו את המקום לצמיחתה המהירה והמתחדשת של התנועה לשחרור האשה, אשר באמירותיה הקשות, הפרובוקטיוויות-לעיתים, סללה את הדרך לאנשי המחקר המתונים השייכים למימסד. אלה באו לחקור ולתעד את מה שנאמר מתוך כאב, מצוקה וכעס – החולשה אינה גזר-דין.
הנעורים אינם מגדירים ערכו של אדם, ערכה של אשה.
יש חיים אחרי סיום הפוריות.
אשה היא אדם בצמיחה.
נשים כמוני, אולי כמוך, שחוו את שנות ה-60 בהיותן בשנות ה-20 לחייהן, עשו כיברת-דרך להערכה עצמית אחרת, היונקת משורשים אחרים של מודעות חדשה, מתבוננת, סוללת דרך.
אלה הנשים, שאיתן הלכתי לשוחח כדי ללמוד מה השתנה – והאומנם.

ג. אשה באמצע החיים – היבט אחר
1. תמונות מהמראה
"אני מציאותית", תאמר לי דינה (בת 55) באותו חיוך קונדסי שהכרנו.
"אני לא בטרגדיה, שיש עוד קמט או עוד שערת-שיבה, אבל אף פעם לא הייתי. הגוף כבר לא גמיש?" היא תביט בי מהורהרת, "קפל שומן פה ושם? לא מלבב, אבל לא טרגי".
אני ממשיכה להקשות. מאין לה, לדינה, הביטחון הזה להמעיט בעניין. אני רוצה ללמוד, ואני שואלת: "אז מהיכן את שואבת את הביטחון הנשי?"
"לא יודעת", היא עונה מהורהרת, "אם אני עושה איזושהי הפרדה בין הביטחון שלי כאדם לביטחון שלי כאשה. כאשר הייתי מתוסכלת, פחת גם ביטחוני הנשי; כאשר עלה ביטחוני, חזר לי ביטחוני הנשי".
"אז למה", אני ממשיכה להקשות, "יש נשים המצליחות בהרבה תחומים, וכאשר הן פוגשות את עצמן במראה, הן מרגישות ש'זה לא זה' ואומרות לעצמן, שאם ככה – גם השאר 'לא זה'"?
דינה מחפשת את הנוסחה. "אולי זה כך, משום שאני מעולם לא שמתי דגש רב מדי במראי החיצוני, ואולי זה כך, משום שאני מוקפת בהרבה אהבה. . . " לאחר שתיקה קלה תוסיף להסביר: "אני לא מתכוונת למצב המוכר של קבלת אהבה מגבר. אני חושבת על אהבה ליופי, לטבע, לאמנות, לבני-אדם – לעולם. הרגש הזה של אמפאתיה, הזרימה החופשית של אהבה ושל קבלה מיישרים קמטים. . . לא כן?" היא תאמר לי מצטחקת. "חום ואהבה שומרים על לחלוחית החיים, על רעננות".
אהבה, חיוניות, זרימה חופשית של רגשות – זה סודה.
בגיל 65 גילתה דפנה, כי "רק ממש לאחרונה, סביב גיל 60, היה לי ברור, שגברים לא מתייחסים אלי כאל אובייקט נשי. . . ואז עוברת עלי לרגע מין עננה. . . את זה כבר עברתי. . . לזה אני כבר לא שייכת. . . אבל אני מקבלת. אני לא מתחרה עם עצמי כפי שהייתי. בכל שלב אני רוצה להיות בטוב ביותר".
גם איתה, אני מקשה. ודפנה תסביר: "לכל אורך חיי היה לי ביטחון בזהותי הנשית. לא יודעת איך צמח הביטחון, שהרי בבית לא חיזקו בי תחושות אלה. . . תמיד הייתי פעילה, ולא נשענתי על היופי – אם כי היו לי הרבה מחזרים. ידעתי, שאם אני רוצה משהו, עלי לקום ולעשות. את הלקח הזה למדתי בגיל 8, כאשר ביקשתי מאמי לתפור לי תחפושת לפורים, והיא השיבה – אם את רוצה אז תעשי! כך צמחתי עם תפישה נשית אולי אחרת, ולכן לא הייתי תלוייה כל כר בחיזורים ובכמה יעשו בשבילי. . . "
נועה, בגיל 55, מטופחת, מודעת ליופייה.
"המראה החיצוני היה חשוב לי תמיד. פעם לא הייתי יוצאת מהבית, אם תסרוקתי לא הייתה עשוייה. . . הייתי רגילה להיות כל-כך יפה ובכל מקום לקבל את תשומת-הלב, וזה היה מובן מאליו. .. היום כבר לא מסתובבים אחרי. . . מה שעזר לי לעבור את התקופה הוא נישואי לבעלי השני. טוב לשמוע ממנו כמה אני יפה; הרי, בסופו של דבר, אני רואה את עצמי במראה. . . "
נועה, מפוכחת. אינה מסתירה את הישענותה על בן-זוגה. הוא לה כמראה מנחמת . יחד-עם-זאת אינה חוסכת מעצמה עקיצות:
"מדדתי בחנות מסויימת בחו"ל שמלה. לפתע נכנסה יפיפייה צעירה ומדדה אותה שמלה. אמרתי לעצמי – השמלה הזו יותר יפה עליה. חייכתי לעצמי מעט בצער. כן, אני יודעת, יותר לא אלבש מיני, גם לא אחליק על סקטים – עברה תקופה".
ובנימה יותר פילוסופית: "יש יופי בכל גיל. היופי של אשה מבוגרת, יש בו משהו אחר – יותר 'דיגניטי'".
