סוגי בגידות ובוגדים

 

הניסיון להגדיר את הגברים הבוגדים, למיינם, להדביק עליהם תוויות, נועד לכישלון. המציאות מורכבת מכדי להענות למיונים, ולו גם למתוחכמים שבהם. כמספר הגברים כך גם סוגי הבגידות. איש איש ומניעיו, איש איש והרקע שלו. ובכל זאת נמיין. המיון מאפשר לנו לבחון היבטים מסוימים של הבגידה ביתר תשומת לב. לזהות את עצמנו ולהזדהות עם אחרים הדומים לנו, להגדיר את עצמנו בהשוואה לאחרים. הספרות המקצועית והמחקרית על בגידות עוסקת רבות במיון הבגידות על פי קריטריונים שונים: החל בסיבות לבגידה (לדוגמה: צורך בגיוון מיני, צורך באינטימיות ובחברות, רצון בנקמה, משבר משפחתי, שיעמום, אכזבה מהנישואין) משך זמן הבגידה (בגידות ארוכות, קצרות, בינוניות), מספר הפרטנרים לבגידה (פלירטים רבים בו זמנית, פלירט בודד פעם בחיים, פלירטים בזה אחר זה, ולא במקביל), רמת הקרבה של הפרטנרים לבגידה (זרים, עמיתים לעבודה, חברים של בן הזוג הנבגד ועוד), שכיחות הבגידות (חד פעמית, לעתים, לעיתים קרובות), נסיבות הבגידה (מזדמנת, מתוכננת, מקרית), תוצאות הבגידה (הרסנית לנישואין, מועילה לנישואין, מסתיימת בטרגדיה, עוברת בשלום ועוד).
 אחד הסיווגים היותר מורכבים של סוגי בגידה נמצא בספרו של פרופ' ישראל טשרני, המונה 18 סוגי בגידות לפי סיבותיהן:*
1. בגידה סאדו-מזוכיסטית – הבגידה משרתת צרכים נרקיסיסטיים של הבוגד ונעשית בנסיבות משפילות, ובעיתוי הפוגע בבת/בן הזוג. לדוגמה, כשהאשה יולדת.
2. בגידת הקלילות – בגידה חוזרת ונשנית, בלא מעורבות רגשית חזקה.
3. בריחה – הבגידה מהווה מקור להפגת לחצים ומתחים בחיי הנישואין. לדוגמה: בריחה משתלטנות של בת,בן הזוג.
4. סתמיות – בגידה מזדמנת, המשביעה רעב מיני. חוויה קצרה ומוגבלת בזמן.
5. תחליף לבן הזוג – הבגידה ממלאת צרכים לא מסופקים.
6. אולטימטום – הבוגד מאיים על בן/בת הזוג, שאם לא ישנה את דרכיו, ייפרד ממנו.
7. פיצוי – הבגידה מספקת פיצוי על תכונות שאינן נמצאות אצל בן הזוג, ונמצאות אצל המאהב/ת.
8. אלטרנטיבה המאפשרת המשך נישואים – הבגידה נעשית במגמה לשמר את הנישואים.
9. אתגר לשיפור ולהתחדשות הנישואים – הבגידה נעשית כדי לגרום למשבר בנישואים, שיחייב שינוי בהתנהגות בן/בת הזוג.
10. געגועים לתחושות מהעבר – הבגידה כחוויה נוסטלגית.
11. בגידה לצורך צבירת כוח – הבוגד בודק האם יצליח ליצור קשר מחוץ לנישואים. האם רוצים בו, האם הוא "שווה".
12. יצריות לשמה בנסיבות המתאימות – בגידה בנסיבות, המאפשרות זאת מבלי לפגוע בנישואים, לסיפוק היצר המיני, ותו לא.
13. בגידת הגיוון – הבוגד משלים עם השיעמום בחיי הנישואין ואינו פועל לריענונם. הוא בוגד כדי לגוון.
14. פורקן מתח – לצורך פריקת מתח ממקורות אחרים שאינם קשורים לנישואים (לדוגמה: פריקת מתח מבעיות בעבודה).
15. מצוקה רגשית – הבגידה נעשית כדרך להשיג אינטימיות וקרבה עם אדם, שיכול להקל על מצוקה אישית.
16. בגידת העצמאות – הבגידה היא דרך להתמודד עם החלק הכובל בחיי הנישואין.
17. חופש מוסכם – הבגידה נעשית רק לאחר שנעשה הסכם בין בני הזוג הנשואים, הנותן רשות לקיים יחסי מין עם אחרים, (סוג זה אינו מתאים להגדרת הבגידה בספר זה, שבמרכזה עומד השקר לבן הזוג).
18. בגידה נהנתנית (הדוניסטית) – בגידה כפינוק עצמי, המוצדק על-ידי אידיאולוגיה נהנתנית.

 

 

"נערות צעירות היו מגיעות אל הבית ביפו ביוזמתן, ככל שיצא פרסומו של דן כמפתה מקסים, כמורה טוב לסודות תשמיש המיטה. אצל הרבה תלמידות בכיתות הגבוהות של בתי הספר התיכוניים, בילוי של לילה עם דו בן אמוץ היה הרפתקה שאת סודותיה היו חולקות בגאווה עם חברותיהן המתקנאות, טקס חניכות מיני אצל הכוהן הגדול עצמו".
,אמנון דנקנר, "דן בן אמוץ"),

מיהו קזנובה? האסוציאציות הקשורות אליו הן: גבר חסר עכבות, המספק את תשוקותיו המיניות במלואן. מלא און, שרמנטי, מושא לתשוקותיהן של נשים ולקנאתם של גברים.
 קזנובה הוא רב אמן באחד המשחקים הגבריים העתיקים בעולם: ציד נשים. האינדיאני הפראי נהג לקרקף את אויביו. מעמדו בעיני עצמו ובעיני בני שבטו נקבע על פי מספר הקרקפות, שפיארו את חגורת מכנסיו. מהי חגורת הקרקפות במשחק "צוד את האשה"? רונן, בן 25, "וקזנובה" נערץ בקרב חבריו, שלף בגאווה את פנקס הטלפונים שלו, ואמר: "אתה רואה את הפנקס הזה, יש לי כאן 50 מספרי טלפון של בחורות ששכבתי איתן. תביט, ההדגשות בקו מסמנות את הזיונים הטובים ביותר. יש כאן בלונדיניות, שחורות, נשואות, רווקות, גרושות…. אני גאה בפנקס הזה, אני חושב שהרבה גברים היו מתים שיהיה להם פנקס כזה."
 
קזנובה כמושא הערצה לגברים
"שום גבר, שהוא באמת גבר, אינו יכול לקרוא את 'זיכרונות קזנובה' בלא להרגיש קנאה" (סטפן צוויג).

הנשיא קנדי היה ידוע בפרשיות הבגידה הרבות שלו. אחת האמירות המיוחסות לו בהקשר זה היא: "אם אין לי פעם ביום סקס עם אשה זרה, אני ישר חוטף מיגרנה."
 התגנדרותם של אישים ובעלי תפקידים בכירים בפרשיות בגידה רבות מדגימה את הגאווה והתהילה, שמעניקה לגברים התנהגות קזנובית (האם אתם יכולים לדמיין לעצמכם נשיאת מדינה המתהדרת באמירה מעין זו?).

פחד מהזדקנות וממוות
 "אין דבר עצוב יותר מקזנובה מזדקן" (אלמוני).

