דר' רבקה נרדי*
מיועד לטור "לדעתי האישית", קוסמופוליטן
יולי, 2008–07–15
בחרתי בנושא זה כי הוא מסקרן אותי, לא רק כמטפלת אישית וזוגית, אלא כאדם פרטי המנסה להבין את השינויים העצומים המתחוללים בחיינו, גם בתחום האהבה. אני שואלת את עצמי האם היום, בשנות האלפיים, השתנו פניה של האהבה, ההתאהבות? האם אנחנו, נשים וגברים כל כך אחרים מנשים וגברים בדורות קודמים? הרי מאז ומעולם נשים וגברים התאהבו זה בזו,אולי בסתר (כי הזמנים היו אחרים),התגעגעו, התרגשו וחיפשו ריגושים בחייהם. נכון רובם לא יכלו בימים ההם לממש את חלומותיהם. בעולם המסורתי (שקיים עדיין בחלקים רבים של עולמנו המודרני) – חלקם הסתכן למען האהבה, הרוב הגדול וויתר אך המשיך לחלום בסתר. נשים וגברים, בעיקר נשים ידעו אז כי אין להן ברירה. היה עליהן להינשא לאיש כדי לשרוד. הגברים – הגברים זה סיפור אחר לגמרה. רבים מהם יכלו להרשות לעצמם חיים כפולים – אשה חוקית בבית ואשת סוד, פילגש המיועדת אך ורק לעינוגי האהבה החושנית.
בן זוגך לו את נשואה כשנה עובד "סביב השעון". כל בקשותיך להפחית מעט משעות עבודתו, כדי שתהיו יותר ביחד, נענו בתשובה הלקונית: "אין לי ברירה, גם ככה המצב בשוק קשה. כולם עובדים ככה...".
יש לך "פגישה עיוורת" הערב. בחצי השנה האחרונה מאז נפרדת מהחבר שלך פגשת עשרות גברים בפגישות עיוורות מסוג זה. בפגישות אלו עברת "ראיונות" על מצבך הגופני/כלכלי/תרבותי/משפחתי והשתדלת להשיב במיטב הנימוס עליו חונכת.
אלו שתי דוגמאות מקריות. יש עוד רבות. כל דוגמא מספרת שני סיפורים – את הסיפור שלו, את הסיפור שלה. לעתים נידמה כי הסיפורים שלהם לא יוכלו להיפגש. הפער הוא כה גדול, הציפיות מהקשר הן כה שונות, השפות הפנימיות שלהם לא יוכלו להתחבר. הפער הזה מהווה את אחד ממקורות הלחץ בחייהם של נשים וגברים ומסביר את חלקם של מנגנוני ההתגוננות שרבים ורבות מהם נוקטים כדי להימנע מפגיעה. בשונה משפת הסרדין והכריש, (ראו את ספרנו "להיות דולפין: התמודדות עם תוקפנות וחולשה בזוגיות בהורות, בעבודה ובצבא", מאת דר' רבקה נרדי ודר' חן נרדי, מודן 2006 וגם ב"מאמרים"/טיפול), שפת הדולפין מנחה אותנו לבחור תגובות אמפתיות-ראציונאליות-אסרטיביות.
בניגוד לספר "להיות דולפין" בו לא ציינו מי מאיתנו כתב מה ( פרט למקרים בהם זיהוי הכותב/ת היה חשוב עניינית) הפעם החלטנו שכל אחד מאתנו יכתוב בנפרד. לא ידענו לאיזו הרפתקה נכנסנו. הריהי לפניכם/ן.
יש משהו מאיים במזג האויר הפוליט, בעולם העבודה - הסגנון, התחרות, מאבקי הכוח, המניפולציות התיכנון האסטרטגי... שפה זרה וגם קשה. נשים מציבות לעצמן וגם לגברים, דילמה שהיא גם אתגר חדש - לשחק את המשחק הפוליטי תוך שילוב כוח עם הגינות. שילוב אמיתי בין הנסיון שגברים צברו במאות שנות התעסקות פוליטית לבין תפיסת עולמן של נשים שנבנתה על בסיס אחר - נסיון עשיר ביחסי אנוש, כדי שהאתגר הזה יקבל את ההזדמנות האמיתית עלינו הנשים ליזום אותו, ליצור אותו. סגנון ההידברות שלנו עם הגברים בחיינו ועם גברים בעולם הפוליטי יגדיר במידה רבה את האופן בו הם יראו אותנו. התשובה, אם כן, אינה בהעתקה עיוורת של הסגנון שעובד בשבילם, אלא בסגנון הידברות שהולם את אמונותינו וכישורינו. הסגנון האסרטיבי אותו אציג במאמר זה מייצג לדעתי את אותו שילוב מופלא בין עוצמה ואמפאתיה, בין מטרתיות לבין אנושיות.