"לפעמים, כאשר אני מסתכלת במראה ורואה, שזה לא מה שראיתי פעם, זה מטריד אותי" – כך נעמה, שבגיל 45 מקרינה תום נעורים, "אבל אני לא עושה שום דבר למען זה. התחלתי לצבוע שיער, רק לאחר שילדי מחו. . . פשוט חבל לי, שזה לא מה שהיה, לאו דווקא בהקשר של מחזרים, אלא מתוך הבנה, שהזמן לא עוצר מלכת. . . "
נוגה מספרת לי בחדווה על חיזורים, על תגובות, שהיא מקבלת על מראה הצעיר ועל כך, שכל זה מפתיע אותה. "אני יודעת, שאני כבד לא במשחק, ולכן מדי פעם זה מעורר בי פליאה". עם השנים היא למדה להתבונן על גברים במי אובייקטיוויות ולומר לעצמה בריחוק מסויים: "איזה גבר נאה. . . "
"פעם היה לי חשוב להיראות צעירה בכל מחיר", כך תמר. "פחדתי מקמטים, מהשמנה. לא קיבלתי את גופי. גם היום קשה לי, אבל פחות. . . כבר לא משתגעת לשמור על הגוף שלי צעיר".
הצהרה חזקה, היוצאת מפיה של אשה, שחוותה במשך שנים דימוי גופני ירוד. היא נשמעת לי כאדם, שניצח במאבק קשה. אני מבקשת לפענח את סודה, וזה דומה מאד לסודה של נועה – אהבה חדשה, נישואים שניים לבן-זוג תומך. אני מהרהרת בכל האחרות, שלא זכו, ועם-זאת אני יודעת, שהן, נועה ותמר והאחרות, לא היו מגיעות לתובנה ללא צמיחה פנימית הדרגתית. וכך תעיד תמר עצמה:
"כן, פעם הייתי רזה יותר, וגם עורי היה יותר מתוח, אבל הייתה לי הבעת מתח קבועה. הצורך להיות מה שאני לא. היום אני מרגישה טוב עם עצמי כפי שאני. יש בי יופי ונשיות למרות 10 ק"ג נוספים, שיש עלי.
ועוד משהו", היא תוסיף בעליזות, "מאז ומתמיד לא היה לי כושר גופני, הייתה לי הרגשה של 'נעבעך'. . . היום טוב לי עם זה. . . ארון-הבגדים שלי מלא עם כל המידות. . . "
ככל ששוחחתי עם עצמי, עם חברותי, עם נשים בקבוצות ובראיונות האישיים, הלכה והתבהרה לי בהדרגה התמונה – קבלת הגוף על קמטיו, על מישמניו ועל מראהו כפי שהוא היא חלק ואולי נידבך נוסף בקבלתה של האשה את עצמה כאדם שלם. נשים אלה הרגישו מיניות, נשיות, כאשר חוו עצמן כבני-אדם בעלי ערך עצמי ייחודי סגולי בעולם. פעילות ובנייה שיטתית של הכוח האישי סייעה לשמירה על זקיפות-קומה ולעיתים הייתה מנוף ליצירתה של נינוחות גופנית נפשית, שלא ידעו בעבר. הן לא נזקקו לחיזוקים או לרסיסי חיזוקים מ"בעלי הדיעה" – גברים צעירים מביני-דבר. הן למדו לכוון את מוקד משיכתן לאלה המתאימים להן. כך אפרת:
"היום אני לא מחפשת את בני העשרים כדי למצוא חן בעיניהם. כאשר אני מסתכלת מי מוצא חן בעיני, אני רואה שזה מתקדם עם הגיל". היא מסכמת את התהליך כך: "כל גיל, שהייתי בו, היה לי טוב להימצא בו.
הרגשתי טוב במראה המישתנה שלי. קמטים לא הפחידו. . . הם עוררו בי עניין. אולי זה משום שמעולם לא הייתי שבוייה בתכתיבים של אופנה, ולכן גם המודלים של נשים מהסוג ההוא לא היו רלוונטיים לגבי".
אשה בשינוי, בהתאמה.
2. דימוי גופני – מבט אובייקטיווי
אילו היו שואלים אותך, מה, לדעתך, עשויים להיות מימצאי מחקר, שבדק עמדותיהן של נשים בגילאי 35 עד 55 בייחס לדימוי הגופני שלהן – מה היית חושבת?
כאשר תיכננתי כתיבתו של פרק זה – בטרם הראיונות האישיים – ראיתי תמונות באפור. קולות פנימיים לצד מיתוסים מוכרים – אם כי התערבבו עם ידיעה אחרת
– גברו עלי. סברתי לתומי, כי התשובות, שאקבל מהמרואיינות, יתאימו למה שהיכרתי – צער, תיסכול, פחד וגם הכחשה. המרואיינות הפתיעו אותי. הלכתי ובדקתי שוב ושוב בקבוצות כדי להיות בטוחה, שהן אינן "מרמות". בכל בדיקה, בכל שיחה, להוציא מקרים בודדים, נשמעו קולות של נשים, שאהבו את עצמן, את מראן, את תדמיתן.
המחקר אישש את מה שמצאתי בשדה.

ג'יימס וואן ראקליי, שריידן ווארן וגלוריה בירד מביאים מימצאים של חוקרים אחרים כדלקמן:
1. נשים בגיל הביניים אוהבות את הופעתן החיצונית.
2. נשים בגיל הביניים מדווחות, כי הן אוהבות את גופן יותר, ככל שהן מתבגרות.
זאת לעומת מימצא אחר האומר, כי נשים בגיל זה נאבקות בתהליך ההתבגרות הטבעית שלהן על-ידי מאמץ להיראות יותר צעירות.