פסיכולוגים רבים סבורים, שהמניע העיקרי העומד מאחורי המשחק "צוד את האשה" הוא פחד המוות והריקנות הקיומית הרודף את קזנובה. "צוד את האשה" מעניק לקזנובה מפלט זמני מפחד המוות. הניצחון "ההרואי", שבשיאו משכיב-מכניע הגיבור את אויבו, מעניק לקזנובה מנת אושר וסיפוק, המתנדפים תוך פרק זמן קצר. מיד כאשר הוא פוגש בריקנות הפנימית ובפחדיו מהמוות, הוא זקוק להוכחה נוספת. הזמן החולף הוא אויבו הגדול של קזנובה. ככל שהוא מתבגר יותר, כך פחדיו מן המוות גדלים, השעון הביולוגי מראה לו שיבה בצדעיו, שיער נושר, עייפות רבה יותר. המלחמה בפחד המוות נעשית נואשת יותר. "צוד את האשה" נעשה אכזרי יותר, מצדיק אמצעים חריפים יותר: מרמאות פשוטה לסימום האשה, לסחיטה, לאלימות פיזית, לאונס ואף לרצח.
 כך מתאר אמנון דנקנר בספרו השערורייתי את שלב הזקנה של מי שנחשב שנים רבות אחד מגיבורי התרבות הישראלית, וקזנובה "מפואר".
 "הוא היה יוצא לציד, לעתים לבדו, משוטט בעיר, ובעיקר בסביבת מגוריו ביפו, קושר שיחה עם נערות ומשכנע אותן לבוא לבקר אותו בביתו. עדנה שביט, שכנה, זוכרת, כי נבהלה למראה השינוי שחל בו. 'ראיתי אותו עומד ליד המאפייה של אבולעפיה ביפו ומנסה לצוד שתי חיילות חיב"ה. הוא דיבר ודיבר, ואני הייתי מרותקת לעיניים שלו – הן היו עיניים שהביעו טירוף, הוא נראה לי כמו מסומם, שמנסה נואשות להשיג את מנת הסם שלו, שבלעדיה חייו לא יהיו חיים'. גם העיתונאית יהודית בן הרצל ראתה זאת, וכך כתבה ב'ידיעות אחרונות': 'הוא מסתובב בסמטאות יפו העתיקה, נטפל לכל עוברת ושבה, ומוסר לה את כתובת מגוריו… זאת בדיוק ההתחלה, שממנה הופכים לזקן נודניק, הנטפל לנערות כשהריר נוטף מזוויות הפה."
 כמו כל סטריאוטיפ אחר, גם התווית "קזנובה", אינה מתארת נכונה אפילו אדם אחד. נוכחתי בזאת כאשר פגשתי את יוסי, גבר בן 50 שבא להתייעץ איתי.
 הגבר, שישב על כיסא המטופל בחדר הטיפול שלי, יכול היה, להתאים לסטריאוטיפ הזה מבחינה חיצונית: נאה, גבוה, בעל חיוך מקסים.
 הקזנובות מתוארים בספרות המקצועית כגברים שאינם מודעים לבעיותיהם, ואשר אינם פונים לטיפול. יוסי, נשוי בשלישית ואב לשלושה, מנכ"ל חברה מסחרית גדולה, פנה אלי לעזרה דחופה לאחר שלושה חודשים של סיוט מתמשך.
 "באחת מנסיעותי בחו"ל שכבתי עם אשה שהתחלתי איתה כבר בטיסה. הדלקתי אותה באחד התרגילים שאני רגיל בהם. הבטתי בה מוקסם אמרתי לה בהתרגשות: 'אני מוקסם מהיופי שלך, הייתי רוצה להכיר אותך' לא יאומן איך הטכניקה הזו עובדת. למדתי שמה שחשוב זה השכנוע העצמי שלך. אני מכניס את עצמי למין טרנס של התאהבות. זו מין אוטוסוגסטיה. ברגע שאני מצליח לרמות את עצמי שאני מאוהב, אני ממש יכול לשחק כאילו אני מאוהב. אני נרגש ומתלהב, וזה כנראה עובד עליהן.
 "באותו יום כבר היינו במלון. לא הסתרתי שאני נשוי. אני מרמה אותן נרגש, אבל לא בעובדות שאפשר לתפוס אותי עליהן.
 "למרות שהשתמשתי בקונדום, לא הרפתה ממני ההרגשה שנדבקתי באיידס. היא נכנסה איתי למיטה מהר יותר מהרגיל, וזה עורר את חשדותי שייתכן שהיא חולה באיידס. מאותו רגע שבו נפרדנו לא עזבה אותי המחשבה שנדבקתי באיידס. חזרתי ארצה והלכתי להיבדק. נתתי פרטים מזויפים במעבדה. עברו עלי כמה ימים טרופים של לחץ ומתח נוראיים. ראיתי את עצמי חולה, מנודה, נרקב באיזה חדר במלון ומת בייסורים קשים.
 "כשקיבלתי את התשובה השלילית, נכנסתי למכוניתי ושאגתי כמו הטורף: 'אני בריא, אני בריא' היתה לי הרגשה שקיבלתי את חיי במתנה. הצעד הבא היה לפנות אליך. החלטתי להפסיק את ההתמכרות שלי לזיונים מהצד. אני יודע שלא אהיה מסוגל לעשות את זה לבד. ניסיתי כבר כמה פעמים במשך השנים. חיי הנישואין שלי הרוסים לגמרי. אשתי כבר ויתרה מזמן. אנחנו חיים זה לצד זה כמו שני זרים. היו לנו על זה הרבה קרבות. אבל היא ויתרה. ראתה שאני באמת לא מסוגל להיות נאמן."
 את התמכרותו לנשים תיאר יוסי כך:
 "כשאני רואה אשה יפה, אני מרגיש דפיקות לב. הכריש שלי מתחיל לעבוד עלי: 'אתה חייב להשכיב אותה, היא משהו מיוחד. עוד לא היתה לך אחת כזו.' ההתרגשות מתגברת. אני מקבל מין כוח ואומץ בלתי רגילים. אני מסוגל לגשת לאשה שנמצאת עם גבר וללחוש לה באוזן מלים והצעות שמעלים בה סומק. באותם רגעים אני לא פוחד משום דבר. פשוט לא חושב על כלום חוץ מאשר על זיון איתה. זה אולי נשמע מטורף, אבל ככה זה עובד. הסתבכתי לא פעם, אבל מעמדי הבכיר עזר לי לצאת מהצרות.
 "הזיון עצמו תמיד מאכזב אותי. בהשוואה להתלהבות של החיזור, הזיון עצמו הוא לא מי יודע מה. אני עושה להן תרגילים מטורפים. הסיפוק שלי הוא מההתלהבות שאני מצליח לעורר בהן. אני מקצוען בעניין הזה. קורא ספרות מקצועית, ולומד פוזות חדשות. הן מתלהבות מההשקעה שלי. מישהי אמרה לי פעם, שאיתי היא מרגישה כאילו 'כולך שלי. אתה משקיע בי את כל מה שיש לך'. היא צדקה, אבל רק חלקית. הכול טכניקה. למדתי לשחק את המשחק היטב. אפשר לומר שאני אמן בחיזור.
 למעשה, מהרגע שבו אני אומר לעצמי: 'הצלחת. היא שלך', אני מאבד עניין וחולם שהיא תיעלם מהמיטה. יש כמובן יוצאות מהכלל… לפעמים אני שואל את עצמי למה אני חייב לרדוף אחרי כל שמלה ברחוב. למה אני עושה את זה? מה אני צריך להוכיח? למי אני צריך להוכיח?
 "כשאני מתארח במלון יוקרתי בחו"ל לרגל עסקי, ויש לי ערב פנוי, אני יושב בלובי של המלון או בבר, והדבר היחיד שיש לי לעשות זה להתחיל עם נשים. זה הפך להיות צורת הבילוי היחידה שלי. אני כבר לא צעיר, ואני שואל את עצמי: האם לא הגיע הזמן להפסיק עם זה, לעבור הלאה?"
 מה מניע את קזנובה? פחד מהרצון לשכב עם אמא (התסביך האדיפלי). על פי הגישה הפסיכואנליטית, כבר כילדים אנחנו מפתחים משיכה חזקה ליחסי מין עם ההורה מהמין השני. הילד מודע לכך, שהגשמת פנטזיה עלולה להסתיים באסון כבד עבורו: לגבי הבן, לשכב עם אמא פירושו עונש חמור מידי אבא: סירוס. ענישה כזו מעוררת בנו מנגנון הגנה, הקרוי בשפה הפסיכואנליטית "הדחקה". אנחנו פשוט דוחקים מהכרתנו את הרצון הזה. ההדחקה גובה שני מחירים יקרים:
א. חיפוש אינסופי אחרי בת זוג המייצגת את אמא
פרויד גרס כי גברים שלא ויתרו על המשאלה הכמוסה לשכב עם אמא, לעולם לא יהיו מסוגלים למצוא במקומה נשים אחרות, שיהוו תחליף מספק. הרצון לשכב עם אמא חוזר ומפריע להם למצוא בת זוג מספקת. גברים כאלה יחפשו ללא הרף בנות זוג חדשות, וינתקו מגע במהירות. על פי פרויד בכל קזנובה כזה, מסתתר ילד קטן, המסרב לוותר על הרעיון לשכב עם אמו.
ב. הפרדה בין מין לאהבה
לפי פרויד, הפחד להודות ברצון לשכב עם אמא גורם לגברים רבים לנתק את תאוותם המינית מרגשות החיבה שלהם. פרויד טען: "כל אימת שגברים כאלה אוהבים, אין להם שום חשק, וכל אימת שהם חושקים, אין הם יכולים לאהוב". (קוריי, עמ' 37).

 

פחד מהעדר גבריות
קוריי קובע, כי מאחורי חזותו הכובשת, הבוטחת והחיננית של הקזנובה מסתתרת תחושת ריקנות ואי ביטחון בעצמו, בעולם הסובב אותו ובמיוחד בזהות הגברית. על מנת לאשר לעצמו את גבריותו, הן על-ידי עצמו והן על-ידי הסובבים אותו, זקוק הקזנובה לכבוש שוב ושוב נשים רבות ככל האפשר.
 קוריי משווה את הקזנובה למכור לסמים, מכיוון שכיבוש אשה גורם לו לסיפוק רב כל כך, עד שהוא זקוק לו שוב ושוב. מקור כוח המשיכה של הקזנובה הוא בגינוני החיזור הרומנטיים הנלהבים שלו. הוא מעניק לנשים תחושה שהן נאהבות, כשבעצם אינו מרגיש כלפיהן אהבה. הוא משתמש בהן לצרכיו, ואינו רואה כלל את האדם שבהן.
 וידוי נדיר של קזנובה מצאתי בספר "תסביך קזנובה" של פיטר טראכטנברג, המגדיר עצמו כקזנובה:
"ב1985- הגעתי לכלל הכרה, כי האמצעים שהתרגלתי לנקוט בהם כדי להדוף את הכאב כבר אינם 'עובדים' עלי. הפסדתי הרבה מאוד אגב דבקותי בהתמכרות שלי, ותחושת הריקנות האישית שלי חזרה כעת בתוך דקות מכיבושי האחרון. המין לא עוד נתן לי משהו נוסף על הפורקן הפיזי של פליטת הזרע. לעתים קרובות למדי לא יכולתי להגיע לאורגזמה. נשים לא היו עוד בעיני מושאי אהבה, או אפילו מושאי תשוקה. הגעתי לנקודה, שבה תיעבתי את בנות זוגי, אפילו בשעה שחדרתי לתוכן, ותיעובי היה חמור שבעתיים ביודעי, עד כמה אני זקוק להן. ניסיתי לשלוט בדחפי. ניסיתי לנתבם. ניסיתי לחשוב עליהם כעל הרגל מגונה, שיש ביכולתי לשבור בכל עת.
"כאשר מיציתי את כל הגנותיי המוכרות, הגעתי לנקודה של מוכנות, שהיתה שלי לבדי, וביקשתי עזרה מתרפיסט ומקבוצה תומכת. מה שהספיק לי, אפשר שלא יספיק לגברים אחרים. הרגע שבו פניתי בבקשת עזרה היה הרגע, שבו הודיתי באמת בוואקום שבתוכי וידעתי ללא צל של ספק, כי שום מאמץ מצדי לא יוכל למלאו. שוב לא יכולתי לקבל את מבוקשי מידי הנשים בחיי. היה עלי לקבל זאת לא מידי נשים, אלא מידי אחי לצרה."

 

פחד מאימפוטנציה
מדוע  הוא  צריך להוכיח בלא הרף לעצמו ולסביבתו את מיניותו?
לא רק קזנובה חש אי ביטחון במיניותו. רוב הגברים חשים אי ביטחון ברמה זו או אחרת משום שהם נמצאים רחוק יותר מרוב הנשים משיא מיניותם. שיא מיניות הגבר הוא בסוף גיל העשרה ובתחילת שנות ה-20לחייו, בעוד ששיא מיניות האשה הוא באמצע שנות ה-30 לחייה.
הפער הפיזיולוגי הזה בין גברים ונשים גורם לכך שרוב הנשים מסוגלות לעייף בחשקן המיני את מרבית הגברים. עובדה זו מהווה איום בסיסי על האגו הגברי.

