פרק 3 מתוך הספר "שיחה זוגית" מאת ד"ר רבקה נרדי וד"ר חן נרדי, הוצאת הדים, 2010 – סודות, שקרים ואמת בחיים הזוגיים – חלק ב'

לרכישת הספר 
לצפיה בכתבות עיתונאיות על הספר וברשימת הספרים המלאה  

לפרק 3 מתוך הספר "שיחה זוגית" – סודות, שקרים ואמת בחיים הזוגיים – חלק א' 
לפרק 3 מתוך הספר "שיחה זוגית" – סודות, שקרים ואמת בחיים הזוגיים – חלק ג' 

חן: השקרים הקטנים שלי
אני רוצה לדבר איתך על השקרים הקטנים שלי, שלכאורה פחות מאיימים, שקרים לבנים. הם לא מפרקי נישואין, לפחות לא מידית. אבל אני משקר אותם, ובכמויות. אולי החשיפה שלהם היא כמו ניקוי תקופתי למכונית שלי. הנה שקר מחצי השעה האחרונה.

שכבתי על המיטה רדום כמו חתול שבע. כל כך אהבתי את התרדמה הכבדה שפשטה שכל גופי. אַת סיימת אֶת הכנותייך לקראת הכתיבה שלנו ואז אמרת לי: "אתה בא?" שיקרתי לך. אמרתי "בטח" אבל הסוד, השקר שלי, היה שלא בא לי לקום ולכתוב איתך את הפרק על הסודות. שיקרתי כמו בהרבה פעמים אחרות כי פחדתי מהתגובה שלך אם אגיד "לא בא לי", כמו שבאמת הרגשתי באותו רגע. אחר כך יצאתי החוצה להביא את הדר' גב מהמכונית ובדרך אמרתי לעצמי: 'וּואוּ, איזה מזג אוויר ונוף אידיאלי לצעדה, עכשיו כשפחות קר ועוד לא חשוך', אבל בלעתי את המחשבה ושמרתי את הסוד בתוכי. אמרתי לעצמי: 'רבקה תתעצבן וזה יקלקל את האווירה. היא תגיד או תחשוב שזה מעשה אגואיסטי כי הרי תכננו לכתוב ופתאום אתה מבטל'. אז חזרתי לחדר עם הד"ר גב, לא אמרתי דבר מכל מה שסיפרתי קודם והתחלנו לעבוד.

עד כאן תיאור העובדות. עכשיו לרגשות. במקרה הזה הסוד הקטן נבע מחשש לקלקל את אווירת היצירה ושיתוף הפעולה בינינו. אני חושב על סודות (שקרים) רבים כאלו שהסתרתי ממך במשך השנים. הצורך שלי להעניק לך תמיכה "גדולה מהחיים" הוביל אותי לצבור תסכולים על גבי תסכולים. את התוצאה את מכירה: ברגע מסוים כעסתי עלייך מאוד. כעס על משהו שטותי ואת אפילו לא ידעת על מה.

יש סודות אחרים שאני שומר מפניך, מכיוון שאני לא רוצה לפגוע בך ופחות מכיוון שאני לא רוצה להיפגע. אני יודע שגם לך יש סודות כאלו שנועדו להגן עליי. אני חושב שלפעמים את שומעת עליי דברים לא מחמיאים מצד אנשים ואת לא מעבירה לי את המידע. זו רק דוגמה ואני בטוח שאת מגנה עליי גם במקרים רבים אחרים.

הרבה סודות קטנים מהסוג שתיארתי הופכים לעיתים לסוד אחד גדול. כמו פתיתי שלג רכים הנערמים זה על גבי זה בקור העז והופכים לקרח, ואז לקרחון. טבעם של קרחונים הוא ש-90 אחוז מהם שקועים במים. את פשוט לא רואה את הגודל האמיתי שלהם. לפעמים מרוב שקרים והסתרות קטנות מהסוג שאת אפילו לא הסכמת לתת להם אֶת התואר המכובד 'סודות', פתאום אני מרגיש שאין לי אוויר, שאני נמצא במערכת שסוגרת עליי, שלקחת לי את החופש, אפילו אם זה החופש לומר לך: "אני לא רוצה להרכיב את השולחן שקנינו באיקיאה כי אני פשוט לא יודע איך. בואי נזמין מרכיב מקצועי". כך, על לא עוול בכפך ובלי לדעת מכך דבר את חווה לעתים התפרצות כעס מצידי מבלי לדעת כלל על מה. את עומדת נדהמת ובצדק, ושואלת את עצמך 'למה זה הגיע לי', ומשיבה לי מלחמה שערה. אסכם: כבוד כבוד, כבוד לסודות הקטנים שעלולים להיהפך לקרחונים גדולים בזוגיות.

