"מי שלא אוהב אותי – חייב למות" (מועמר קדאפי) / מאת ד"ר רבקה נרדי

הציטוט הזה של הרודן המטורף מלוב צעק אלי מהעמוד הראשון של העיתון. הפשטות הפרימיטיבית, הטוטאלית, המדויקת בתובענותה והמובילה באופן נחרץ וברור לרצח מעוררת צמרמורת. בדרך כלל רודנים אינם מדברים על אהבה אלא על שליטה, על כוח. זה הרבה יותר פשוט ו"נורמלי". לדרוש נאמנות לשלטון נשמע לגיטימי. מוכר? אם אדם מחזיק בדעות שאינן מתאימות לרוח השלטון הוא עלול למצוא עצמו מואשם בבגידה. מוכר? כן, אפילו אצלנו, במדינתנו, שמחזיקה בדימוי עצמי של נאורה ודמוקרטית, מתגלים מיום ליום יותר ויותר סימנים של עריצות שלטונית. אומנם עדיין לא בשפה של רודנים מטורפים, עדיין עם בלמים ואמצעי ריסון, אך עם סימנים ראשונים של שפת "השחור-לבן". השפה הזו מזכירה לי את הבסיס האנושי עליו היא צומחת, בתחילת חיינו כיצורים רכים ופגיעים – צורך פשוט באהבה, ולימים אם לא נתבגר כפרטים, כחברה, היא עלולה להתפתח לפרי רקוב ורעיל – הדרישה הנואשת לכניעה – תאהבו אותי בלי תנאים. תאהבו אותי על טרופי, על אכזריותי, על מי שאני, כמו שאני. כי ככה!
לא יכולתי שלא להיזכר בייאושו של קין שרצח את הבל בשל קיפוח האהבה, נזכרתי בכל הרודנים המטורפים שהיו וישנם , וגם ברודנים הפרטיים בחדרי חדרים שרוצחים אישה כי עזבה, כי נתנה אהבתה לאחר. לפעמים זו אישה שקנאתה מעבירה אותה על דעתה. לפעמים זה אנחנו שחשים את הזעם המפעפע ומחפש פורקן כי מנחתנו נדחתה. דחייה. אחת מהתחושות היותר קשות שאנו חווים במהלך חיינו בנסיבות פרטיות, חברתיות ומקצועיות. נכון אנחנו בדרך כלל לא "מכריחים" לאהוב אותנו, לא כופים עצמנו בכוח, לא מחזרים עד כדי הטרדה, בטח לא הורגים את מי שדחה אותנו – אנחנו אנשים מרוסנים והגונים, בדרך כלל. אך הרגש הזה של הדחייה הוא מר ומעיק וננסה בכל כוחנו להדחיקו למעמקי תודעתנו. רק לא לחוש אותו. כדי לא לחוות דחייה אנחנו לומדים להסוות אותה.
כמטפלת אישית וזוגית אני רואה הרבה כאב של דחייה. הכאב לובש צורות שונות. יש שייסוגו הצידה, לשוליים. לא רוצים להשתתף "במשחק החברתי" שאינו יודע חמלה. ויש שיפנו לנתיב הזעם. זעם אימתני. המריבות הקולניות והאלימות בין בני זוג "עוזרות" להבריח את הכאב ולתכנן נקמה. בני זוג במשבר קשה ועל סף גרושים מתמכרים לכעס. כאב הדחייה והעלבון הם הדלק.
לא נוכל להימלט מחוויית הדחייה. גם ביומיום הטריוויאלי של חיינו. חבר או חברה שהפסיקו להתעניין בנו ולא מחזירים טלפונים, פוסקים להזמין אותנו לאירועים חברתיים, ילדינו הבוגרים שמזלזלים במאמצינו להעניק להם כמיטב יכולתנו, הורינו שאינם רגישים לצרכינו הרגשיים, בני משפחתנו ש"לא רואים אותנו", ש"לוקחים אותנו במובנים מאליהם" שלעתים מעדיפים אחרים על פנינו. חווית הדחייה אם אנו חווים אותה בקומנו ובשוכבנו, אם היא רודפת אחרינו לתוך חלומותינו עלולה להפוך אותנו לאנשים מרי נפש. ובעיקר אם היא גם רודפת אחרינו למקום העבודה. לפעמים עוד לפני שהתקבלנו. כל ראיון עבודה שאחריו ציפינו לתשובה מחזיר אותנו לאותה תחושה של פגיעות. וגם אחרי שהתקבלנו ובססנו את מעמדנו אנו במצב תמידי של תחרות – כמה הכרה נקבל. במקומות עבודה לא מדברים על אהבה אלא על "הכרה" ו"מעמד". אלו תחליפים "בוגרים" לצורך הילדי הפשוט באהבה.
עולם העבודה מתיימר להיות יצרני. מוצריו, על כל סוגיהם, מקבלים ערך כלכלי רק אם יימכרו. ולכן הוא רוצה לראות את "השורה התחתונה" – כמה מכרנו. ולא חשוב לו מהם אותם מוצרים – יהיו אלו מוצרים מופשטים (רעיונות, תפיסת עולם, אידאולוגיה, דת), תרבות, אמנות, מוסיקה, שירותים שונים או מוצרים ממשיים הנחוצים לקיומנו היומיומי. עליהם להימכר ויהי מה. כל אחד מוכר משהו. גם אם נדמה לו שלא. כל אחד וכל אחת רוצה שישימו לב לקיומו. שיזדקקו לו. הפחד הגדול שלנו הוא להיות בלתי רלבנטיים. לא כן? גם אני. אנחנו מפרסמים את עצמנו במיני דרכים, נפגשים עם אנשים ו"מוכרים" להם את "המוצר" שלנו. ואם במקרה "המוצר" הוא אנחנו – ספר שכתבנו, מוסיקה שיצרנו, מופע, הרצאה, טיפול, ייעוץ ועוד אנחנו בחזית – אנחנו מול "הקונה" שיכול לרצות או לא לרצות. ויש כל כך הרבה מכל סוג ולמה שירצו רק אותנו…? ואם מישהו שהשארנו לו הודעה לא חזר אלינו האם הוא "מסנן" אותנו? ולמרות שאין אנו מכירים אותו או אותה, ולמרות שאין מדובר ביחסים אישיים, החוויה של "אולי דחייה" צורבת. כן או לא? רוצים אותי או דוחים אותי?
מה עושים עם כל הרגשות הללו?
יהיו שיאמרו ש"ככה זה". "כולם עוברים את זה ולא צריך לקחת ללב".
יהיו שיצאו מהמשחק כי זה יותר מידי בשבילם. לא יכולים לשאת זאת.
יהיו שיילחמו את מלחמת ההישרדות ויפתחו עור של פיל וציניות.
כל יום אני שואלת את עצמי מחדש איך אתייצב מול העולם, כלומר מול עצמי. כל יום אני פוגשת מחדש את "הילדה הפגיעה" שבתוכי החוששת מדחייה. כל יום עלי לנחמה מחדש… בלילה היא שוכחת… כל יום עלי להזכיר לעצמי שאני כבר אישה בוגרת שיכולה להתקיים בעולם הזה גם מול אנשים שלא ירצו במנחתי. כל יום מחדש. אני מודה שפתרון "עור הפיל" לא מתאים לי. לא הצלחתי לשים על עצמי, על אף שפעם קנאתי באלו שהצליחו.
כל יום מחדש.