 

הומופוביה
כמו רוב הגברים, פוחד קזנובה מפני גילוי החלק הנשי בתוכו. לגלות בעצמיותו פן הומוסקסואלי, או להיחשד כהומוסקסואל על-ידי סביבתו, זו עלולה להיות חוויה קשה ביותר עבור רוב הגברים, חוויה המלווה סנקציה חברתית חמורה.
הומופוביה מתוארת בספרות כאחד הפחדים הרווחים ביותר בין גברים. הדרך שבה בוחר קזנובה כדי להוכיח כי אינו הומוסקסואל היא לחזק ולהפגין את המשיכה לנשים כבלם בפני דחפים הומוסקסואליים מבפנים, וכמגן מפני חשד חיצוני כזה.

אהבה רומנטית כתחליף לאלוהים
ירון, בן 40, נשוי 15 שנים ואב לשלושה ילדים, מספר: "בגדתי כי לא הייתי מוכן לוותר על הרומנטיקה. בחמש שנות נישואי הראשונות הייתי נאמן לאשתי, אבל כבר בשנה השנייה לנישואים התחלתי לראות איך כל מה שחשבתי וקיוויתי מחיי הנישואים לא קורה. המין הנהדר שהיה לנו לפני הנישואין נשחק, במשך תקופה ארוכה לאחר ההריונות היא לא רצתה מין, היא השקיעה הרבה יותר בילדים מאשר בזוגיות שלנו. הרגשתי, שהאשה שפעם אהבה אותי מאבדת בי עניין. גם לי היה קשה להתנתק מעול הפרנסה והלימודים באוניברסיטה. הייתי חוזר הביתה בערב עייף, ואז הייתי צריך להקשיב לקיטורים אינסופיים על המריבות של הילדים, טענות על כך שהיא נמצאת לבד בבית, בלא עזרה, שאינני מבין אותה מספיק, ועוד ועוד. הסתגרתי בתוך עצמי, וכך גם היא. שאלתי את עצמי: איפה הארוחות לאור נרות, איפה החיבוקים הלוהטים, איפה דברי האהבה, איפה הזיונים . . . . לא נשאר מהדברים היפים האלה כמעט דבר. . . לא הייתי מוכן לוותר על הדברים האלה, שבשבילי הם תמצית החיים… הרגשתי נבגד. זו היתה הבגידה האמיתית – בגידה ברומנטיקה. התחלתי לחפש בחוץ."
מה טיבה של אותה תחושה רומנטית, שבעבורה היה ירון מוכן לסכן את נישואיו? ומדוע לא חש רגשי אשמה כשבגד באשתו?
 "לפעמים אני כועס על אשתי, על כך שאינה מתנהגת כמו האלילה שלה סגדתי כאשר חיזרתי אחריה."
 
אהבה רומנטית – הדת של החילונים?
מקורו של מושג האהבה הרומנטית בתנועה דתית שנקראה קטריזם, ושנוסדה במאה ה-12. אחת האמונות הבסיסיות של התנועה הקטריסטית היתה, כי אהבת אמת בין גבר לאשה אינה האהבה הרגילה שבין בעל לאשתו, אלא הערצת האשה כגואלת, כמתווכת בין הגבר לאלוהים, כמי שמובילה אותו אל האור האלוהי. בניגוד לאהבה זו, נתפסת האהבה המינית הרגילה כחייתית וכבלתי רוחנית. הקטריסטים האמינו, שאהבת גבר ואשה צריכה להיות אלגוריה לאהבה הרוחנית למלכות השמים. האשה, מושא האהבה הקטריסטית, הצטיירה כטהורה, כלבנה. תפיסת האשה כמתווכת בין הגבר לאלוהיו הובילה את הגברים הקטריסטים "להתאמן" לקראת המפגש הצפוי עם האשה ולהתייחס לאשה בשר ודם באופן דומה: להעריץ אותה, להשתוקק אליה, אבל תמיד כסימבול, תמיד כתזכורת ל"עולם האחר", "לעולם הטוהר והאור".
מאוים ונפחד מהאידיאליזציה וממרכזיותה של הנשיות, מיהר הממסד הכנסייתי לנהל מסע צלב לדיכוי התנועה הקטריסטית. כך יורד הקטריזם מהבמה ומותיר לנו כירושה את רעיון האהבה האבירית (courtly love).
לאהבה האבירית שלושה מאפיינים עיקריים:
א. מין בין האביר לאהובתו – אסור. האהבה אמורה להיות ניצחון הרוח על החומר. מין נתפס כחייתי ונמוך.
ב.   נישואים הם חילול קודש. לשאת את האהובה פירושו להתייחס אליה כאל בת תמותה רגילה, ולא כאל אלילה נערצת.
ג. חשיבות התשוקה: למרות שיחסי מין אסורים בין האוהבים, יש לשלהב את התשוקה ביניהם, על מנת לתעל מחדש את האנרגיה המינית לאנרגיה רוחנית.

 

במלכודת הציפייה הרומנטית המנופצת
"מבלי להיות מודעים לכך," טוען קוריי, "בלבלנו בין האהבה האבירית של ימי הביניים לבין הפונקציות הבשר-ודמיות של הנישואים, שמעולם לא נועדו לכך. הבילבול הזה, בין הציפייה להגשמה עצמית קוסמית ולשלמות רוחנית, לבין המציאות היומיומית של מין ונישואים, מובילה לצרות. בת הזוג שלנו, יפה וחכמה וענוגה ככל שתהיה, אינה מושלמת. זו הסיבה לכעס שלנו כאשר לדאבוננו אנחנו מגלים בה את אי השלמות. אנו כועסים על העסקה הגרועה שעשינו, על האשליות שהשלינו את עצמנו, על ההשקעה הרגשית הגדולה – נתנו את כולנו תמורת השלמות, וקיבלנו יצור בשר ודם – אשה בשר ודם."

 

"במקום לשמוח שטוב לי, את עושה בלאגן מכל סטוץ קטן. הסברתי לך אלף פעמים, שהסטוצים הקטנים האלו הם לא  נגדך. אני פשוט חייב מדי פעם להתפרק ולגוון. . למה שלא תפרגני לי את זה? למה שלא תביני אותי, כמו שאני מבין אותך כשאת מבזבזת כל כך הרבה כסף על שמלות,"
(מתוך טיפול זוגי)

"אני לא חושב שההתפרפרות שלי צריכה להפריע לאשתי. אם אשה אוהבת גבר, היא רוצה שיהיה לו טוב. לא?" דוד, בן 28, נשוי מזה שנתיים, חש עלבון מתגובת אשתו ל"התפרפרות שלי פה ושם". "הסברתי לאשתי שוב ושוב: אני לא שוכב עם אחרות כי אני לא אוהב אותך. זה טוב לי, אני פשוט נהנה מזה, כמו שאת נהנית לשמוע קונצרט. איזו אנוכיות מצדה להיות כל כך מרוכזת בצרכים שלה, ולא להבין אותי.. .."
אלון, בן 48 נשוי פעם שנייה, ביקש שאעזור לו לשכנע את אשתו הנוכחית לתת לו חופש מיני. במלותיו שלו: "אני רוצה שהיא לא תעשה בלאגן מכל סטוץ קטן שלי…" ביקשתי שיספר לי על נישואיו הראשונים. "אשתי הראשונה דווקא היתה בסדר מהבחינה הזו. הסברתי לה שזה מה שיש. אני פשוט צריך מפעם לפעם לגוון את חיי המין שלי. היא הבינה שהיא לא צריכה להרגיש נפגעת. המין בינינו לא היה משהו מיוחד. את הסיפוק שלי מצאתי בחוץ. אשתי הראשונה לא היתה טיפוס מיני. היא מצאה את סיפוקה בגידול הילדים ובטיפוח הבית. היא נהנתה מזה וזה מילא אותה. לפני כמה שנים, כשהתחיל סיפור האיידס, היא אמרה שהיא לא רוצה לשכב איתי, כי היא פוחדת שאחלה באיידס ואדביק אותה. הבנתי אותה והפסקנו לשכב. די שמחתי שהיא יזמה את ההפסקה הזו. ממילא לא נהניתי איתה, וגם בשבילה זה לא היה מי יודע מה. עם אשתי הנוכחית יש בעיה. היא לא מבינה את הצרכים שלי לגיוון במין…"

 סיפורו של דוד אופייני לבגידה שקוריי מכנה הדגם של "הילד המפונק", המצפה שאמו תקבל אותו בכל תנאי ותסלח לו על כל מעשה. מאחר שהיא אוהבת אותו, היא צריכה לא רק להשלים עם תעלוליו ולהבין אותם, אלא אף להתפעל מהם ולהינות מכך. דוד משוכנע שאשתו צריכה להיות מעוניינת שיתפרפר פה ושם.  דוד ואלון מייצגים תפיסה גברית, המתייחסת לדמות נשית באופן חד מימדי. אשה היא אם ועקרת בית, או זונה. הם הורגלו להתייחס לבת זוגם כפי שאבא התייחס לאמא. המיניות של אמא הוסתרה. אמא לא חיבקה את אבא חיבוקים סקסיים.
 "במבטו של אבא יכולתי תמיד לראות את האש כאשר עקב אחרי עכוזה של אשה יפה ברחוב. לפעמים, כשצפינו בטלוויזיה בסצינות מיניות, הייתי מסתכל על הפנים של אבא. ראיתי איך הלסתות שלו נעות ואיך הפיקה שלו עולה ויורדת.
 "אמא היתה אומרת לי ללכת לחדר שלי. 'זה לא סרט לילדים'.
 "בזיכרון הילדות שלי," ממשיך דוד, "ההורים לא עשו את זה. הם לא היו דמויות שמסוגלות לעשות מין. הם לא התנשקו בנוכחותנו, לא התגפפו ולא הראו סימנים של קרבה גופנית. אמא היתה נוהגת להוציא לאבא 'שחורים מהפנים'. זו היתה הקרבה הגופנית היחידה שראיתי ביניהם."
 דוד הורגל לראות את אמו מטפלת באביו. האם אין זה אך טבעי, שיתקשה להבחין במיניותה של אשתו, או במלותיו שלו: "לפעמים אני מסתכל עליה כשהיא על יד הכיור ואני חושב לעצמי: 'האשה הזו שעומדת עכשיו במטבח, ושאני קורא לה אשתי, לא יכולה להיות נמרה. יותר טבעי שהיא תגיש לי תה למיטה, תדיח כלים, תנקה את הבית, תקשט אותו. סקס פראי לא מתלבש עליה."
 הפרדת המין מהנישואין היא אפוא צעד מובן מאליו. לאלון קל מאוד לבנות אמונה באי מיניותה של אשתו. הוא משוכנע שגם היא נהנית מהמצב. הוא בטוח שהיא משלימה עם בגידותיו, מאחר שצרכיה המיניים פחותים משלו. האין זה טבעי, מבחינתו לצפות ממנה להתחשבות ולהכרה בצרכיו? האין זה אך טבעי שלא יבחין באבסורדיות של ציפייתו כי תשמח מכך שהוא נהנה מהסטוצים שלו?
 הבגידה היא אפוא מתבקשת, והתביעה לנאמנות מינית של הגבר נראית תמוהה ובלתי אפשרית לחלוטין. היענות לתביעה כזו מתקבלת על-ידי הגבר כתביעה לוויתור טוטלי על מיניותו, ויתור שכמוהו כאיבוד לדעת מבחינה פסיכולוגית.
 האם ניתן לשנות תפיסה זו? כיצד אמורה להגיב לכך בת זוג, שאינה , משלימה עם המודל שהביאו דוד ואלון מבית אבא?
 
