בודדים/ מאת ד"ר רבקה נרדי

רשימה 6 מאת ד"ר רבקה נרדי, 24.11.2009

אולפן ששי, 20/11/09, כתבה על חיילים בודדים. אני צופה ולא מאמינה. חיילים בודדים שעשו הכול כדי להתגייס לצבא ההגנה לישראל ננטשים בסופי השבוע ובחופשותיהם על ידי מי שאמור היה לדאוג להם – צ.ה.ל, בשיתוף האגודה למען החייל, וגם משרד הביטחון. כך האמינו. תמימים. הם רעבים כי בבתי האגודה למען החייל לא מספקים מזון בסופי שבוע שכן צהל לא מממן זאת. הם רעבים, בודדים ומותשים. הלב נשבר. אישה אחת, אמיצה מאוד, לקחה על עצמה את תפקידם של צ.ה.ל., משרד הביטחון והאגודה למען החייל גם יחד. החמלה שלה מהולה בפליאה   – איך זה יכול להיות – מתורגמת לעשייה ענקית שכולה אכפתיות עם לב ענק. כן, לא להאמין, אבל האישה הזאת לקחה על כתפיה אחריות להקל על סבלם של החיילים הבודדים. היא מתרוצצת בין הגופים השונים, מחברת אותם למשפחות מארחות ומפעילה בכוחות עצמה מנגנון הצלה, הצלתם של החיילים  מרעב השפלה ובדידות.

חשבתי על הבדידות. בדידותם של ילדים שהולכים לאיבוד בבתי ספר ענקיים ומנוכרים, בדידותם של אנשים שמאבדים עצמם בשגרת החיים בזוגיות, במשפחה ובמקומות עבודה. בדידותם של נכים, זקנים וחולים. בדידותם של אנשי השוליים. הבדידות היא לעולם עניין פרטי, חבוי עמוק בלבנו, מוסתר, מבויש.
החוסר הנורא הזה במגע אנושי חם ותומך מבייש אותנו. החוסר הרגשי, כמו עוני, משאיר אותנו מושפלי מבט, כמו הבאנו זאת על עצמנו ועכשיו עלינו לשלם את המחיר.

למחרת, מוצאי שבת צפיתי בהצגה "עניין של גברים" בתיאטרון תמונע. המחזה נכתב על ידי פרנץ קסוור קרץ ותורגם לשפתנו על ידי שמעון לוי.
"מרתה הקצבית מזמינה לארוחת ערב רומנטית את אוטו, פועל הבניין. היא נואשת לאהבה, הוא בסך הכול עבר ליד האיטליז, נדלק, וחזר רק בשביל זיון. האם יש סיכוי שאוטו יתאהב ויתמסר? כמה רחוק תסכים ללכת הקצבית בשביל האהבה שלה?" (מתוך הפירסום להצגה).

אכן, מרתה מוכנה לרדת הכי נמוך בשביל לזכות במעט תשומת לב שתציל אותה מבדידותה. הכי נמוך – כי היא צולעת, כי היא לא יפה, כי היא כבר לא צעירה, כי היא בודדה כמו הכלב שלה אותו היא אוהבת. כלב שמעורר קנאה בלב הגבר הגס ששונא את עצמו וגם אותה ומוציא את זעמו על הכלב, אולי כי מרגיש בעצמו כמו כלב? גבר בודד, נואש, חסר מודעות, חסר תקווה, חסר עתיד. ומה יעשו גבר נואש שמתעב את עצמו שבא לאישה נואשת כמהה לאהבה, מה יעשו השניים אם הוא מציע לה זיון גס, חסר רגש והיא מציעה לו את עצמה? לאן השניים הללו יוליכו את עצמם? לא, לא אספר לכם את סופו של המחזה. צריך לראות כדי להאמין.

ושאלתי את עצמי – מה יעשו איש או אישה שחפצים בחיים ורוצים להציל את נשמתם. מה יעשו אם אין שם אדם שיגאל אותם מבדידותם. איך ישמרו על נפשם מזיהום, מהשפלה, מריקנות, מהפחד הקיומי. שהרי לא נוכל להימלט, אף לא אחד מאיתנו, מרגעי בדידות ופחד. גם אם נחשוב לתומנו שנוכל לברוח הרחק הרחק מהם, מעצמנו – להתמכרויות למיניהן – סמים, סקס, עבודה, הימורים, קניות – נגלה בסופו של יום שהם – הפחד והבדידות צמודים לעורנו ולא מניחים לנו.

פרופ' ישעיהו ליבוביץ ז"ל אמר פעם באחת מהופעותיו בטלביזיה את המשפט האלמותי הבא:
"הדבר הטבעי ביותר לאדם הוא ללכת נגד הטבע שלו". במילים פשוטות – למרוד בנטיית לבנו הפצוע שכל כך רוצה לוותר לכאב. למרוד עם כל הכוח ולגייס את כל כוחות הנפש, הרוח, שיודעת להתרומם מעל הסבל – ולחיות. הנה דברים שכתבתי לפני כמה שנים ברוח זו:

"עקרה
מה יעשה מעין, שמימיו חרבו? ישמח, אולי, בהיותו אדמה, שעליה יצמחו פרחים של אדמה, שונים מצמחי מים.
מה תעשה ציפור שאיבדה כנפיה? תלמד ללכת בזהירות ולראות מקרוב את האדמה.
מה תעשה החיה, שהכניסוה לשבי? תלך הלוך ושוב, עד שקירות כלאה יהיו לה עולם.
מה יעשה, זמר שאיבד קולו? ישיר בלחישה את שירת חייו.
מה יעשה איש, שאיבד את משרתו? יקום בבוקר ויראה זריחה, ילך בערב ויראה שקיעה, וינוח.
מה יעשה איש, שאיבד את ילדו? יבכה בבלילות ויחיה בימים, יבכה ויחיה, ויחיה…
מה תעשה אשה, שאיבדה את ילדה? תבכה, ותדבר סרה באלוהים, ותראה מוות, ותקום ותאהב.
מה תעשה אשה, שאבדה את ילדה, שלא נולד? אשה עקרה, מה תעשה אשה עקרה? תלך לרופאים, לאובות ולידעונים ותתגעגע, תתגעגע לילד, שלא נולד, ותקום מהרופאים, מהאובות ומהידעונים ומדקירות המחטים ותאמר לעצמה: אני אשה, אני אדם, אני שייכת לעולם –
ותקום, ותחיה, ותאהב."
(מתוך: "איתך בגובה העיניים", מאת רבקה נרדי, מודן, 1996, עמ' 60).

בדידות אינה מחלה. בדידות היא חלק מסיפור חיינו. לפעמים היא באה והולכת. לפעמים היא נצמדת לעורנו ומזכירה לנו את חדלוננו וימינו הספורים על פני האדמה. בדידות היא מצב קיומי. בדידות יכולה להוליד יצירה, מחשבה פורייה, רעיון חדש, וגם משמעות לסבלנו. בדידות יכולה לנקות אותנו מרעלים, כמו צום. בדידות ללא פחד יכולה לחסן אותנו לעמוד מול חיינו באומץ, בגאווה, בנחישות. לפעמים נולד מתוכה הפרדוקס הגדול – רצון להתחבר לזולתנו. התחברות נפשית לאדם אחר – היפוכה של הבדידות. היא אפשרית אם לא נפחד.