תארו לעצמכם שביבי נתניהו היה מתעורר בוקר אחד ומחליט לבקש סליחה מאבו מאזן והיה אומר לו כך: אני מתנצל, באמת שאני מתנצל מעומק לבי על העוול שמדינת ישראל גרמה לכם, העם הפלשתיני. אני מבקש סליחה על שנות הכיבוש הרבות, על המחסומים, על היחס המתעמר, על הקשיים, על המצור בעזה, על הסרבנות שלי בתהליך המשא ומתן, על המשך הבנייה בהתנחלויות, על הבטחות שאני לא מקיים, על הצבת דרישות בלתי אפשריות. אני מתנצל ומבקש הזדמנות נוספת.
"אני אוהב אותך. אבא"
מתוך קבוצת גברים "לכעוס בלי להרוס" / בהנחיית ד"ר
"יצרת לי בעיה גדולה בשבוע האחרון" אמר בפנים חתומות הראל, גבר בן 50 בתחילת המפגש הקבוצתי. "החלטתי לבדוק את הרעיון שלך וסימסתי ל
וידוי: עד להולדת נכדי גיא, כשחבריי הסבים והסבתות ספרו לי על החכמות של נכדיהן הקטנים, העמדתי
לא כל מריבה היא "מריבה רעה". אם השכלנו לשמור על קווים אדומים ונהגנו בהגינות ובכבוד גם בעת וויכוח נוקב – המריבה, הוויכוח מאפשרים לנו ללמוד עוד משהו על בן/בת זוגנו. אך אם "נתקענו" ולא הדכלנו "לצאת משם" – מה שהתחיל בוויכוח יכול להפוך לעוינות שקטה ומלחמה קרה. אז איך מסיימים מריבות? לא ממש ראינו את הורינו עושים זאת באופן מושכל. ראינו גם ראינו שתיקות ארוכות, מלמולים פרטיים, הסתגרות, ענישה הדדית וגם אדישות וניכור. וגם כניעה למציאות וחזרה איטית לשגרת החיים.