סמרטוטופוביה כמניע לבגידה

"זוג יכול לחיות מצוין, אבל ברגע שהאשה מתחילה לעבוד ולהרוויח כסף, החיים נגמרים. אין שלום בית. כתוב בגמרא, שאם יש שני תרנגולים בלול, יש מלחמת עולם. הקדוש ברוך הוא חילק את הבית: יש בעל, יש אשה, יש נותן ויש מקבל. האשה יודעת שהיא תלויה בבעלה, והיא מסכימה לכל שגעונותיו. אשה שאינה תלויה בבעלה מתחילה לשאול את עצמה למה ככה ולמה אחרת, ואז מתחילים לריב."
(הרב ח"כ משה מאיה בראיון ל"הארץ", 10 במארס, 1994).

יסוד היסודות של הגבריות הסטריאוטיפית הוא היות הגבר ראש המשפחה. יציאתה של בת הזוג לעבודה, התחזקות כוחה הכלכלי, והעצמאות שהיא חשה בעקבות כך גורמים לגברים רבים רעידת אדמה, המזעזעת את הזהות הגברית שלהם.
הסמרטוטופוביה היא הפחד של הגבר מאובדן מעמדו כראש המשפחה. בגידה היא אחת הדרכים, שבה מתמודדים גברים עם הסמרטוטופוביה שלהם. להלן סיפורו של ר', שבחר בבגידה כדרך התמודדות עם הסמרטוטופוביה:
"אני נשוי 10 שנים. בשנה התשיעית בגדתי בפעם הראשונה. אשתי סיימה אז את לימודי התואר השני והתחילה לעבוד בחברה מסחרית גדולה. תוך זמן קצר קידמו אותה, והיא התחילה להרוויה יותר ממני. היה לנו יותר כסף, אבל זה הרס לנו את חיי הנישואים.
"החיים בבית השתנו. היא התחילה לדרוש ממני להישאר עם הילד כשהיה לו חום. מעולם לא דרשה דבר כזה קודם לכן. תמיד היה ברור שהיא נשארת בבית. לא יכולתי להשלים עם הרעיון הזה.
"הרגשתי שהיא מרימה עלי את האף. היא התחילה להביא כל מיני מושגים חדשים על איך צריכים להיות החיים הזוגיים שלנו. ניתחה את ההתנהגות שלי על ימין ועל שמאל. הוכיחה לי שאני חסום מבחינה רגשית, שאינני יודע להביע את עצמי מבחינה רגשית. הכי גרוע מבחינתי היה כשהתחילה לצאת בערבים לחוגים והרצאות. הרגשתי שאני מתפוצץ.
שום דבר לא הזיז לה. הרגשתי שהיא פשוט צוחקת לי בפנים. עד לשנה האחרונה של נישואינו, היא היתה מקבלת אותי כשחזרתי מהעבודה עם נס קפה וחיוך על השפתיים, אבל מאז שהיא התחילה לדבר על ההתפתחות האישית שלה, היא פשוט הפסיקה לעשות חלק גדול מהתפקידים שלה. לא רק שנגמר הסיפור של הכוס קפה כשאני מגיע הביתה, אלא שהודיעה שהיא לא האחראית היחידה לקניות במכולת. זה פוצץ אותי. הרגשתי מרומה. זו לא האשה שאיתה התחתנתי.
 "לפני כמה חודשים היה לנו ריב גדול. איימתי עליה שאם היא לא תשתנה, אני אתגרש ממנה. מה לדעתך היא ענתה לי? 'בסדר גמור. פעם זה הפחיד אותי. היום זה יהיה בשבילי פשוט נפלא להתגרש…' איבדתי את העשתונות. הפלקתי לה סטירה, ויצאתי מהבית מהר, כי הרגשתי שאני יכול להרוג אותה."
 כאביו וכסבו, ר' למד להתייחס אל בת זוגו כאל מי שמעניקה שירותים שונים. זה נראה כל כך טבעי. יציאתה ללימודים, העצמאות שהחלה להפגין – כל זה היה הפרה של החוזה הבלתי כתוב בין גברים ונשים.. כמו גברים רבים, הוא מצא את עצמו בלתי מסוגל להתמודד עם מציאות חדשה, שאת חוקיה לא הבין. בגידתו באשתו, כמו המין עצמו, מהווה כלי נשק במלחמה "להחזרתה לגודל הטבעי". אין לו כל התלבטות מוסרית. כאשר הערך העצמי בסכנה, נופלות כל העכבות המוסריות. במלחמה על הקיום, כל האמצעים כשרים.
 הזין הוא כלי נשק מרכזי במלחמת הקיום הזו. זהו הרומח, השוט (אחד הכינויים לאיבר המין הגברי באנגלית הוא: שבט, מקל – rod), שבאמצעותו כובשים גברים, מדכאים ומשפילים נשים וכך מגדירים את זהותם, זהות המבוססת על שליטה והתנשאות כלפי נשים.
 "כל החודשים האלה היה לנו מעט מאוד מין. אולי פעם בחודש, וגם אז זה היה חלש מאוד. לא השקעתי בכלל בהנאה שלה. עשיתי מין תוקפני, ובכלל לא גמרתי. את ההנאה ממין קיבלתי רק מאוננות. הייתי מפנטז שאני שוכב עם בחורות אחרות ונהנה מהמחשבה שאני בוגד בה. נוקם בה. אני חושב, שאם הייתי הולך בשלב ההוא לטיפול, העניינים היו נגמרים יותר טוב. אבל לא הלכתי לטיפול. ככל שהיחסים בינינו התדרדרו, כך נעשה הרעיון של בגידה באשתי מושך יותר בעיני.
 "התחלתי לפזר כל מיני סימנים שאני בוגד בה. דיברתי בהתלהבות על משיכתי לנשים אחרות, הבעתי דעות חופשיות לגבי מין מחוץ לנישואים. ראיתי שזה אוכל אותה.
"באותו יום שבו יצאתי בזעם מהבית היתה לי רק מחשבה אחת: 'אני חייב לנקום בה. היא הזמינה את זה, מגיע לה, למצוא מישהי ולזיין אותה .להרגיש שאני מחזיר לה מכה בבטן הרכה'. הרגשתי שאני חייב להכאיב לה, אחרי כל הכאבים שגרמה לי. יש לי חבר שהתמחה בזיונים. התקשרתי אליו וקיבלתי ממנו כמה מספרי טלפון של נשים נשואות. יצרתי קשר עם מישהי והיו לנו כמה מפגשים של מין מהמם, לא נורמלי. לא היו לי רגשי אשמה בכלל. להיפך, הרגשתי שהיא מקבלת בדיוק את מה שמגיע לה. לא עשיתי מאמצים מיוחדים להסתיר את הבגידה שלי.
"הבחורה שאיתה שכבתי התקשרה אלי הביתה כמה פעמים, ואשתי ענתה לטלפון. לא היה לה קשה לנחש, שהבחורה מתקשרת לא בענייני עבודה. היא שאלה אותי ישירות: 'אתה שוכב עם הבחורה הזו? אמרתי: 'כן' בנון שלנטיות. היא ממש רתחה. היה לי סיפוק עצום לראות אותה משתוללת מזעם. הרגשתי על הגובה. עם כל הפמיניזם שלה, היא לא יכלה להתמודד עם הזיון שלי מהצד. זה הרס אותה. אחרי כל כך הרבה זמן שהרגשתי חסר אונים מולה, בלי שום יכולת לגרום לה להתייחס אלי, פתאום השתנתה התמונה. היא היתה המושפלת, היא היתה חסרת אונים."
ר' ניצח בקרב, אך הפסיד את המלחמה. הוא הצליח אכן להכאיב לאשתו, ולשכך את תחושת הכאב והפגיעה שלו על-ידי לגימה עמוקה מכוס הנקמה. אבל את המלחמה הזו הוא הפסיד.
"לכל הסיפור הזה היו עדים, הילדים סבלו מאוד. הם היו מבוהלים מעוצמת התוקפנות במריבות שלנו. אחרי כמה חודשים של סקנדלים שעשתה לי, הגענו לרבנות והתחיל תהליך של גירושין ומשא ומתן מכוער על הילדים ועל חלוקת הרכוש."
החוקרת בבה מור קמבל, מחברת הספר "נשים מצליחות, גברים זועמים", ראיינה יותר מ-100 זוגות, שלנשים שבהם היתה קריירה משלהן. היא מצאה, כי בגידה היא אחת התגובות של גברים לקריירה מצליחה של נשותיהן.
לדעת קמבל, גברים מנצלים את פחדה של האשה מפני נטישה, על מנת לשלוט בבנות זוגן. נשים רבות נכנעות ללחץ הזה ומנסות לרצות את הגבר. לכן הן ממשיכות לתת לו שירותים של עקרת בית במשרה מלאה, ואינן דורשות ממנו לשאת בנטל.
דבריה של בבה מור קמבל מקבלים אישוש במחקרים שסקרה ד"ר רינה שחר מאוניברסיטת בר-אילן. מחקרים אלה מצביעים כי לא זו בלבד שבמשפחות שבהן לשני בני הזוג קריירות נשארות בדרך כלל עבודות הבית באחריותה הבלעדית של האשה, אלא שככל שאשה מרוויחה יותר מבעלה, כך משתתף הגבר פחות ופחות בעבודות הבית.
 כך, מסתבר, מנסה האשה לפצות את הגבר על אובדן המעמד ה"טבעי" שלו כראש המשפחה.  האם זהו מצב ללא מוצא?
 האם נגזר על גברים הנשואים לנשות קריירה מצליחות להיגרר בעקבות הכריש והסרדין שלהם? האם יש סיכוי שיוכלו להושיב ליד ההגה את הדולפין שלהם? בכך נעסוק בפרק "התמודדות".
 
