טור 24:זוגיות? לשם מה? מאת ד"ר רבקה נרדי 29/11/11

לפעמים, בסיומו של שבוע קשה לאחר שעות רבות של טיפול זוגי, אני תוהה, לשם מה? למה אנחנו נשים וגברים טורחים בכלל לנסות. הרי לכאורה הכתובת על הקיר – זה לא יעבוד, ואם כן – אז לתקופה קצרצרה. ואחר כך כולם יודעים לספר על תחושת הדעיכה, אובדן הריגוש, התרבות המריבות והכי נורא – השעמום שגורר רבים ורבות לבגידות סדרתיות. ואז מתחילות הצרות הנוראות (לחלקנו) של נקמנות שמגיעה לאלימות ולבסוף לגירושים. אכן, לפעמים הספקות מקננים בי. אבל רוב הזמן אני רואה דברים אחרים. אולי הם נחשפים יותר בחדר הטיפול הזוגי כי היושבים שם חשים את הפחד של מי שהגיע לקצה ועומד ליפול. אני רואה את הרצון להציל, את המחויבות החדשה להשקיע, את העיניים שנפקחות לראות את זולתם, את האוזניים הקשובות להקשיב, באמת להקשיב. כמה אירוני ואולי לא, שכאשר גוברת אצלנו תחושת הסכנה אנחנו מתעוררים לאהבה. תשוקת החיים מעירה חושים רדומים ומוציאה מאיתנו רגשות שדוכאו על ידי "חוכמת הכריש" המסית אותנו לא להתמסר חלילה, שמא נלך לאיבוד.

לא במקרה נאמר "טובים השניים מן האחד" וכנראה אין זה מפליא למה נשים וגברים מחפשים קשר שוב ושוב גם אחרי שנכשלו. לקשר זוגי כצורת חיים נכספת שואפים גם נשים וגברים המממשים זוגיות חד מינית. מעטים האנשים שירצו, לא כברירת מחדל, לחיות בגפם. למה בעצם רובנו כמה לזוגיות?

קודם כול כי אנחנו מחפשים אהבה. אהבה היא הרגש רב העוצמה היחידי המחלץ אותנו מפחד ומבדידות. ואם לא מצאנו אותה אנחנו מתגעגעים לחוש אותה. אנחנו חווים אותה, לעתים, דרך דמויות רחוקות, בדיוניות, בספרות, באמנות ובסרטים. אם חווינו אותה בנעורינו אנחנו חיים אותה מחדש בחלומותינו. לפעמים אנחנו ממירים את געגועינו לאהבה בתחליפים: תשוקה גופנית, הרפתקאות מיניות, בגידות, ריגושים בספורט, הישגים בקריירה, הישגים אינטלקטואליים, יצירה אמנותית, פעילות חברתית, טיולים בטבע, ספורט מסוכן ועוד. אנחנו רוצים לגעת בה בכל מחיר, לחוות את ליבת החיים. אבל אפילו אז אנחנו יודעים שהתחליפים שלנו הם רק תחליף לדבר האמיתי.

הזוגיות היומיומית נראית משמימה מול תשוקותינו הנשגבות. חוסר האמונה שאפשר לאהוב אחרי שהאהבה "פרחה לה" מדכא אותנו. ובנקודה זו מתחילות להיערם זו על גבי זו הבעיות הקשות היומיומיות. זה מתחיל בדרך כלל בשינוי אופן ראייתנו את מי שאהבנו פעם. כמו "נפקחו עינינו" לראות אותו, אותה "באמת". שימו לב מה נשים וגברים חושבים (ולפעמים גם אומרים) זה על זו:

"אני לא סובלת איך הוא אוכל".

"היא נראית נורא. לא סותמת את הפה. אוכלת ומשמינה".

"הוא רברבן וקשקשן ובסך הכול לוזר".

"מתחילה להיות דומה לאימא שלה השתלטנית".

"הוא קמצן ודכאוני ולא כיף איתו."

"היא חולת ניקיון וחצי מטורפת".

"הוא בוגד סדרתי וחושב שאני לא מרגישה".

"אי אפשר לדבר איתו".

"על ידה אין טעם לדבר".

שימו לב, הראיה "המפוקחת", לכאורה, היא זו שלמעשה מעוורת אותנו.

הטענה העממית גורסת שכיון שהאהבה עיוורת מטבעה אנחנו לא באמת רואים את אהובינו כפי שהינם. אנחנו מביאים את עצמינו במיטבנו וחולשותינו מתגלות לאור היום בשלב יותר מאוחר ולכן האהבה, או מה שחשבנו שזו אהבה – פורחת, ואנחנו נשארים עם שאריות, ואנחנו כועסים כי מרגישים מרומים, לכודים. את תסכולנו הקיומי אנחנו משליכים בלי לחשוב על בן/בת זוגנו שהוא, היא זה האחראי לדעתנו למלכודת. ומכאן קצרה הדרך לגיהינום הזוגי. ואז כשהם, נשים וגברים בזוגיות, על הקצה, על פי תהום, חלקם מוכן ללמוד ולהשתנות. חדר הטיפולים הזוגי הוא לפעמים הזירה הבטוחה היחידה שנשארה, כאשר אובדן האמון הוא כה גדול עד שאי אפשר לדבר, להקשיב, להיות בדיאלוג.