המחקר שלהם חיזק את המגמה, שצויינה בסעיפים הראשונים – אהבה להופעתן החיצונית. הם מציינים, כי נשים בגיל הביניים, אשר היו מרוצות מתדמיתן הגופנית, הן אלה אשר גם נמצאו כבעלות הערכה עצמית גבוהה ותחושת שליטה טובה על חייהן. הן ייחסו חשיבות לתדמית הגופנית כמרכיב בהערכתן את הופעתן החיצונית.
מה לומדים מכך?
האהבה לגופך גורמת לך להינות ממראך. ההנאה ממראך משפרת את תדמיתך. כל אלה קשורים לתחושת האהבה העצמית והשליטה בחיים. אמצע החיים, מתברר, הוא תקופה טובה למיזוג נכון בין אהבת הנפש והגוף.
 
ד. החווייה הנשית באמצע החיים – מבט אחר אל העולם
"בעודנה מתפעלת ועולצת על כל זה, מגיע אל אוזניה מאי-שם קול ערטילאי אומר: 'את מתפעלת, גבירתי, מכל ההדר הזה? והלא כל זה שלך. על כן לכי לך לחדר-המיטות, נוחי אחרי שעייפת ואף רחצי בבית המרחץ, אם אך זאת תרצי. אנו, שאת קולנו את שומעת, הננו שפחותיך, ונשרתך באמונה, וכאשר תנוחי די צורכך, לא תמתיני זמן רב למשתה מלכים המזומן לך'.
או אז הבינה פסיכה, מששמעה את הקולות הערטילאיים הללו, כי לגודל אושרה נתונה היא לחסדו של אל מן האלים ולהשגחתו, ועל כך השיבה את נפשה תחילה בשינה ואחר-כך ברחצה, ואחר-כך, כיוון שראתה מיסב מוגבה, ולפניו שולחן ערוך, הבינה, שכל זה לצורך ארוחתה. ועלתה חיש מהר לאותו מיסב, ומייד החלו נישאים אל השולחן – כמו במשב-רוח כלשהו, כי לא ראתה נפש חיה מסביב – יינות טובים כמשקה הנקטאר. . .
כתום השעשועים הללו עלתה פסיכה על יצועה, שכן היום נטה לערוב.
היה כבר לילה עמוק, כאשר קול העיר אותה. אז תקפה אותה החרדה לבתוליה, נתבהלה ונרעדה, וביותר פחדה, באשר לא ידעה מה הדבר.
והנה חתנה הבלתי-נראה נכנס למיטתה ועשה את פסיכה לאשתו, ובטרם יעלה השחר נזדרז ונעלם, ומייד עלו אותם הקולות, שהמתינו צייתנים בחדר-המיטות, והם ניחמו את הנערה, שהפכה לאשת-איש, על אובדן כליל-בתוליה.
כך היה זמן ממושך. מטבע הדברים וכפי שקורה, הנעים עליה ההרגל את החיים החדשים הללו, וצלילי הקולות הערטילאיים היו לה לנחמה בבדידותה" (אמור ופסיכה, עמ' 10-9)
אריק נוימן, חוקר-הוגה, הקדיש ספר שלם, אמור ופסיכה, להבנת נפש האשה, כפי שהיא נרמזת בסמלים ובצופנים המקופלים באגדה מן המאה השנייה לספירה.
פסיכה היא נערה יפת-תואר, אשר נשבתה בקסמיו הבלתי-נראים של האל אמור, בנה של אפרודיטה, הרואה בה בת תחרות מסוכנת. היא מתענגת בשיכרון-חושים על יחסים חושניים עם גבר-אל, שאת פניו אסורה היא לראות. מתוך קנאה מנסות אחיותיה להסיתה לגלות את פני אהובה. "הפיתוי", קובע נוימן, "לעבור על איסור מוחלט (טאבו), האיסור לגלות סוד כמוס, שפירושו כאן לראות את הבעל. כי זה האיסור, שנצטוותה פסיכה על-ידי בעלה הנסתר, מעין בל תהין לראותו, בל תנסה לגלות ולדעת 'מי הוא'. והרי זה אותו הציווי, החוזר ונשנה באגדות אין ספור: 'לעולם אל תחקרני או בל תהין לפרוץ את החדר הנעול – שהפרתו עתידה להמיט אסון על פסיכה'" (עמ' 49).
התענגות חושנית, עצלות מחשבתית ונימנום מתמשך מאפיינים את פסיכה בראשית דרכה.
האין היא מייצגת את הנשיות טרם התודעה?
האחיות, המסיתות אותה להסיר את המסווה, לגלות את העובדות, יוצרות, על-פי נוימן, את ראשיתו של הקונפליקט הידוע בנפש האשה: "באותו איש עצמו היא שונאת את המפלצת ואוהבת את הבעל. . . " (עמ' 50).
יצר הסקרנות גובר על הפחד. פסיכה מתעוררת, מגלה את האמת על אהובה האלוהי ונדונה לאחר מכן לחיים אחרים, שיש בהם כאב ועומק של מודעות. אחר-כך היא לומדת, בדרך קשה, לאהוב מתוך בחירה חופשית ומתוך התמסרות אמיתית של אשה אוהבת.
המאבק בתוך נפשה של פסיכה בין חיים ללא מודעות, שיש בהם שיכרון-חושים מתמשך, לבין חיים, שיש בהם הכרה בעצמיות, בבדידות ובכאב, מייצג באופן מרתק תהליכים התפתחותיים בנפש האשה, שעל-מנת שיצמחו היא נזקקת לכוחות מבחוץ, כדי שיעלו מתוכה יצרים רדומים של התעוררות. "הכוחות החיצוניים" הללו הם החיים עצמם, הנסיבות, הגיל, השינויים בקריירה, במשפחה, בצרכים, בסביבה החברתית.