האם צריך לגלות הכול? אני מודֶה שאין לי מושגים ברורים כמו שלך על נושא הגבולות לגבי מה לספר ומה לא. אני יודע שלפעמים אני עובר את הגבול, לא מבחינתי, אלא מבחינת השומע. כשהייתי צעיר יותר חשתי צורך להפגין ביטחון עצמי ומיוחדוּת באמצעות שחרור סודות. משהו מהסוג של "תראו כמה אני אמיץ ולא זקוק להגנות שאנשים 'רגילים' זקוקים להם".
את לא אהבת אֶת הסגנון הזה של גילוי סודות אצלי.

אבל מעבר ל"שוויץ" שבלהיות "כן מקצועי", יש סוג של גילוי סודות שבעבורי הוא הכרחי. במיוחד ביחסים קרובים. אני מרגיש צורך להוציא מהאפלה אל האור סודות שהמשך הסתרתם גורם לי להרגיש שבת זוגי לא באמת מכירה אותי. עד כדי כך זה משמעותי שלעיתים אני שואל את עצמי, 'לעזאזל, איך אתה יכול להיות בטוח שרבקה אוהבת אותך בגלל מי שאתה? אולי היא בנתה לעצמה דימוי על מי אתה ומה אתה', דימוי שהקשר בינו לבין המציאות קלוש, בכל אופן לטעמי.

את ודאי זוכרת את תקופת החיזור שלנו, טרם נישואינו. חזרתי והזהרתי אותך מפניי, סיפרתי לך דברים רעים על עצמי, הרגשתי שאני חייב לעשות את זה כדי להיות בטוח שלמרות הסודות האלה את באמת בוחרת בי.

רבקה: סודות "טובים", סודות "רעים"
חני, אני מודה שבזכות הדיאלוג הזה בינינו אני מבינה יותר את הבדלי התפיסה בינינו ביחס לסוגיות שונות של חיינו, אך נדמה לי שבסוגיה מורכבת זו של גבולות הגילוי העצמי בולטים לעין הצרכים הנפשיים הכֹּה שונים שלנו. לשמחתי, בשונה משיחות (או ויכוחים) רגילים בינינו, הכתיבה המהורהרת הופכת כל מכשול כזה לאתגר רגשי.

בשורות הבאות אביע את עצמי לא על מנת לשכנע אותך אלא בתקווה להיפתח לעוד ערוצים של מחשבה אחרת וגם להבין לעומק את נקודות המבט השונות שלנו.

אני לא חושבת שמישהו יכול כל רגע ורגע לשתף את זולתו במה עובר לו במוח. לעיתים עוברות במוחנו מחשבות שיש בהן שיפוטיוּת גבוהה של התנהגות הזולת, לעיתים אנחנו מרגישים רגשות מסוימים שאנחנו לא רוצים לשתף בהם את בן הזוג. כלומר התופעה של מחשבות מהירות שחלקן חולף במוחנו ונעלם באותה מהירות היא מאפיינת את החשיבה האנושית. לכן אין אני רואה הכרח לשתף את בן זוגי בכל בדל של מחשבה החולפת במוחי. בשבילי סודות זה משהו שאנחנו בצורה מכוונת ומודעת מחליטים לא לספר לבן הזוג שלנו, אם זה מסיבות של פחד או מסיבה של רצון להגן עליו.