 
בגידות של התמכרות פיזיולוגית –
"תואמי  אופטלגין"

הבגידות מדגם "תואמי האופטלגין" נובעות לטענת גברים רבים מצורך פיזיולוגי. הם מציגים את הבגידה כתרופה לבעיה פיזיולוגית, כגלולה להפחתת מתח, מעין אופטלגין.
אלכס, תעשיין בן 50, סיפר במפגש קבוצתי של גברים:
"ניסיתי פעם להפסיק את הזיונים מהצד, וזו היתה קטסטרופה. גיליתי, שהדרך היחידה שבה אני יכול להירגע זה על-ידי ההתפרפרויות שלי." בפנקס הטלפונים יש לי כמה מספרי טלפון של נשים שמוכנות להיכנס למיטה בלי בעיות ובלי הכנות ארוכות". אני כמעט ולא מדבר עם אשתי. היא לא מעניינת אותי, ואני חושב שאני לא מעניין אותה. אחרי אורגזמה, אני פשוט בן אדם אחר: רגוע ונוח לעצמי ולאחרים. ניסיתי בשלב מסוים להפסיק, כי זה העיק לי על המצפון. ואז גיליתי, שאני פשוט לא מסוגל להפסיק עם זה. זה הפחיד אותי. הרגשתי שאני מכור, וחטפתי גועל מעצמי. פניתי לטיפול אצל פסיכולוג. אחרי כמה פגישות עזבתי, הוא הסביר לי, שהבגידות הן בשבילי כמו כדור נגד כאב ראש, ושאם לא אטפל בסיבה לכאב הראש, לא אצליח להיפטר ממנו. הוא טען, שאני מפחד להתמודד עם בעיות שאני סוחב מהילדות, ושכל עוד אני מדחיק אותן, לא ייפסקו המתחים ומצבי הרוח הקשים. אולי הוא צודק. אני לא יודע. אבל דבר אחד בטוח: בשבילי הזיונים מן הצד הם קרש הצלה ממש. בלי זה, המתחים שלי יהרגו אותי. אם הייתם רואים איך אני נראה ומתנהג לפני הזיון, ואיך אני אחריו, הייתם מצדיקים אותי. זה פשוט עניין בריאותי."
המכור למין, כמו המתמכרים לסמים, זקוק לגירויים חדשים ומעוררים בכמויות גדלות והולכות. החלפת בת הזוג בתדירות גבוהה הינה תנאי הכרחי להשגת ההתרגשות, שלה הוא זקוק. ההתמכרות אינה לאקט המיני עצמו, אלא להתרגשות הכרוכה בהחלפת בת הזוג.
 למתמכר למין אין כמעט עכבות מוסריות, משום שהמוסר שלו מבוסס על מחויבות מוחלטת להנאה, לכן הוא לא יתנסה ברגשי אשמה כלפי בת זוגו ולא יירתע מכל סוג של מין, המסוגל לספק לו הנאה: מין עם חיות, סאדו-מאזוכיזם, או כל צורה קיצונית של מין. ציר חייו של המתמכר לריגוש הוא איבר המין. רוב זמנו והאנרגיה שלו מתמקדים בהשגת אורגזמות.
 לדעת קוריי, ההתמכרות למין אינה אחידה בעוצמתה ובצורותיה. בצורותיה הנורמליות נמצא אותה במיניות האובססיבית של גיל העשרה, ובצורותיה החולניות נמצא אותה באונס, בניצול מיני של ילדים (פדופיליה) וברצח מיני. בעוצמותיה הקלות והבינוניות אין ההתמכרות למין מסוכנת לנשים, אולם קוריי מציין, כי רוב פשעי המין מבוצעים בידי מכורי המין הקיצוניים.
 אפשר לחלק את הבגידות מדגם תואמי האופטלגין לשלושה סוגים:
 א). שקר מודע. ב). אוטוסוגסטיה. ג). התמכרות פיזיולוגית.
א.שקרים מודעים. בתרבות שלנו מקובל הנימוק הפיזיולוגי, "אני ממש חולה אם אינני מקיים יחסי מין בתדירות גבוהה."
כבר כילדים למדנו לצוות על גופנו לייצר חום, על מנת שלא ללכת לבית הספר כאשר מחכה לנו מבחן שלא התכוננו אליו. כשגופנו לא ציית ולא ייצר חום, עזרנו לו על-ידי הקפצת הכספית במדחום בכמה מכות קלות.
"כאב הביצים" הומצא על-ידי הסרדין הגברי כדי לשכנע את הנערה להיענות להפצרות להיכנס למיטה. "את ממש מתעללת בי… אני כבר לא יכול יותר… אני מתפוצץ…" גברים גילו, כי נשים רבות נענות בהתלהבות לנימוק זה ונכנסות למיטה, כדי לגאול אותם מייסוריהם הגופניים הקשים, כביכול.
ב.צורך פיזיולוגי לבגוד – כאוטוסוגסטיה. הפסיכולוגיה הקוגניטיבית מציגה ראיות מחקריות, שלפיהן למחשבות ולהיגדים עצמיים, יש השפעה רבה ביותר על התנהגותו, רגשותיו ותחושותיו של הפרט.
ע', גבר בן 25, שהיכה את אשתו, הגיע לטיפולי בהמלצת רופא המשפחה. הוא סיפר, כי הוא סובל מהתפרצויות זעם, שבמהלכן הוא נעשה אלים. הוא תיאר את התפרצויותיו כבלתי נשלטות לחלוטין.
ביקשתי ממנו לשחזר את המשפטים שחלפו במוחו רגעים ספורים פני ההתפרצות האלימה. לאחר כמה ניסיונות, דיווח על המחשבות הבאות:
"אני חייב לזיין פעם בשבוע, אחרת אני עצבני ועלול להתפרץ. כבר שבוע לא זיינתי. זה נורא. אני חייב לזיין… היא יודעת שאני צריך את זה ולא נותנת לי בכוונה… הבת זונה הזו תשלם על זה ביוקר".
במהלך שחזור המחשבות רעד קולו של ע', שריריו נדרכו והוא התנסה בתחושות דומות לאלו שחווה לפני התפרצות אלימה. למחשבותינו השפעה אדירה על גופנו.
אנחנו מסוגלים לגרום לעצמנו בכוח המחשבה בלבד להרגיש רעב (חשבו על המאכל האהוב עליכם) להרגיש מגורים מבחינה מינית (דמיינו מצבים ארוטיים האהובים עליכם במיוחד), ואנו מסוגלים כמובן לשכנע את עצמנו כי אם לא נשכב עם אשה זו או אחרת נהיה מתוסכלים, מדוכאים או עצבניים באופן בלתי נסבל.
ג.בגידה כהתמכרות פיזיולוגית. למרות שהטיעון הפיזיולוגי הוצג לעיל כתרגיל מניפולטיבי של הסרדין, אין להגדירו כשקר.
קיים יסוד סביר להניח, כי הבוגד הפיזיולוגי אכן מתמכר באופן פיזי לבגידה. קוריי סבור כי ההתרגשות העצומה, המלווה פרשות בגידה ואורגזמות חזקות, משחררת במוח כימיקלים הנקראים אנדורפינים (הם נקראים כך בגלל דמיונם למורפיום), היוצרים תחושה של התרוממות רוח, והמשככים כאבים. בדרך זו נמנעים הכאבים והסבל הגופני והנפשי, שמעוררות המחשבות הדיכאוניות והמפחידות – לפחות לזמן קצר.
על סמך ממצאי מחקרים שסקר, טוען קוריי: "גברים מסוימים הסובלים ממחסור בחומר כימי בשם מונואמין אוקסידז (מ.א.א.), המופרש במוח, מועדים יותר מאחרים להתנהגות של נטילת סיכונים. החומר הזה אחראי לויסות כימי במוח. ככל שרמתו נמוכה יותר כך דרושה רמה גבוהה יותר של גירוי כדי להפעיל את מרכז ההנאה שבמוח. התנהגות של נטילת סיכון גבוה היא אמצעי להתגבר על המחסור במ.א.א. ולגרות את מרכז ההנאה."
קוריי סבור, כי חלק מחובבי הספורט המסוכן: צניחה, מירוצים, להטוטים, וכן חלק ממכורי הסמים סובלים ממחסור ב-מ.א.א., ומשום כך מעורבים בפעילות שיש בה סיכון גבוה.
בגידה היא ללא כל ספק "ספורט" מסוכן: החל מהסיכון להידחות ולהיכשל בניסיונות החיזור, דרך הסיכון הכרוך בעימות עם גבר אחר, המתחרה עמך על האשה, הסיכון להיתפס על ידי אשתך או חברתך, להפסיד את ילדיך ואת רכושך, להתבזות על גבי טורי רכילות בעיתון, וכלה בסיכון ללקות באיידס.
 האם זריקות מ.א.א. יצננו את התלהבותם המינית של גברים בוגדים? ספק רב. ראשית, טרם ראינו תורים ארוכים של גברים, המבקשים עזרה מרופאים כדי למתן את התלהבותם המינית. נהפוך הוא: גברים רבים מתקנאים ב"הצלחותיהם" של מתמכרי המין למיניהם.
 בנוסף לכך, התמכרות לריגושי הבגידה קשורה בנימים רבים לאישיותו של אדם ואינה ניתנת להסבר או לטיפול חד מימדי.
 
 
"האנוסים" – האם יש בגידות של אין ברירה?

לטענתו של קוריי, "יש מצבים, שבהם לא ניתן לצפות לנאמנות מינית גם מהטוב שבגברים." האמנם? "האנוסים" כביכול הם גברים המצדיקים את בגידותיהם בנימוק: "לא היתה לי ברירה."
לקיחת אחריות על התנהגות מינית אינה דבר קל. התרבות הגברית הסטריאוטיפית מעלה על נס את המיניות חסרת המעצורים, מאדירה את כוחו של המין ומגמדת את יכולתו של הגבר לכבוש את יצרו.