אגדת אמור ופסיכה אומרת לנו, כי קודם שנתעורר – נשקע בשיכרון ההתמכרות לגבר. זהו שלב של אובדן התמימות, מחד גיסא, ושל גילוי הנשיות-מיניות – מאידך גיסא. זוהי "משימה התפתחותית" בלשונו של הביגהרסט, שאם לא נהיה שם – לא נחוש בצורך לצאת משם. . .
האומנם?
חשבתי על כך. שנים של מיפגשים עם נשים לימדו אותי, שחיפושי הדרך לעצמיות, לייתר אוטנטיות באים לידי ביטוי בשנות ה-30, ה-40 והלאה בחייהן. הן, אכן, היו פחות קשובות בשנות ה-20 לחייהן, כאילו פחדו לאבד את הציר המרכזי של זהותן – הבעל והילדים. עם זאת אני מגלה לאחרונה, כי יותר ויותר נשים צעירות מצטרפות ל"מסע הפנימי". האין זה אומר, כי חל שינוי במגמה ההתפתחותית ה"טבעית", שאיפיינה את נפש האשה לאורך שנים?
נראה, כי גלי הפמיניזם המתחדש משנות ה-60 ואילך משפיעים בכיוונים הבאים:
– נשים באמצע חייהן נותנות יותר ביטוי לצרכים חבויים, ש"הגיע זמנם".
– נשים צעירות מבקשות למזג בין הצורך בהתמזגות-התמכרות לבין הצורך בביטוי עצמי. הן מבקשות "להסיר את האיפול" בטרם שקעו.
ומה אומר על כך המחקר?
 
1. שלבים ומעברים בקרב נשים – החווייה והתיאוריה
האם את מזדהה עם הקביעה, כי אשה מגדירה את שלבי התפתחותה במושגים של אירועים משפחתיים (כגון נישואים, עזיבת הילדים), ואילו גבר – בסימני דרך בעולמו המקצועי?
ניסיון-חיים, כמו גם מימצאים מחקריים, מצביעים על כך, כי גברים ונשים חווים את המציאות באופן שונה. כל אחת מההוויות ניזונה מתפישה עצמית שונה ומתפישת מקומי בעולם ותפקידי בו. ההתפתחות הנפשית, המתרחשת לאורך כל החיים, מביאה גברים ונשים לצמתים שונים – הפכיים, מצטלבים. נשים עשויות לנוע מעמדה פסיווית, אם היו בתוכה, לעמדה יותר כוחנית – גברים עשויים להתכנס פנימה, לחפש קירבה, אם החמיצו אותה במחצית הראשונה.
מהי, אם כן, התווייה השונה, שגברים ונשים חווים, לעיתים ללא דעת? הם ידברו שפות שונות, ינתחו את העולם בקודים אחרים ותוך כדי כך עלולים לגלות לתדהמתם, כי בן/בת שיחם אינם מבינים.
חוקרים שונים, שאחת הבולטות שבהם היא קרול גיליגן, מנסים לפענח את חידת השוני.
החווייה הגברית, אנו יודעים, מאופיינת בצורך חזק בעליונות, בשליטה עצמית, בהישגיות גבוהה וברציונליות. היא תעשה הפרדה בין "אישי" לבין "ענייני" ותחתור למטרה תוך התמקדות במשימה, ברעיון, לאו דווקא באנשים. גברים הגדלים על ברכי "הגרעין הקשה" של הגבריות המצופה לומדים, כי הצבת גבולות ועמידה על זכויות לצד אינסטרומנטליות בגישה לאנשים ולבעיות יובילו אותם ליעדיהם. החווייה הנשית, לעומת זאת, היא לעולם בזיקה לאחרים, מעוגבת בייחסים, בהסכמה הקבוצתית, במחזוריות החיים. היא מבטאת צורך עמוק בקשר, בהתחברות.
ככה זה במחצית הראשונה של חיינו. ההתפתחות הנמשכת בשנות הבגרות מביאה גברים ונשים לידי הצלבה בתכונותיהם.
עם-זאת חשוב, שנתבונן בעין נוקבת ב"פסיכה" של שלב ההתמכרות החושנית, השוכנת בנפשך, בנפשי, ואשר בשל חסמים פנימיים וחברתיים עלולה להישאר בתרדמה, אם כי "אחיותיה" זועקות לה לפרוץ החוצה.
 
2. אשה נשית – מחצית ראשונה
לילית פגשה את ארי באקראי. הם הסתערו זה על זו בפרץ של חושניות מדהימה רגע לאחר שנפגשו. הסערה המינית נמשכה שבוע, עד שארי עצר בנימת אזהרה האומרת, שמה שקורה זה "לא מתאים", ושאולי לילית "משוגעת". לילית הרגישה רעב נורא. היא לא יכלה להפסיק. כמיהתה הייתה נואשת למגע בלתי-נפסק של גוף ושל נפש, להתחברות אינסופית. כאשר ארי שם לה גבולות, הלכה להשביע רעבונה אצל אחרים. המסע היה מפחיד, עד שכמעט כלו כוחותיה. באותם ימים הפסיקה לעבוד, לאכול, לחשוב על עניינים של החיים.