ולכן אני "מסווגת" את הסודות לארבעה סוגים:

• הראשון – מחשבות פרטיות, פנטזיות למיניהן, מהסוג השייך לחלקת אלוהים הפרטית שלנו שדיברתי עליה בפתיחה.
• השני – רגשות שליליים, באים והולכים. "כמו פרפרים" שעלינו להתמודד איתם בינינו לבין עצמנו. וגם – מחשבות שיפוטיות על זולתנו שאם נאמר אותן נפגע בכבודו. (בצדק, לדעתי, לא נספר לבן הזוג שלנו רכילות מרושעת עליו, לא נספר לו דברים שעלולים לפגוע בכבודו ובנקודות התורפה שלו. דברים שקשורים למראה, למשקל, לגיל, לביצועים מיניים וכיוצא באלה).
• השלישי – סודות "כבדים" – בגידות, חשבונות בנק חסויים מבן/בת הזוג, סודות הקשורים בעברֵנו ועוד. אלו הסודות שגילויָם נוחת על בן או בת הזוג כרעידת אדמה שלעיתים אין ממנה דרך חזרה.
• הרביעי – סודות הקשורים ליחסינו. למשל: כאשר בני זוג מסתירים זה מזה (לפעמים רק אחד מהם) את רגשותיהם השליליים הנוגעים לחיים המשותפים: הוא או היא לא ידברו על חוסר העניין שלהם במין, הוא או היא "יסכימו" לחיות בסגנון חיים שלא מתאים להם, הוא או היא לא יגיבו לעלבונות והשפלות ו"יעברו על כך לסדר היום", הוא או היא יעלימו עין מפלרטוטים, יעלימו עין מהזנחה מתמשכת, מיחס רע ועוד. הסודות הללו נערמים בערימה ענקית בפתח ביתנו ונוטלים מחיינו הזוגיים את החמצן. הם "מתגלים" בפרצי זעם, לעיתים בעזיבה "פתאומית" של הקשר.

אנסה להרחיב מעט על סודות השייכים לסוג התמים יותר, הראשון והשני (הם יכולים להתערבב בקלות). אלו סודות שאנו נזקקים להם למען שמירה על אנושיותנו הייחודית.

לפעמים, כמו ברגעים אלו של שיחתנו, אתה שואל אותי מה אני מרגישה "עכשיו"?

מצד אחד נעים לי שאתה מתעניין ברגשותיי. מצד שני אני מרגישה (לפעמים) תחת חקירה. אני יודעת שכוונותיך טובות, עם זאת לא נוח לי להיות כל כך חשופה, בעיקר אם זה לא בא ביוזמתי. מה שאמרתי עכשיו חלף במוחי מהר מאוד. לא היה לי צורך לומר אותו מהסיבות שהבהרתי קודם. אך אין שום סוד ממשי במחשבות שלי. אתה מכיר את רגשותיי כאשר אני מרגישה "נחקרת". אני מספרת לך אז מה אני מרגישה. עכשיו לא היה לי צורך לדווח לך על כך. רציתי להמשיך ולחשוב ביחד איך אנחנו נוגעים בחומרים חדשים.

ויש גם סודות שנופלים "באמצע" – בין ה"תמימים" ל"מסוכנים". אני חושבת שרוב האנשים, וזה כולל גם אותנו, יש להם רגעים רבים שהם מרגישים תסכול, אכזבה, כעס ואולי אפילו רצון לעזוב. בכל מערכת זוגית קונפליקטים חוזרים על עצמם – כי בעיות לא פתורות, כי יש תחושה של אי נחת. ולעיתים, כאשר מרגישים את האמביוולנטיות, הטוב שיש ביחסים נדחק הצדה וכל מה שנמצא בנשמה זו הרגשה של אי שקט, של "מה אני עושה פה?" אני יודעת כמה קשה לבוא אליך ולספר לך שזה מה שעובר עלי. כי אני עצמי לא בטוחה שמה שעובר עליי זו האמת. אני פוחדת שאחרי שאומַר את הדברים הם יהפכו לאמת שלא תהיה ממנה דרך חזרה. אני פוחדת שאחרי שאגיד גם אתה תגיד משהו ואז פתאום ממצב עמום ומטריד תהפוך המציאות לשלילית ומפחידה. במקרים כאלה אני נוטה לשמור את הרגשות האלה לעצמי ואז מה שיוצא, ואתה יודע את זה, זו התנהגות מרוחקת, לא נחמדה, לא אינטימית, לפעמים אפילו מרושעת, ואני מרגישה רע מאוד עם זה ואתה כנראה מרגיש עוד יותר רע. זה קורה לשנינו. וזה למשל סוד שאני חושבת שאם חיים איתו לבד, כלומר אם לא חולקים אותו ברמה זו או אחרת, הוא יכול להפוך לפצצה מתקתקת. כי מה שבן הזוג מקבל, וחשתי את זה ממך לא פעם, זה משהו לא סימפטי שפעמים רבות לא הבנתי על מה זה יושב. הייתי עסוקה בניחושים וגם בלהחזיר מלחמה, כמו שאתה, במצב הפוך, היית עסוק בלהחזיר אש. אני חושבת שהתמודדות עם הקונפליקטים ועם מצבי הרוח המשתנים ביחסים זה משהו שחשוב למצוא דרך להוציאו מהאפלה אל האור ולשתף ברמה (אולי לא טוטלית) את בן הזוג כדי להתחיל איתו איזשהו דיאלוג על הקושי.