 

הבלתי מחמיץ
הבלתי מחמיץ הוא הגבר, ,שאינו מסוגל לסלוח לעצמו על החמצת הזדמנות. הוא שונה מהמכור למין בכך שציר חייו אינו סובב סביב המין בלבד. הוא ייכנס לפרשיות בגידה פשוט בגלל שההזדמנות היתה קיימת.
האם הייתם מגדירים את המצב הבא כהזדמנות שאין להחמיצה?

"השעה היתה קרוב לחצות הלילה כאשר נכנסו ורנר ק' (גבר נשוי בן 43) ואליזבט ה' (46) למעלית בבית הדירות בן 12 הקומות בקלן, שבו הם מתגוררים. הם נפגשו במקרה במעלית. האשה חזרה מביקור אצל אמה הקשישה, והגבר מתורנות ערב במבשלת השיכר, שבה עבד. הגבר ביקש לעלות לקומה התשיעית והאשה לקומה ה-11, אך המעלית שבה נסעו שניהם נתקעה לפתע בין הקומה הרביעית לחמישית, מובן שהשניים מיהרו ללחוץ על כפתור האזעקה, אבל הוא היה מקולקל. וכך נותרו שניהם מבודדים במעלית התקועה, באמצע הלילה, בין הקומה הרביעית  לחמישית" (מן העיתונות).

נעצור כאן. מה אתה היית עושה במקומו של הגבר? מה את היית עושה במקומה של האשה? משוחחים עד אור הבוקר? ישנים? ואולי…כן, אולי הייתם עושים אהבה? הייתם עומדים בפיתוי? כן? ועכשיו: היא יפה וחטובה, לבושה הדוק וקצר. הוא גבוה, שרירי עם חיוך מקסים. שניכם מדיפים בושם עדין. .. עדיין מתאפקים?
 קצת יותר קשה, לא כן? נוסיף עוד פרט: רע לך עם אשתך. לא שכבת איתה כבר כמה חודשים. . . . את מה שקרה באמת תיארו הגבר והאשה בבית המשפט, לאור תביעת גירושין של אשת הגבר.
 
הם החלו לשוחח. אחר כך היה להם קר והם התכרבלו יחדיו, אחר כך הם עשו אהבה, "כי בא לנו פתאום לעשות אהבה," סיפרה האשה. לעת בוקר חולצו השניים, לאחר שאחד השכנים ביקש לצאת לעבודה והמעלית לא נענתה לקריאתו. אמנם הם יצאו מהמעלית, אך המשיכו לשמור על קשר. למען האמת הקשר היה סוער ביותר. האשה אמנם היתה גרושה, אבל הגבר היה נשוי כדת וכדין, (רעייתו, שחשדותיה התעוררו לנוכח ביקוריו התכופים של בעלה בקומה ה-11, הגישה נגדו תביעת גירושין.
 
היכן נקודת השבירה שלך, מהו הפיתוי שבפניו תחליט: בזה אני לא מסוגל לעמוד?

 

לחץ קבוצתי כנימוק לבגידה שאיך להחמיצה
"לא, אינני חושב שיש בגידות של אין ברירה, אני חושב שקיימים רק מצבים, שעליהם אנו מחליטים כי אין ברירה." אומר רון, מנחה קבוצות ומטפל, אמר לי: "אתן לך דוגמה: בכנס שנערך מחוץ לעיר התקבצו כמה מאות אנשי מקצוע להשתלמות מקצועית בת שלושה ימים. כשהסתיים החלק המקצועי הפורמלי, נערכה מסיבת ריקודים. רקדתי והשתוללתי. היה כיף אמיתי. האווירה היתה משוחררת.
 "חודשים אחרי אותו לילה ניסיתי לשחזר את האירועים, כדי להבין איך קרה שנכנסתי למיטה עם מישהי, שבכלל לא היתה לי כוונה לשכב איתה, איך זה שחזרתי הביתה עם סוד ורגשי אשמה מבלי שתכננתי לבגוד באשתי. אני חושב שזה היה תוצאה של שכנוע פנימי, פיתוי פנימי של הסרדין המתחמק מאחריות. אתה מביט ימינה ושמאלה ורואה את חבריך למקצוע מתמזמזים בלי שום עכבות. יש פיתוי עצום להיסחף עם זה. אני זוכר שאמרתי לעצמי: 'זה בסדר, אל תהיה כבד. כולם עושים את זה. לא נורא, פעם אחת בשנה.
"בת זוגי לריקוד נצמדה אלי קרוב קרוב. הרגשתי את השדיים שלה נוגעים בחזי. נסחפתי. העובדה שכולם עשו את זה בפומבי נתנה לי רשיון. קצת מעליב לחשוב שנסחפתי עם הזרם, אבל זה מה שקרה."

 

התנהגותה של האשה  החוקית
כנימוק לבגידת האין ברירה
 "אשה שאינה מסתגלת לצרכים המיניים של בן זוגה מזמינה בגידה". קוריי מייעץ לכל אשה שרוצה להחזיק בבעלה: "עשי כמיטב יכולתך להסתגל לצרכיו המיניים. למדי את עצמך לעשות את הדברים שהוא אוהב, גם אם הדבר כרוך בקריאת ספרי הדרכה ובביקור אצל סקסולוג. אשה צריכה לעשות כל שביכולתה כדי לגרום לבעלה הנאה במיטה, שאם לא כן, הוא ימצא את סיפוקו במיטות אחרות."
עצות מהסוג הזה "עוזרות" לגברים להעביר את האחריות לנאמנותם המינית אל בת הזוג שלהם.
בעוד שהנימוק של רון היה הלחץ הקבוצתי ("כולם עושים את זה"), הרי שהנימוק של אפי לבגידה היה התנהגותה המינית של בת זוגו. אפי, בן 35, נשוי 10 שנים, סיפר בקבוצת גברים:
"חיי המין שלי עם אשתי טובים, אבל אני חולם על כך שהיא תעשה לי מין אוראלי, שתמצוץ לי" (את "תמצוץ לי" הוא מבטא בלחישה, האם משום שהוא תופס את אקט המציצה כמשפיל את האשה?).
"לפני שהתחתנתי, היתה לי חברה, שעשתה לי את זה בצורה מהממת. זה היה פיצוץ אמיתי. לא אהבתי אותה, אבל אני מתגעגע אליה רק בגלל זה. היא עשתה את זה בהתלהבות ומתוך תשוקה עצומה. לא הייתי צריך לבקש ממנה את זה. היא רצתה בכך לא פחות ממני. בשנתיים הראשונות התביישתי לבקש מאשתי שתעשה את הדבר הזה. ניסיתי לרמוז לה, אבל היא לא תפסה את הרמזים שלי. בשנה השלישית ביקשתי ממנה. ניסיתי לעשות לה מין אוראלי, אבל זה לא הלהיב אותה במיוחד. ניסיתי להתרגל לרעיון, שלא יהיה לי סקס אוראלי, ושזה לא נורא, אבל בדמיונות המיניים שלי הדבר לא עזב אותי.
"למרות כל המאמצים שלי להסתגל, התחלתי לצבור כעס על אשתי. כשראיתי בסרטים ובעיתונים פורנוגרפיים וכששמעתי מחברים על חוויות של מין אוראלי, חשבתי: אם היתה אוהבת אותי, היתה יכולה לתת לי את הכיף הזה.
התחלתי לבגוד באשתי אחרי חמש שנות נישואין. עשיתי את שירות המילואים שלי בבסים מרוחק בדרום הארץ. בערב היינו הולכים כמה חבר'ה לבית קפה בבאר שבע. היתה אווירה של חופש וכל אחד עודד את השני להתפרפר. התחלתי עם המלצרית. היא נדלקה עלי. הלכנו יחד לסרט. היא היתה חמה וחרמנית. שמה את היד שלה על הרגל שלי, קרוב מאוד לאיזור הרגיש… כשנגמר הסרט, נסענו במכונית שלי לחורשה. כשעצרתי את המכונית, היא פשוט התנפלה על איבר המין שלי בהתלהבות אדירה. התענוג היה עצום. ההתרגשות היתה כל כך גדולה, כמו טריפ של ל.ס.ד. במשך כל שנות נישואי לא היתה לי אורגזמה כזאת. התחלתי להיפגש פעם בשבוע עם האשה הזו. פיתחתי אליה רגש של אהבה. הכול היה על בסיס של הנאה מינית. נסעתי מתל-אביב לבאר שבע פעם בשבוע רק בשביל זה. פשוט לא יכולתי להתאפק…"
 אפי תיאר את בגידתו כבגידת אין-ברירה. הוא תיאר את עינויי הנפש והגוף שעבר, ואת ההקלה העצומה שחש עם התגשמות חלומו המיני.
 אשתו של גל אושפזה לפני שנה בבית חולים, לאחר שלקתה בשבץ מוחי. גל סועד אותה מדי יום. בבית שלושה ילדים, שבהם הוא מטפל לבדו. גל סיפר, שהוא שומר אמונים לאשתו, וכי אינו רואה את האיפוק המיני כמאמץ שאין לעמוד בו. כשחש צורך מיני, הוא מאונן. "כל עוד יש סיכוי לאשתי להתאושש, אני לא חש פיתוי לשכב עם נשים אחרות." יכולתי לשמוע בקולו את גאוותו על כך שהוא שומר אמונים לאשתו. האם יתמיד בכך גם בשנה השנייה, השלישית והרביעית לאשפוזה? אין לדעת.
 מהי בגידת ה"אין ברירה" או "בגידה בנסיבות מקילות"? היש מדד למצוקה ולסבל המצדיקים בגידה? האם סבלו של רון חשוך המין האוראלי גדול יותר ממצוקתו של גל, שבעקבות אשפוזה של אשתו לא קיים מגע מיני עם אשה זה שנה? האם גל נשאר נאמן לאשתו משום שהדחף המיני שלו נמוך יותר מזה של רון? האם משום שהוא אוהב יותר את אשתו? ואולי מפני שהוא מחויב לרעיון הנאמנות לבת זוגו?