נילי משחזרת את 10 שנות נישואיה הראשונות – כשנות "הנשיות הצרופה". לצידה בן-זוג אביר אמיתי, דואג באופן מושלם לצרכיה הריגשיים והכלכליים, בונה לה בית, שהוא כל עולמה. היא, אשה צעירה, בעלת עבר של ילדה מנהיגה ואבא, שראה בה את ממשיכתו, מתמכרת לאביר, שבא כפיצוי לאב שנפטר ועוטף אותה במעטפת הגנה, כמו שגבר יודע לעטוף אשה. אשה אמיתית. נעטפת. היום, בגיל 59, למודת-חיים, עם קריירה מזהירה, עדיין עם אותו בן-זוג בייחסי אהבה מתמשכים, בהישתנות מתמדת, תעיד על אותה תקופה:

 "10 השנים ההן לא היו ביזבוז זמן – זה היה איסוף אדיר של נשיות,
 שהיום אני 'משתמשת' בה. הבסיס המוצק הזה, שנטמע בתוכי, מאפשר
 לי להביא לידי ביטוי שלם את החלקים האחרים".
 
מהי אותה "נשיות צרופה"? האם היא כמו פרוזדור פתלתל, שאותו את חייבת לעבור כדי שאחר-כך תוכלי לגדול?
אני חוזרת, בלי משים, שוב ושוב על אותה תהייה.
אותה התחברות מופלאה, הנותנת לך את אשלית הניצחון על אימת המוות, הנטישה, הסופיות. מה שבשבילך התמזגות בין גוף לבין נפש עלול להיות בשבילו עניין גופני של מה בכך. וזה עניין למקום אחר. את לומדת במיני דרכים, כי את מממשת את נשיותך רק לאחר שתהיי "נסיכה בארמון המכושף", שאביר כלשהו ימלא את מחסורך – ואולי גם יגאל אותך. היותך שייכת לו נותן לנשיותך את התוקף האמיתי.
וכל אלה במיתוסים התרבותיים, שהפכו מזמן להיות מיתוסים מאד פרטיים. ואת והתרבות, המיוצגת מול עיניך בתיקשורת, המושמעת לתוך אוזניך בצלילים, ממשיכות לייצר יחד את האשליה המופלאה הזו.
בספרה הלהטוטנית מתארת איילה פיינס-מלאך את מימצאיו של הסוציולוג סשה ויטמן, אשר בדק את תדמיתה של האשה בתיקשורת הישראלית על בסיס ניתוח של אלפי תמונות, שהתפרסמו במחצית הראשונה של שנות ה-80 בשבועונים ובירחונים רבי-תפוצה בארץ. ואלה תמצית הדברים:
"סימני הנשיות מהווים מעין 'שפה', המשתמשת בעיקר באפיקי תיקשורת לא מילוליים, בתנוחות, בתנועות, בהבעות-פנים, באופני איפור, בעיצוב שיער, בצורות עמידה, ישיבה ושכיבה, בפרטי לבוש והנעלה, באביזרי גוף ובית, בפעילויות מסויימות וכדומה. הם נתפשים מאליהם כמתאימים לנשים בלבד. דוגמאות לכך: 'כיפוף הברך הביישני', 'המבט החולמני', 'המחובקת' 'השרועה', 'שפתי דובדבן', 'סוגדת'.
ניתוח מיכלול הסימנים הללו ואין סוף צירופיהם מגלה קומץ תכונות אופי בסיסיות: מוגבלות, ותרנות, תלותיות, חוסר תכליתיות, פגיעות, רגשנות, גשמיות, מיניות, ביתיות, גברוצנטריות" ( עמ' 138).
כך אנו מתוארות.
האם כך אנו באמת? כך היינו פעם?
החווייה האישית שלי – שלך, אולי, אם את שייכת לדור, שהוא היום באמצע החיים – של אותם ימים של המחצית הראשונה היא חווייה, שהמוטיב המרכזי בה הוא התחברות. זהו מוטיב המשפיע גם על בניית תפישות מוסריות אחרות – ייחודיות, אשר שמות את עיקר הדגש ברווחה לזולת, בהימנעות מלפגוע, בדאגה להרמוניה ובשלמות הייחסים. זוהי תפישה, שמבחינת ערכה הסגולי אינה פחותה מתפישה שכלתנית היררכית, מופשטת, המאפיינת את החשיבה הגברית, אם כי כך רואה אותה העולם.
האופן, שבו מוצגות נשים בתיקשורת, מלמד על תפישת הנשיות כגרוטסקית, כנחותה, כמוגבלת. כאשר נשים מתחברות לתפישה זו ומנסות לחקותה, הן לומדות להמעיט מערכן ולהפחית מערך גישותיהן לבעיות בחיים כמו גם לדילמות מוסריות. וכך קורה, שנשים במחצית הראשונה לחייהן עסוקות בהתבטלות עצמית ובהתמכרות לדעתו, לגופו ולכוחו הרוחני של מי שנעלה עליהן בשכל ובמוסר.
אמצע החיים הוא שלב התפתחותי, שיש בו אופציה להתרחבות האני, לגדילתה של מודעות ולהתחברות לחלקים רדומים באני הנשי.
אמצע החיים בשבילך הוא הזדמנות להתעצמות, לייתר כוח, לייתר השפעה. את לומדת לגעת בפן הגברי באישיותך. את לקראת מיזוג "שתי אופניות הקיום", שהוא, על-פי באקן, "המשימה העיקרית של האורגניזם".
אורגניזם? אולי נכון יותר לומר – המשימה שלך כאדם רוחני.
האם את בדרך?

3. לגעת בפן הגברי – מ"נשיות" לאנדרוגיניות
מדם בוברי לא התפתחה. היא שקעה עמוק בכמיהתה לממש את נשיותה באמצעות ההתמכרות לאהבה בלבד. היא החמיצה את הזדמנות חייה "להסיר את הלוט" מהמיתוס ולגדול.