הכאב הוא מנוע ומניע רב עוצמה ללימוד הזוגיות. כאשר פחד הבדידות הוא ענק נפתח הלב ללמוד באמת מהי זוגיות ולמה חיים בשיתוף, על אף אי נוחותם לעתים, מעניקה לנו משהו מופלא שהחיים לבד לא יכולים להעניק לנו. אבל את זאת נדע רק אחרי שנבין שחיים בזוגיות מחייבים אותנו לצאת מהבועה שלנו ולראות את זולתנו, לראות ולהתחשב בצרכיו, בצרכיה. כי למעשה אם נגדיר מחדש את תשובתנו לשאלה הנצחית – "מה זאת אהבה?" נאמר שהאהבה האמיתית איננה עיוורת. היא רואה, היא רואה מעבר לראייה הרגילה.

בספרו הנפלא של יאן פיליפ סנדקר "אמנות ההקשבה לפעימות הלב"* אנו עוקבים אחר סיפורו, שהוא אולי אגדה או מציאות הזויה, של טין ווין הבורמזי, בעל יכולות שנראות לנו על טבעיות, לשמוע את קול פעימות הלב, לא רק של אהובתו, אלא גם של אנשים, ולדעת לפי קצב פעימות לבם מהו מצבם הרגשי.

זוגיות בחברה המערבית המתוחכמת שמתנהגת כ"יודעת הכול ושולטת בכול" סובלת בעיקר מציניות וחשדנות, אויביה הגדולים של האהבה. המזון העיקרי בזוגיות טובה הוא אמון. אנו נוהגים להאשים את העולם ש"הרוויח ביושר" את החשדנות שלנו כלפיו – כלפי בן/בת הזוג שלנו, כלפי אנשים בכלל. האמת הפשוטה, וזאת אני חוזרת ונוכחת בטיפול זוגי שאני עוסקת בו כבר למעלה משלושים שנה, ובכן האמת הפשוטה היא שלתת אמון זו החלטה אישית המולידה שינוי ביחס, יותר חום, יותר פרגון, יותר הקשבה, יותר תום, יותר שמחה. מסתבר שמבעד למסכות ומבעד ל"עור הפיל" שחלקנו עוטפים את עצמם, יש לב פועם שרוצה קשר חם. המחשבה על כך, ההתכווננות שלנו לתת, לראות, להתחשב, לחמול – משנה אותנו. אנחנו גדלים כבני אדם בזכות האתגר האנושי שהזוגיות מזמנת לנו, משהו שלא יכול לקרות לנו כאשר אנחנו מסתפקים בעצמנו. גם אופן ההתמודדות שלנו עם קונפליקטים משנה אותנו. אנחנו לומדים שוב ושוב שאנחנו לא במרכז העולם. אנחנו חלק. אנחנו תלויים באחר והוא/היא תלויים בנו. זו אמת פשוטה שיכולה לבנות אותנו וגם להרגיע אותנו.

אסיים בציטוט שאהבתי מתוך ספרו של פיליפ סנדקר "אמנות ההקשבה לפעימות הלב". הנה מה שמשיב החכם הבורמזי לשאלה "מדוע זה צריך להיות קשה כל כך?"

"כי אנחנו רואים רק את מה שמוכר לנו. כשמדובר בזולת, אנחנו מאמינים רק במה שאנחנו מסוגלים להאמין בו, בטוב כמו ברע. משום כך אנחנו מזהים באהבה את משמעות הדימוי שלה בשבילנו. אנחנו מקווים שיאהבו אותנו בדרך שבה אנחנו בעצמנו אוהבים. כל דרך אחרת מרתיעה אותנו. אנחנו מגיבים עליה בהיסוס ובחשד, אנחנו מפרשים את האותות שלה בצורה שגויה, ואיננו מבינים את שפתה. אנחנו מאשימים. אנחנו טוענים שהאחרים אינם אוהבים אותנו, וזאת כאשר ייתכן שהם פשוט אוהבים אותנו בדרך שלהם, שאינה מוכרת לנו" (עמ' 210-211).

להיות בזוגיות מחייב אומץ לב ויושר. הם צומחים מתפיסת עולם ערכית-מוסרית המעצימה אותנו, מעניקה לנו משמעות קיומית ותחושת ערך עצמי וכבוד לזולתנו, לחיים. אלו הם החומרים הבלתי מתכלים של האהבה.

—————————————————————————————————-

­­­­­­­­*מגרמנית: יוסיפיה סימון, הוצאת הכורסא, 2011