ברחני תקשורת: קצר בין שפה גברית לשפה נשית
ברחני התקשורת הם פליטי הקצר התקשורתי הקיים בין גברים לנשים, בין השפה הגברית לשפה הנשית. גישור על הפער שבין שתי השפות מחייב את בני הזוג ללמוד זה את שפתו של זה. הלמידה הזו קשה ולעתים כואבת. זוגות רבים נואשים מלמידה זו, ומתגרשים. סוג אחר של נטישת המאמץ לתקשר עם בת/בן הזוג הוא הבגידה.
"אין תקשורת בינינו," סיכמו אלה ורון בן זוגה. הם החליטו לבוא לטיפול זוגי לאחר שפרשיית הבגידה של רון התפוצצה ברעש ואיימה לפרק את נישואיהם. רון הסכים לבוא לטיפול רק לאחר שאלה איימה בגירושים. התנאי שלה להמשיך בנישואין היה שרון יצטרף אליה לטיפול זוגי.
"אני לא מצליחה להגיע אליו. הוא אטום. אני יכולה לספר לו דברים שקרו לי במשך היום, והוא לא ירים את העיניים שלו מהעיתון. אני שואלת אותו: 'אתה שומע אותי?' הוא עונה לי בטון אטום: 'כן, את יכולה להמשיך, אני שומע כל מלה', וממשיך לקרוא. לפעמים אני מרגישה, שאני חיה עם אוטיסט, ולא עם הגבר שהתאהבתי בו פעם… הדבר היחידי שאני מקבלת ממנו זה הטפות מוסר והערות על ההתנהגות שלי. כשאני מספרת לו משהו ורוצה תמיכה, אני מקבלת עצות מתנשאות. אתמול סיפרתי לו על ריב שהיה לי עם הבוס. תיכף אחרי המשפט השני הוא קוטע אותי: 'לא היית צריכה…' המשפטים האלה הורסים אותי: 'היית צריכה, לא היית צריכה.' הוא לא מפסיק ללמד אותי כל הזמן. זה נמאס לי."
רון, שישב בראש מושפל במשך כל אותו זמן, זקף לפתע את ראשו: "זו בדיוק הסיבה שהתחלתי בסטוצים מהצד. מרגע שאני נכנס הביתה, אני לא מפסיק לשמוע את הטענות שלה. 'אתה לא יודע להקשיב', 'אתה רק קורא עיתון'. לפעמים היא פשוט ניגשת ומכבה לי את הטלוויזיה באמצע תוכנית ספורט. 'בוא נדבר'. ה'בוא נדבר' הזה הורס אותי. כל מה שאני רוצה כשאני בא הביתה זה לנוח, קצת שקט…"
בשיחה נפרדת סיפר לי רון: "שוש בחורה שקטה, נחמדה. מקבלת אותי כמו שאני. שנינו עובדים בבנק. הזמנתי אותה לכוס קפה אחרי העבודה. לא דיברנו הרבה. הרגשתי שהיא מקבלת אותי כמו שאני. הרגשתי בעננים… לא היה בינינו הרבה. גם המין לא היה מי יודע מה. פשוט הרגשתי אצלה נוח. היא לא לחצה עלי לדבר ולספר. הייתי איתה חופשי ומשוחרר כמו ציפור."
הסיפור חוור על עצמו אצל זוגות רבים: מוקשי תקשורת.

מוקש  השפה
החוקרת דבורה טנן, (מחברת הספר "קצר") מצאה לאחר ניתוח אלפי שעות צפייה והאזנה לגברים ונשים בקלטות שמע ווידיאו, כי גברים ונשים מדברים בשתי שפות שונות: גברים מדברים בשפה דיווחית (report talk) ונשים מדברות בשפה רגשית (rapport talk).
 האשה, הרגילה לדיבור רגשי, מבקשת לשתף אותו בפכים הקטנים של החיים בבית, מצפה להתייחסות חמה ואמפטית, מצפה שיתעניין במה שהיא מספרת לו. המשפטים שלה ארוכים ומלאים פרטים, דיבורה אסוציאטיבי, מתפרש לרוחב. היא רואה בהקשבתו ובהתייחסותו הוכחה לכך, שהיא חשובה לו. הגבר, רגיל לתקשורת אחרת: קצרה ועניינית. הוא מעוניין בשורה התחתונה. הוא נותן עצות ורגיל לפתור בעיות. דיבורו ממוקד, נטול מלים רגשיות. הוא מתייחס בביטול לנושאי שיחה "נשיים", ומגדיר אותם כ"פטפוטים". לדעתו, השפה החשובה היא השפה שבה הוא מדבר: שפת העובדות והנתונים, השלטת בעולמו, עולם הקריירה, הכסף, העסקים והצבא.
 "כן, המשפחה חשובה לי מאוד אבל למה אני צריך לשמוע את כל הפרטים הלא חשובים האלה: מה בדיוק עשו הילדים, מי אמר למי, מתי, איפה…" הוא מגיב לדיבורה בקוצר רוח, היא קולטת אותו כמתנשא. גם כאשר הוא מנסה להקשיב, אינו יודע כיצד. הוא לא מעלה בדעתו, שכאשר היא מספרת לו על קשייה עם הבוס, היא מצפה בראש וראשונה להקשבה אמפטית, ולא לעצות. הוא מרגיש פגוע מכך שהיא דוחה את עצותיו. היא אינה יודעת שהוא מתקשה לעקוב אחר שפע הפרטים והנושאים, שבהם היא מציפה אותו. הוא מוריד מסך בינו ובינה, מסתתר מאחורי העיתון.
 באחד מטיפולי הזוגיים פנה הגבר לאשתו והסביר: "למה צריך לדבר על כל דבר? בשבילך תקשורת זה מלים. בשבילי זה מגע." עבור גברים רבים, המיטה היא זירה מוכרת ובטוחה בהרבה מזירת השיחה המילולית. האורגזמה של בת הזוג היא משהו מוחשי פי כמה מדיבורים על רגשות ומחשבות. האם מה שאני חש כלפייך זה ידידות, אהבה, חיבה? מתי נעים ונוח לי איתך? מתי אני מתוח, ומתי משועמם? כל אלו שאלות קשות פי כמה מהשאלה: "גמרת?" שהתשובה עליה ידועה בדרך כלל לשואל מראש.
 התקשורת עם שוש פשוטה יותר. היא לא מצפה לכל כך הרבה. היא מסתפקת במה שהוא נותן. רגעי הביחד שלהם מצטמצמים לעיסוק בעצמם: במין וברכילות על הנעשה בעבודה.
הדלות הרגשית של השפה הגברית דוחפת גברים רבים לבחור במיניות כדרך המרכזית והיחידה לביטוי קרבה. קיום יחסי מין עם אשה הוא פלטפורמה, שעליה הוא מעמיס לא רק את צרכיו בכיבוש ובהישג, אלא גם בחום ובקרבה. המין הופך לאמצעי ביטוי מרכזי ביחסים עם נשים, ולעתים נראה כדבר היחיד האפשרי בקשר עם אשה. עבור גברים רבים הופכת ידידות עם אשה במקום העבודה באופן אוטומטי לפרוזדור בדרך ליחסי מין, מכיוון שזוהי הפעולה הברורה והתכליתית ביותר המוכרת להם. אחד ממטופלי ביטא זאת כך: "לפעמים, בלי להתכוון בכלל, אני מוצא את עצמי עם אשה במיטה. אתה יודע, אני מתחיל לדבר איתה. זה נחמד, והשאר מתפתח באופן אוטומטי. בלי הרבה מחשבה. לפעמים אני מנסה לעצור את זה, אבל אני לא יודע מה לעשות במקום לשכב איתה. נראה לי מגוחך לשבת ולדבר. הרי שנינו יודעים את ההמשך."

מוקש  השמשונופוביה (פחד מאינטימיות)
נפגע הלם קרב, שבו טיפלתי, סיפר: "היא שואלת אותי למה צעקתי בלילה מתוך שינה. איך אני יכול לספר לה את הסיוט שלי. מה אספר לה, שעשיתי במכנסיים מרוב פחד? שחשבתי לתקוע לעצמי כדור בראש כדי להימלט מהפחד הנורא שהרגשתי, שעד היום אני שומע את הצעקות של החבר שלי, שנשרף בטנק מול העיניים שלי? לספר לה שעד היום אני שומע את הצעקות הנוראיות שלו: 'תוציא אותי, תוציא אותי, אני נשרף.' ואני משותק מרוב פחד, מסתכל ורואה אותו נשרף ואני מת מבפנים. לא יכול לעזור לו. לכן, כשהיא שואלת אותי מה אני מרגיש, אני שותק. לא רוצה לשתף אותה. אולי היא תתרגז ותכעס עלי, אבל לפחות לא תדע כמה אני חסר אונים וחלש. הסכנה היא, שבמקרה הטוב היא תרחם עלי, ובמקרה הגרוע תלעג ותבוז לי בלבה, ואולי אפילו תנצל את זה בשעת ריב."
מגי סקארף, מחברת הספר "שותפים אינטימיים", מגדירה אינטימיות כ"יכולתו של הפרט לדבר על מי הוא באמת ולומר מה הוא רוצה וזקוק לו, ולזכות להקשבה מצד שותפו האינטימי."
היא סבורה, כי "עצם קיומה של בגידה מצביע על כך, שהאינטימיות במערכת הרגשית של הזוג אינה מאוזנת. מישהו חושש להתקרב מדי, או מישהו רעב מדי לאינטימיות שאיננה." סקארף טוענת, כי הבגידה עשויה להיות  פתרון  לבעיית האינטימיות בכמה דרכים:
א. החשאיות, הסודיות והגבלת הזמן החלות על היחסים הצדדיים, מציבות מגבלות חיצוניות לדרגת האינטימיות של הבגידה.
 ב. השמירה על סוד הבגידה, מאפשרת לגבר לשמור על רמת אינטימיות נמוכה. חלק מחייו חסוי בפני אשתו, מה שמקנה לו תחושת שליטה במצב .
 
בגידת אמצע החיים (בגידת השעון הביולוגי)

"ההרפתקה עם החיילת עצרה את השעון הביולוגי שלי לכמה חודשים. אני לא זוכר תקופה כזו נהדרת בכל החיים שלי. הרגשתי בעננים. העובדה שיפהפייה בת 19 מתרפקת עלי ומביטה בי בהערצה היתה בשבילי דבר אדיר. כשפגשתי אותה, היא היתה בתולה וכמעט בלי ניסיון מיני. אני הייתי הראשון אצלה. את האורגזמה הראשונה חוותה איתי. היא היתה מאושרת ואסירת תודה. אפילו כתבה לי שיר על החוויה הזו. באותה תקופה לא היה בן אדם שלא אמר לי: "אתה נראה שגעון (גבר בקבוצת גברים).