פגשתי בה, ב"מדם בוברי", במשך השנים. חלקים ממנה חיו בתוכי, סירבו להיפרד. ראיתי אותה בדמותן של רבות – בקבוצות ומחוצה להן, – נשים בחרדה גבוהה מהזדקנות, מבדידות. נשים הבוחרות להיכנע לפחד ולא לעשות את הפריצה החוצה. אלא נשים, שהתיקשורת וגם מחקרים מסוג מסויים יצביעו עליהן כמייצגות את "המצוקה הנשית באמצע החיים", נשים בגיל הבלות, בגיל המעבר, נשים שהרפואה מדברת עליהן, ולא אליהן – ובדרך כלל, כבר בלשון עבר.
ויש כל האחרות וגם את.
הנאבקות, המתפתחות, המרחיבות את גבולות האני ונוגעות בחלקים כמוסים, שעד עכשיו, בשל תפקידים ומחוייבויות, לא התפנו לגעת בהם.
בואי נכיר אותן גם מהבחינה המחקרית.
רות, שאותה הכרת בפרק 1, אשה ש"הסירה את הלוט" לא מרצונה, אלא בעקבות עזיבת בעלה, אומרת לי במין שלימות מופלאה את ההגדרה שלה את עצמה היום:
"להיות באמצע החיים? זה להיות בשלום עם עצמי, להיות בשלה, להשאיר מאחור את כל הציפיות, הלבטים. זה להיכנס לתקופה של השלמה, לפעמים עם כאב, אבל בשום פנים לא ירידה. . . "
רות אשה יפה. באמצע החיים, במיטבה. תדבר על עצמה בהתפכחות מלאה, כיצד עברה מתפישה עצמית, שכל כולה הייתה מעוגנת בנשיותה, במיניותה ובאימהותה, לתפישה אחרת.
"אחד מהתנאים לקיומי היה להיות יפה, להתלבש יפה, להרשים. בעבר הוקדש הרבה מהזמן לטיפוח ולביגוד. ידעתי, שאני צריכה להיות יפה בשביל להתקיים. היה חשוב לי לקבל ממנו מחמאות – וגם מהאחרים.
היה חשוב לי שהוא ישמע, שאחרים אומרים עלי שאני יפה. זה היה חלק מהעיסקה, ואני מאד השתדלתי. הייתי חייבת למכור תדמית חיצונית, לעמוד בתחרות, וזה אומר מלחמה עם הגיל. הייתה תקופה, שחשבתי על ניתוחים. . . עוד קצת סיליקון, זה מה שיעשה לי את החיים. . . "
ככה זה היה.
והיום, לאחר כל התהפוכות שעברה והגילויים החדשים על עצמה ועל משמעות החיים, היא תאמר:
"לא נעים לי העור המתקמט, כן, אני מגלה מדי פעם סימני גיל, אני לא אוהבת את זה, אבל אני מקבלת. זה חלק מהחיים. אם מישהו לא ירצה אותי – זו יותר בעייה שלו. יש לי דברים אחרים להציע. לא רואה יותר את 'עורי המתוח' כמהות המרכזית של עצמי. . . "
רות תמשיך ותעיד על עצמה, כי מאז שהתפכחה, היא הפכה ליותר בריאה, ליותר בריאה מאי פעם. כל התופעות הפסיכוסומטיות נעלמו. נשארה האנרגיה ללמוד, להתפתח, לחיות.
מחקרים מצביעים על כך, שנשים יותר פגיעות במחצית הראשונה של חייהן. גוטמן, הרואה בהורות מפתח להבנת ההתנהגות האנושית במחזור החיים, יתן הסבר לפגיעות. כאשר ילדיך צעירים, את חיה בדאגה מתמדת. גבולותיך האישיים מיטשטשים. את כל כולך למען.
בניסוח אחר – התפקיד האימהי, "המשימה ההתפתחותית" שלך, מוציא מתוכך את החלקים הנשיים עד תום – הענקה, דאגה לזולת, ויתור על צרכים אישיים, רוך ואמפאתיה. בתקופה זו את מחוייבת לתפקיד יותר מאשר לעצמך. את והתפקיד חד הם. וזה יוצר, כמו שאמרנו, פגיעות גבוהה.
האומנם?
האם ייתכן, כי שורשיה של הפגיעות נעוצים בגורמים אחרים?
אריאלה פרידמן מזכירה את מחקרם של אירית רוזנשטיין וישראל טיניק, אשר בדק את מצבן הנפשי של נשים צעירות נשואות ואימהות לילדים קטנים לעומת מצבן של נשים צעירות חד-הוריות ואמהות לילדים קטנים. המחקר הצביע על כך, שעל אף שהחד-הוריות היו עסוקות באופן פיזי יותר בתפקיד ההורי, הן היו פחות פגיעות ובעלות הערכה עצמית יותר גבוהה.
טיפול אינטנסיווי בילדים קטנים ודאגה מתמדת לשלומם הפיזי מהווים ללא ספק גורמים מלחיצים בנפשה של האשה הצעירה, שלעיתים אינה מצויידת בכלים המתאימים – טכניים ונפשיים – כדי להתמודד עם עומס מסוג זה, שיש בו אפקטים
של הצפה. ועם-זאת לא נוכל להתעלם מהיבטים נוספים, שהמחקר מצביע עליהם – העובדה, שהאשה הנשואה יותר פגיעה מזו מהחד-הורית, רומזת לנו, שהבעייה נעוצה, בין השאר, גם ביחסיה עם בן-זוגה בהקשר של עזרה טכנית ושל תמיכה נפשית. כאשר את נשואה, את מצפה באופן טבעי לשותפות, שיש בה הוגנות. אם השותפות אינה מתממשת – התיסכול רב, הכאב עמוק יותר. החד-הורית יודעת, שאין לה שותף. מצבה הוא, ברוב המקרים, מבחירתה החופשית.