חן: אני מתעניין בך, לא חוקר אותך
מאוד הסכמתי עם דברייךְ בעניין הסודות שאנחנו פוחדים שאם נגלה אותם הם עלולים לגרום לדינמיקה של אי הבנות.

ובעניין הרגשתך כ"נחקרת" על ידי, לעתים, הצטערתי שכך את מפרשת את הרצון הכן שלי להתעניין בך ובעברך. זה מזכיר לי דיאלוג שהתרחש בין הציפור והכלב על גדות הנחל:
על גדות הנחל הציפור עומדת על גבו של בן זוגה הכלב הסן ברנארדי הענק. הוא מנמנם ראשו בין כפותיו. היא מנקרת פירורים מתוך פרוותו. הוא מגרגר בהתלהבות.
הכלב: "אף פעם לא סיפרת לי על הרומנים שלך מלפני נישואינו, אולי תספרי לי?"
הציפור: למה אתה רוצה לדעת?
הכלב: כי אני סיפרתי לך על כל הרומנים שהיו לי, וחוץ מזה אני נדלק מהסיפורים האלה…
הציפור: אין לי שום כוונה לספר לך ואם תמשיך לדבר על הנושא הזה אני פשוט עפה.
הכלב: מה את מתעצבנת?
הציפור: אני מתעצבנת כי אתה יודע שאני לא אוהבת את הפולשנות המציצנית שלךָ.
הכלב: למה את מעליבה? מה כבר עשיתי שמגיע לי סגנון כזה? למה הפסקת עם הניקורים החמודים?
הציפור: אתה מתנהג כמו פיל בחנות חרסינה. כאילו שהפרשות שלי הן חומר רכילותי צהוב.

***

הדיאלוג הזה בינינו חשוב לי. הוא מלמד אותי עלייך דברים חדשים ומשפיע עליי באופן כזה שאהיה רגיש יותר לצורך שלך בפרטיות. לא אסתיר שאני מייחל לכך שתגמישי את גבולות הגילוי העצמי שלך, שתסמכי עליי יותר.

זה מזכיר לי את המשחק שלנו: את עוצמת עיניים ונופלת לאחור, בטוחה שאציל אותך מהתרסקות על הרצפה. אחר כך אנחנו משתוללים מצחוק. אני תמיד תופס אותך אף על פי שאני נבהל מהאמון המוחלט שאת נותנת בי.

האם תרשי לעצמך לסמוך עליי גם בהקשר לסודות? האם את בכלל רוצה? לא לפחד ממני, להאמין לי שלא אפגע בך, אם אדע יותר? אני די מתבלבל עכשיו. מצד אחד את מדברת על שמירת הסודות שלך, אבל לפעמים אני מקשיב לך ואומר לעצמי שלעולם לא הייתי מספר למישהו את הדברים שאת משחררת בקלות על עצמך בשיחה עם אנשים בטלפון או בפגישות עסקיות. את דווקא מספרת המון על עצמך. למשל את מספרת בקלות על כאבייך מיחס לא נאות שאת זוכה בו לפעמים, מאכזבות שהנחילו לך אדם זה או אחר. את משחררת בקלות ומסגירה חולשות שאני רק בדי עמל למדתי לשחרר. לדוגמה, אני מקנא בך על היכולת לשתף אותי בספונטניות בפחדים שלך: מתולעים, מג'וקים, מפריחה קטנה שצצה על עורך, ועוד ועוד. את משמיעה קולות ילדותיים, מתפנקים, הבעות תינוקיות, שאני לעולם לא הייתי מעז להביע.