כיצר אנחנו מתמודדים עם פחד הפחדים: הפחד מהמוות?
 גופנו טורח להזכיר לנו: "היי, אני הפלטפורמה של הנשמה שלך. אני מתבלה, מתיישן." והוא שולח רמז ועוד רמז: קמט קטן בזווית הפה, וליד העיניים, שיער לבן בצדעיים, נשימה כבדה יותר במעלה המדרגות. מישהו מעז להחמיא לך: "אתה נראה צעיר". כשהיית צעיר, לא היה צורך לציין זאת.
 עד כמה שיישמע הדבר מוזר, לרבים קשה לעכל את הסופיות. קוריי טוען, שהקושי לעכל את הסופיות, נפוץ בין גברים יותר מאשר אצל נשים. אני מפקפק בכך, אך ייתכן, שעיסוקן של נשים ביצירת חיים (הריון) ובשמירת חיים (טיפול יומיומי בילדים) מאפשר להן להתמודד עם המוות בהשלמה גדולה יותר.
 אחת ההתמודדויות השכיחות עם הפחד מסופיות המוות היא באמצעות מלחמה נואשת וחסרת סיכוי לעצירת תהליך ההזדקנות. כיבוש לבה של אשה צעירה הוא אחד הניסיונות הנואשים לעצור את השעון הביולוגי.
 רבים מבוגדי אמצע החיים מתעלמים מההיבטים המוסריים של התנהגותם או מדחיקים. הבחורה היא "בשר צעיר", שייעודו לשרת את "המטרה הקדושה" של חיזוק האגו הגברי והברחתו של פחד המוות.
 משבר אמצע החיים אינו רק סיפור הבלות של הפונקציות הביולוגיות. גברים רבים עורכים בגיל זה את חשבון הנפש: מה השגתי בחיי? מהן מטרותי לעתיד? על אילו חלומות עלי לוותר? על אילו חלומות עלי להמשיך להילחם? האם נישאתי לאשה הנכונה? האם החמצתי את המיניות שלי? האם אהיה מסוגל ליהנות ממין בשארית חיי?
יעקב, עיתונאי נשוי בן 50, ואב לשניים, סיפר על בגידתו באשתו בכאב:
"אשתי והילדים ישנו בחדר במלון. ירדתי ללובי כי לא יכולתי להירדם. הוצאתי את 'קופסה שחורה' והתחלתי לקרוא. אשה כבת 25 ישבה והתבוננה בי. ראיתי שהיא מנסה לקרוא את כותרת הספר. הרמתי אותו כדי שתוכל לראות את הכותרת. היא חייכה. 'קראת?' שאלתי. היא ענתה: 'כן.' מה שהתפתח אחר כך היכה אותי בהלם. הבחורה הזו פשוט הממה אותי. זה היה כמו לשוחח עם אדם המגשים את חלומותיך. לא נמשכתי אליה מינית. היתה בינינו קרבה אנושית חמה. היא התחברה אלי בכל הערוצים האפשריים. גם הכמוסים ביותר. ישבנו בלובי עד ארבע בבוקר. ארבע שעות שיחה. שיחה שמעולם לא שוחחתי עם אף אדם. לראשונה בחיי הבנתי, או יותר נכון הרגשתי, מהי אינטימיות. אשתי נוהגת לומר: 'אתה לא יודע מה זו אינטימיות, אתה בורח מאינטימיות.' תמיד ידעתי שהיא צודקת. פחדתי כל חיי מאינטימיות. הסתתרתי מאחורי מסיכות וחומות: תארים, כסף, דיונים אינטלקטואליים. הבחורה הזו ידעה ליצור את 'הדבר הזה' בחן ובעידון, שריגשו אותי עד לשד עצמותי.
"ככל שהתפתחה השיחה, הרגשתי חרדה מקפיאה ההולכת ומציפה אותי. לצד העונג העילאי שחשתי בשיחה איתה, חלק בי החל לרעוד מפחד. הרגשתי, שאני מתאהב בבחורה הזו… לא, בעצם לא מתאהב. זו לא המלה הנכונה…. זה היה הרבה יותר מזה…. עלתה בי המחשבה הנוראה, שהבחורה הזו היא פשוט ההזדמנות האחרונה שלי לחיים משמעותיים. אולי זה נשמע לך כקלישאה, אבל מאז מות אבי לפני שנה לא עוזבת אותי המחשבה על הסוף המתקרב. אני שואל את עצמי אם עשיתי את הדברים הנכונים בעבורי, אם סגנון החיים שלי הוא זה שאני רוצה לחיותו בהמשך. מציקה לי המחשבה שפספסתי את החיים בגדול. לא החמצות קטנות שאפשר לחיות איתן, אלא החמצה החמצה…
"הבחורה הזו שאני מספר לך עליה הייתה ההתגלמות של ההחמצה הזו… שמעתי קול פנימי שאומר לי: 'אידיוט, זו הזדמנות חייך. קח אותה עכשיו לשדה התעופה וברח איתה…' מה שהפחיד אותי היה שזה לא היה דומה לאותן פנטזיות מיניות, שאתה יודע שלא תממש לעולם ושאתה יכול ליהנות מהן בעיקר משום שאינך הולך לבצען. המחשבה הזו נשמעה לי פתאום מציאותית והגיונית הרבה יותר מהמחשבה שאני חוזר עכשיו לחדר, נשכב לצדה של אשתי, ישן עד הבוקר וחוזר לשגרת החיים הרגילים. וזה הפחיד… מפחיד כמו שלא פחדתי בחיי…
 "אני חושב, שמה שעשה את זה כל כך מפחיד הוא העובדה הפשוטה, שאני אוהב את אשתי ואת ילדי. ההחלטה לעזוב דבר כל כך טוב ולהחליפו בחלום נראתה לי טירוף מצד אחד, ושפיות מצד אחר. מצאתי את עצמי מצטער על כך שחיי כל כך טובים. אם היה ביני לבין אשתי נתק רגשי, אילו היינו רבים בלא הפסק, אילו לא היו לי חיי מין טובים איתה…. זה יכול היה להיות כל כך קל…. כל כך פשוט לעזוב דברים רעים, המצב שלך יכול רק להשתפר…
 "יצרתי איתה קשר. היה בינינו רומן לוהט. אשתי גילתה את הרומן הזה. היה בינינו משבר חמור ביותר, שבעקבותיו הפסקתי את הקשר עם הבחורה."
 
הבגידה המושלמת

"לגבי השכנים והמכרים שלנו, אשתי ואני זוג למופת, רבים מקנאים בי. לפעמים אני מביט על עצמי מהצד, והכול נראה כל כך אידיאלי. . . שתבין, גם אני חושב שהכול בסדר. זה כל כך בסדר, עד שאני שואל את עצמי לפעמים איך זה יכול להיות שהכול כל כך בסדר? איפה אני משלם את המחיר? איך זה שאני מחזיק את המקל בשני קצותיו, אוכל את העוגה והיא נשארת שלמה, רוקד על שתי החתונות?" הוא מחייך, ואינני יודע אם זהו חיוך של מבוכה או של שביעות רצון עצמית.
אורי, בן גילי, גבר נאה, אנחנו בוגרי אותה יחידה צבאית. "שש שנים אני מנהל מערכת כפולה. היא בת 30 רווקה, יש לנו מערכת יחסים נהדרת.
"מערכת היחסים שלי עם שוש – החברה שלי – אינה רק זיונים. זו מערכת שמושתתת על אמון ושיתוף מרביים. אני מאושר במערכת הזו. אין לי כוונה לפרק את היחסים שלי עם אשתי בזמן הקרוב, אולי בטווח היותר ארוך. אני יודע שיגיע יום ואצטרך להחליט. הדבר היחיד המטריד אותי הוא השעון הביולוגי של שוש, שמתקתק ומתקתק. ..
"היחסים עם אשתי טובים, אנחנו כמעט לא רבים. זוג לדוגמה. אני פשוט לא מוצא בה את העניין שפעם מצאתי בה. אנשים משתנים. אני זקוק למשהו אחר ביחסים. שוש כל כך שונה, כל כך מיוחדת… הרכות והשקט שלה פשוט גורמים לי להרגיש רגשות שכבר מזמן שכחתי שאני יכול לחוש. אני יודע שדעתך על יחסים מחוץ לנישואין שלילית. לא באתי להתווכח איתך. הרי קראת הרבה וראיינת הרבה אנשים על הנושא, אבל מתוך ניסיון אישי אני רוצה לומר לך שמבחינתי היחסים עם שוש, במקביל ליחסים עם אשתי, הם כיף אחד גדול… "כיף" אולי אינה המלה המתאימה… אני מרגיש שאני חי חיים מלאים, עשירים בחוויות… אינני מיוסר על-ידי רגשות אשם, משום שאינני חושב שאני פוגע באשתי או בילדי. אני שולט במצב ומחלק את הזמן בחוכמה בין שתי המערכות.
"היתה תקופה שחשבתי: 'נו, באמת, הרי אי אפשר לרקוד על שתי החתונות. באיזשהו שלב בוודאי אשלם את המחיר.' אבל להפתעתי זה ממשיך להיות טוב כבר שש שנים. גיליתי, שהאנרגיה שלי אינה נתון מוגבל וקבוע, אלא מתרחבת והולכת. גיליתי, שיחסי עם שוש נותנים לי הרבה כוח, מוסיפים לסך כל האנרגיות שלי, ולא גורעים ממנו…"
אורי דיבר ישירות אל איזור הפחד שלי. בעודו מדבר, חזרה וניקרה בי באכזריות המחשבה, שאולי באמת אינו משלם מחיר? אולי דווקא גברים השומרים על נאמנות מינית הם המשלמים את המחיר?
באחת מקבוצות הגברים שהנחיתי חילקתי דף, שעליו היו רשומים כשלושים פחדים שונים (ממחלה, ממוות, מכישלון, מאסון לקרובים לנו, מכאב, ועוד). ביקשתי מכל אחד מהגברים לסמן את שלושת הפחדים הגדולים ביותר שלו. מספר לא מבוטל של משתתפים סימן את "הפחד לבגוד באשתי".
גבר בן 30 מהקבוצה: "אני יודע, שאם אבגוד, אני עלול לאבד את כל הדברים היקרים לי ביותר. את הילדים, את האשה ואת הרכוש. אני מרגיש, שזו סכנה מוחשית ואמיתית בשבילי. הפיתוי להתחיל עם מישהי מושכת קיים אצלי כל הזמן, למרות שאני אוהב את אשתי. דו מלחמה יומיומית, ואני יודע שאין לי שום תעודת ביטוח שאנצח בה."