במחצית הראשונה של חיי האשה פגיעות היא, כנראה, מצב קיומי, המשלב בתוכו יסודות התפתחותיים לצד תפקידים ומצבי-חיים, האופייניים לשלב זה בחייה.
אם נקודת הפתיחה היא פגיעות, יש לאן לצמוח. התבוננות בעצמנו לצד עיון במחקרים נוספים ילמדו אותנו, כי אנחנו בדרך לגדילה.
א. אישיות בהתפתחות
החוקרות רוונה הלסון וג'רלדין מואן בדקו שינויים באישיותן של נשים משנות ה-20 לחייהן עד שנות ה-40. קבוצת המחקר שלהן כללה נשים, שנולדו בין השנים 1939-1936, כלומר הן היו בשנות ה-20 לחייהן בשנות ה-60 הסוערות, עם עליית הגל השני של הפמיניזם, אשר השפעותיו חדרו לכל תחומי החיים. הנשים נחקרו לראשונה בהיותן בנות 21, לאחר מכן בהיותן בנות 28-26, ושוב באמצע חייהן, כאשר היו בגיל 45-42. מטרת המחקר היתה לבדוק, אם, אכן, תופש הרעיון בדבר החתירה לאוטונומיה, התרחבות האגו וחיזוק הביטחון העצמי, שנמצא כמאפיין אנשים באמצע החיים, לגבי נשים. המחקר הניח על בסיס התיאוריה של גוטמן, שהפן הנשי יגבר עד גיל 27 – ומכאן יילך ויפחת, וזאת משום שהתפקיד הנשי הטיפוסי חוסם את התפתחות העצמאות והביטחון. המימצאים אישרו את הנחת החוקרות. בואי נתבונן בחלק מהם ונבין את משמעותם.
 
1. לקראת אמצע החיים נמצאה עלייה ביכולת ההתבוננות האובייקטיווית,
באינטלקטואליות, בריכוז ובהבעה. כמו כן אובחנה יכולת גבוהה יותר להבחין בין המחשבה לבין הרגש.
2. ככל שהנשים התבגרו, כך עלו ברמת הביטחון העצמי והעצמאות. הן הפכו
להיות יותר מאורגנות, מחוייבות ומכוונות לעבודה.
3. ככל שהתבגרו, כך חיזקו את מיומנויות ההתמודדות שלהן, הרחיבו את
מודעותן העצמית ואת גישתן המורכבת ליחסים.
במילים אחרות, הן הפכו להיות האנשים, שרצו להיות.
השורות הבאות יביאו דברים בשם אומרם. אלה ציטוטים מדברים, שאמרו נשים מקבוצת המחקר. שימי לב לרוח הדברים ולדימיון הרב בינן לבין המרואיינות לספר זה, שאת דבריהן שזרתי בפרק 1 ובפרק הנוכחי.
– "יש לי הרגשה, שאני האדם שאני רוצה להיות".
– "מרגישה יותר עצמאות".
– "מתרכזת במציאות, מתמודדת עם הצרכים מבלי להיות מוצפת ברגשות".
– "יש לי השפעה על הקהילה".
– "מרגישה יותר פורייה ויעילה".
– "יש לי עניין בדברים מעבר למשפחתי".
– "מרגישה עוצמה".
ומהי ההצהרה שלך?
כיצד מתחולל השינוי? עקב שינויים בתפקיד? עקב שינויים התפתחותיים נורמטיוויים? אולי צירוף של השניים?
האם יש דימיון בכיוון ההתפתחות של אשה, שנישאה וילדה ילדים "בזמן", לבין אשה, שלא מילאה אחר צו "השעון הביולוגי" – נישאה מאוחר או כלל לא, ילדה מאוחר או כלל לא. . . ?
 
למרות קו ההתפתחות הטבעי, שהוא הזק יותר מ"השעון הביולוגי", יש מקום להבחין ולציין דקויות בעוצמת השינויים ובכיוונם. כפי שמצופה, המימצאים מצביעים על כך, שהנשים, שכיוון התפתחותן היה הנורמטיווי ביותר – לקראת אינטגרציה של הפן הנשי והגברי באישיותן – הן אלה שמימשו את "משימותיהן ההתפתחותיות" בזמן. אצל האחרות, במיוחד בקרב קבוצת הנשים, שהשקיעו במחצית הראשונה בקריירה ואשר הרוויחו באותן שנים תחושת עוצמה ודומיננטיות, חלה "נסיגה" מסויימת לכיוונים, שהיו נכונים לגביהן.
ולסיכום – התרבות, ההיסטוריה האישית והבדלי מין תורמים באופן משמעותי לחווייה הייחודית של האדם – לאורך התפתחותו במחזור-החיים. עם-זאת ברור יותר ויותר – והמימצאים על כך הולכים ומתרבים – כי כך או כך מישתנה האישיות מהבגרות הצעירה לאמצע החיים והלאה. כך הגבר, כך האשה. כל מין מתפתח בעקבות גורלו ומשימותיו, שהכתיבו את חוויותיו במחצית הראשונה של חייו. עם-זאת הולכת השפעת הסוציאליזציה ונחלשת עם התבגרותנו. עוצמתם של התפקידים יורדת, ואין הם מהווים עוד תכתיב מרכזי לסיגנון חיינו. השינויים נמצאים באינטראקציה בין צרכים התפתחותיים לבין התרבות, שבתוכה אנו חיים. ואכן, נמצא, כי נשים, שפעלו "נכון" – בתחום המשפחה והקריירה – התפתחו בכיוון הנורמטיווי. נשים, שהחמיצו את שני התחומים, הראו התפתחות דלה יותר.