אבל יש מקום שבו את לא משתפת אותי, שבו את סגורה בפניי וחתומה כמו כספת של בנק! המקום שבו את לא סומכת עליי. המקום שבו את פוחדת שאנצל את המידע הסודי ואפגע בך. האם תוכלי לשתף אותי יותר, לפחד ממני פחות?

רבקה: גבולות האינטימיות בינינו
אהבתי את דבריך ושמחתי שאתה מבין.
יש בתוכי שני רגשות שונים. לאו דווקא סותרים זה את זה. מצד אחד יש בי סקרנות גדולה לדעת מה אתה לא מספר לי שקשור לעולמך הפנימי, מצד שני אני מאוד מכבדת וגם לא במיוחד מוטרדת מכך שאני לא אדע כל מה שעובר עליך וזאת משום שביום יום שלנו אני נהנית מגילוי ליבך הספונטאני מאוד, ולפעמים פחות. גילוי לב שמזמין אותי לדעת לא מעט ממה שעובר עליך גם בינך לבין עצמך וגם בינך לביני. אני לא בטוחה שאני רוצה לדעת הכול. זה נראה לי ממש לא הגון לדעת הכול. זה כמעט אקט פורנוגרפי לדעת הכול. לראות את פנימיותו של האדם ללא שום הסתרה. אני חושבת שיש יופי וגם מידה של צניעות שאדם שומר פינות מסוימות לעצמו. בעיניי זה לא פוגע באינטימיות. נהפוך הוא. זה שומר על גבולות הכרחיים כדי להיות בקשר שבעיניי רק כך יכול להיות בריא, מתמשך, מסקרן ומאתגר וגם מעניק ביטחון. בכל אופן אני לא הייתי רוצה להיות גלויה לאדם כמו כף יד, באופן שהוא יקרא אותי ויחקור אותי ויחתור לדעת הכול. זה היה גורם לי אי נוחות עצומה ותחושת חנק.

במהלך הדיאלוג בינינו, במיוחד כאשר "נָזפתָּ" בי שאני מסתתרת מאחורי אמירות מקצועיות ולא מביאה את עצמי האוטנטי, חשתי את ניצני המרד העולים מתוכי. הובלתי את עצמי עם כוס הקפה הראשונה שלי למרפסת הצימר מתנחמת בצמחיה הגלילית הטבעית שהקיפה אותו. התבוננתי בהרים שיצרו בעבורי את התפאורה שהייתי זקוקה לה, ורווח לי.

 לאט לאט הבנתי. הבנתי שהרגשתי כמו ילדה שכופים עליה לספר את כל סודותיה. כך הרגשתי. באמת. נדהמתי מעוצמת תחושותיי והתחלתי לחקור אותן. וכי למה ארגיש ככה? האם זה רק בשל הערותיך הדידקטיות, שאהיה יותר ישירה, יותר אישית, יותר גלוית לב?

משהו מכל אלו כבר חוויתי בפרקים הקודמים רק שעכשיו תחושת המרד הקטן שלי הלכה וגדלה. שהרי בסודות עסקינן. "והיכן סודותייך?" שמעתי את קולךָ רועם באוזניי, או שמא היה זה קולי שלי? וכעסתי. לא רציתי להיות מובלת למחוזות לא לי. לא רציתי להיות נשלטת על ידי הסגנון או האידיאולוגיה שלך – בין אם מדובר בכתיבה או בדרך טיפולית או במבנה של הרצאה. בקיצור – מרדתי.

כוס הקפה הייתה כבר ריקה לגמרי כאשר הזמנתי אותך לצאת למרפסת כדי לשוחח. אני חושבת שלא ידעת מה מצפה לך.

סיפרתי לך את הסוד שהתגלה לי זה עתה. לא בדיוק סוד, שהרי סוג זה של מרד היה מוּכּר לשנינו מחיינו המשותפים. אלא שעכשיו הוא קיבל את הכותרת של "סוד" שיש לכבדו בעיקר אם חושפים אותו. 'מעניין', הרהרתי, 'מזל שאנחנו כותבים. שאם לא כן הייתה פורצת פה מלחמה'. אתה אישרת לי, כעבור רגע, שזה בדיוק מה שהרגשת.