מאז 1992 (מתוך למעלה משלושים שנות ייעוץ, טיפול והנחיית קבוצות), מלווים אותנו ומעניקים לנו השראה שלושה בעלי חיים ימיים: הסרדין, הכריש והדולפין. ההתבוננות בהם ובהתנהגותם לימדו אותנו רבות על דרכי ההתמודדות שלנו כבני אדם במצבי מצוקה ולחץ. המודל מניח כי במצבים רבים ובמיוחד במצבי לחץ, פועלים במוחנו שלושה יועצים פנימיים: סרדין-ברחן, כריש-תוקפן ודולפין-חכם. סיסמתו של הסרדין היא "ברח פן תיטרף", סיסמת הכריש - “טרוף פן תיטרף". סיסמת הדולפין - "התמודד בחכמה". הסרדין ממלא את ליבנו חיל ורעד מפני הזולת, וממליץ בפנינו להתקפל ולסגת בפניו/ה. הכריש ממלא אותנו זעם וממליץ בפנינו לתקוף להעליב ולהשפיל אותו/ה. הדולפין החזק והידידותי, לעומתם, ממליץ לנו לספור עד עשר ולהפיק מעצמנו תגובה חכמה ויצירתית: תקיפה ואסרטיבית מחד רגישה ואמפטית מאידך.
כה רבות מאתנו בוחרות את "הדבר הנכון" ואינן מסתכנות באותו עימות, מסוכן בין ה"בחירות הנכונות" - "שלהם" לבחירות שלנו. "הדבר הנכון" הוא הדבר ה"מסתדר נכון" עם המוסכמות החברתיות, שמייצגיהן, הנאמנים הם הוריך, כאשר היית ילדה (אולי גם היום), בן-זוגך (אם נישאת) ומיני דמויות סמכותיות, ש"יודעות יותר טוב" איך צריך ומה רצוי לבחור. אם את "ילדה טובה", מאוחר יותר "בחורה שלא עושה בעיות" - את לומדת לבחור את מה שממילא בחרו בשבילך. את גם מאמינה, שזה טוב לך, ואם, חלילה, עולים הספקות - כי את רואה סביבך אפשרויות אחרות, כי את כבר חווה את העולם אחרת, אולי משום שבגרת, אולי משום שהעזת לתת דרור לרגשות רדומים - את, אולי תמהרי להכחיש, להסביר, לטשטש, ורק לא לעמוד מול מציאות, שיש בה אולי בשורה חדשה מאיימת לפי תפיסתך. את עוצמת עיניך מלראות את הסיכוי שבחופש. וייתכן, שהצורך בשינוי יהיה חזק מהפחד, ואת תעזי להתבונן פנימה ולהסתכן בשינוי, בבחירות של אמת. מאמר זה מלמד כיצד להציב גבולות מול אלו הלוחצים עליך לא להקשיב לצו לבך ושכלך. הנה העקרונות:
-
היי בהירה וברורה במסר שאת מעבירה.
-
השתמשי גם בהצבה חלקית של גבולות.
-
הסתייעי במינון הנכון של "השרירים הנחוצים".
-
הגיבי על סגנון, אם נחוץ, לפני שאת מטפלת בתוכן.
-
הבחיני בין כוונותיו הטובות של בן-שיחך לבין יכולתך ו/או רצונך להענות להצעותיו.
הגישה האסרטיבית מעוגנת בתיאוריה ההתנהגותית-קוגניטיבית בפסיכולוגיה. תרומתה הייחודית של תיאוריה זו היא בגישתה לבעיות-אנוש מנקודת-מבט של "כאן ועכשיו", של זיהוי המיומנויות החסרות לאדם, שהיעדרן מביא אותו להתנהגויות המזיקות לו ולסביבתו. יש קשר בין "נשיות" סטראוטיפית לבין חסכים במיומנויות חברתיות. כדי לענות על הציפייה החברתית על אשה להבליט סוג מסוים של תכונות תוך כדי בלימתן של אחרות. לדוגמה: אשה נדרשת להבליט את רכותה, מסירותה ויכולת הענקתה על חשבון עמידה תקיפה על זכויותיה. כאשר אין אשה ממלאת ציפיות אלו, היא מסתכנת בענישה חברתית, שמשמעותה איום על כוח-משיכתה הנשי, האשמתה כ"מסרסת גברים" ובדידות. למידה ואימון באסטיביות אישית מסייעת לאשה להתמודד עם הרגלים שלמדה ולבטא עצמה בייתר אוטנטיות המחזק את כושר עמידתה להגן על זכויותיה.