נראה, שההתפתחות האנושית יונקת את השראתה מחוויות העבר ונובעת מהן. כאשר העבר דל בעשייה, "מתעצלת" האישיות לגייס כוחות, שהם תנאי לדחיפתה הלאה בנהר החיים. אולי נכון יותר לומר – היא זקוקה לאמונה לוהטת בשינוי.
ב. אישיות באינטגרציה
גברים מתרככים?
נשים מתקשחות?
תהליך צפוי? חד-משמעי?
הרבה נכתב על כך. מי שהשקיע במחצית הראשונה של חייו בתחומים, שתרמו לפיתוח האגו, לכוחניות, להרפתקנות ולפריצה, יחוש חוסר-מנוחה, ישאל שאלות, וסופו, אם יתן לעצמו להתבונן פנימה, יגשש אחר אינטימיות, יתחבר ל"נשיות" שבתוכו. זהו התהליך המצופה מגברים. ומי שהשקיעה למען אחרים, צפוייה להתעוררות, כפי שראינו, להתפתחות נגדית – ייתר עצמאות ושליטה, מיפגש עם חלקיה הגבריים.
ויהיו גם האחרים – גברים ונשים, שיחמיצו את ההזדמנות.
אינטגרציה בין "שתי אופנויות הקיום" – "גבריות" ו"נשיות" – היא תהליך טיבעי וצפוי. השאלה המתעוררת היא האם התרחשותו – מכיוון "גבריות" ל"נשיות" בקרב גברים ומכיוון "נשיות" ל"גבריות" בקרב נשים – מותנית במינו של האדם.
ובניסוח אחר – האם ייתכן, שכיוון ההתפתחות הוא פועל-יוצא של התהליכים הנפשיים, שבהם היה שרוי האדם – גבר או אשה – במחצית הראשונה של חייו יותר מאשר פועל-יוצא של מינו הביולוגי?
עמיה ליבליך בדקה את השאלה במחקר, שעסק ב"מעברים ומשברים של אמצע החיים אצל נשות קריירה מצליחות". קבוצת-המחקר שלה כללה מצליחניות בתחום הקריירה, שנחשבו לאנדורוגיניות באופן סוציולוגי, משום שמילאו בחייהן שני תפקידים עיקריים, התפקידים הנחשבים כגברי וכנשי – עבודה ומשפחה.
אשה "אנדרוגינית באופן סוציולוגי" אינה בהכרח "אנדרוגינית באופן פסיכולוגי", כלומר ייתכן שהיא תמלא בהצלחה את שני התפקידים – בקריירה ובמשפחה, אולם מבחינה נפשית תחוש "נשית" באופן סטראוטיפי, כלומר תתנסה בריגשות- אשם ובאי-נוחות, כאשר תפקידיה במשפחה לא ימולאו על-פי תפישתה, כפי שהיא מחוייבת. ולצידה אשה "אנדרוגינית באופן פסיכולוגי", כלומר חווה את מקומה ואת זכויותיה בעולם העבודה "כמו גבר", כמשהו נכון וטיבעי לגביה.
האם ישתנו שני סוגי הנשים הללו בכיוונים דומים?
האם השינוי הוא פועל-יוצא של הזמן? של התהליכים הביולוגיים – מותנה "בשעון הביולוגי"?
האם השינויים הם פועל-יוצא של "משברים נורמטיוויים", ולכן יהיו זהים לגברים ולנשים בקריירה?
מימצאי המחקר ידברו בעד עצמם:
"…בדיקה מעמיקה יותר מרמזת לאפשרות, כי השלמה היא העיקרון, שעל-פיו נקבע מסלול ההתפתחות. נשים, אשר על-אף שהיו בעלות קריירה משמעותית פיתחו, בכל-זאת, איפיונים נשיים מסורתיים חזקים בחייהן הפרטיים ובאישיותן במחצית החיים הראשונה, ייטו יותר למעבר לכיוון התחזקות ה"גבריות", דהיינו העצמאות, הביטחון, בעיקר עם היחלשות המחוייבות למשפחה, כשגדלו ילדיהן. לעומתן נשים, שבהקדשת חייהן לקריירה ויתרו בצורה דרסטית יותר על 'נשיותן' במחצית החיים הראשונה, מגלות לעיתים קרובות תהליך של פמיניזציה באמצע החיים – בדומה לגברים. קיים, כנראה, דחף, כפי שתיאר זאת יונג, להשלמת החלקים החסרים באישיות" (עמ' 263).
 
ה. החצי השני – לגעת בכוח, לגעת באושר? רווחים ומחירים
"הייתי ילדה חריגה, עצובה", כך נטלי. "גדלתי לנערה פגיעה, מנסה להשתלב, בודדה. אחר-כר לאשה צעירה כמהה לאהבה. התחתנתי עם האדם הלא-מתאים. התגרשתי. הייתי בודדה, הרגשתי מנודה. בראשית שנות ה-30לחיי, לבד עם ילדה, עם הכנסה נמוכה ומעמד שולי.
העובדה, שנחשבתי ליפה ולמינית, לא תרמה לשמחת חיי. ושוב נישאתי.
נולדו לי עוד ילדים. שקעתי בטרדות היומיום. שנאתי את עבודתי, התגעגעתי לחופש. בכל השנים הללו ידעתי, כי שוכנת בתוכי נשמה, שיש בה שמחה והתלהבות ויצרים והרפתקאות. הם היו פורצים בפרובוקטיוויות, עושים ניצוצות לזמן קצר, מאיימים על סביבתי – ושוקעים, לאחר זמן, לתוך האין. בשנים האחרונות אני נותנת לניצוצות הללו להפוך ללהבות. אני חושבת, שאני סוף סוף נהייתי למה שתמיד ידעתי שאוכל להיות".