'הכול שונה', אמרת, 'כאשר הדיאלוג מתקיים בקונטקסט של חקירה משותפת'.

המשכנו, אם כן, בחקירה הזאת כמו שני אנתרופולוגים הסקרנים להבין את מנהגיו של בן השבט הזר להם. ומי כמונו יודע ש"אישה" או "גבר" שייכים ל"שבטים" או בעגה הפופולרית – "כוכבים" שונים.

כאשר הוויכוח החל לדעוך, הצעתָּ לי שאחשוב ביני לבין עצמי מדוע כל כך קשה לי החשיפה שלי. וכך נולד בי הצורך לחזור לשולחן הכתיבה, למחשב הקטן שלי, לבד. לגמרי לבד. את הבירור הזה עליי לעשות בשקט.

'למה, לכל הרוחות, זה באמת כל כך קשה לי?' אני מנסה לפענח ועולים בי זיכרונות של הופעות בטלוויזיה במהלך השנים. מנהג אימצתי לעצמי: לא לצפות בהן. למה? כי אני לא רוצה לראות את עצמי כל כך חשופה. עליי להודות שיש משהו ילדותי מאוד במנהג זה, כמו ילד המסתיר את פניו ומשוכנע שככה איש לא רואה אותו. אני מתבוננת בעצמי מהצד ומגחכת במבוכה מעוצמת החרדה הילדותית שעוטפת אותי. אני רוצה ולא רוצה שיראו אותי. אני מתבוננת בתמונות הללו ומגלה בהן רמז לסוד שמור היטב שאני מחזיקה בתוכי.

אני מתביישת, אני נבוכה, אני חוששת – אם רואים אותי חשופה.

כאדם שהקרקע נשמטת מתחת רגליו, או אם תרצה, כאדם שהאדמה רועדת מתחתיו – כך אני. בתחושת אובדן שליטה וכאוס מוחלט. מוגזם. לא כן?

אבל למה? אני חוקרת את תחושותיי מעמדת תצפית. מה יש בה בחשיפה אישית פומבית שגורמת לי להרגיש רגשות כה דרמטיים? ולמה אני כל כך נאחזת בגבולות כדי להגדיר את גבולות הקרבה, החשיפה והאינטימיות שאני רוצה בהם?

אני בורחת לרגע לחוויות החוזרות ונשנות של מטופליי שברגע "האמת" מדגישים בפניי בהתרגשות שאת "הסוד הזה" לא גילו לאיש. ומגלים לי כמה זה קשה להם לדבר על "זה". ואני מבינה. אני חושבת שגילוי סופי וטוטלי של "הכול" עלול לפרק את העצמי שלנו, אלא אם כן נהיה מוגנים בדרכים נוספות סמויות, ידועות רק לנו. כלומר שעדיין נשמור על חלקת אלוהים הקטנה שלנו. קטנה ככל שתהיה, אך עדיין שלנו.

ועוד אני חושבת על הפער הקיים ביני לבינך ביחס לחשיפה. אני רואה אותך בהרצאותינו המשותפות מספר על כאבי ילדותך הרחוקה וגם על "בושות קטנות" שלנו – הזוג שזה עתה מרצה על זוגיות… אני אז גאה בך וגם מצטרפת בחדווה ובלי בושה לדבר על כישלונות או כאבים שלי שכבר אינם סוד. כך בהרצאות הפומביות ויותר מזה – כך בכתיבתי. הגילויים הללו שהופכים, על פי בחירתי וכאשר אני בשלה לכך, לנחלת הכלל מקבלים משמעות הן אישית והן אוניברסלית.

אבל יש סודות קטנים רבים השייכים לממלכה הפרטית שלי – מחשבות, פנטזיות, חלומות שבאים והולכים כמו פרפרים קטנים שרגע הם פה וברגע השני חלפו. אני רוצה לשמור עליהם כך. "פרפרים עפים ונעלמים…"

ולעומתם יש סודות של קבע המתנחלים לי בנשמה וחונקים אותי. הם זועקים ש"אקיא אותם". אלו הסודות שארצֶה לגלות, קודם כול לך. ואחר כך, עוד נראה אם ארצה לגלות אותם לעולם.