קצב לא הבין, לא התחרט/ מאת ד"ר רבקה נרדי

רשימה 15 מאת ד"ר רבקה נרדי 23/3/2011.

על שבע השנים שנגזרו על קצב שמעתי רק בחדשות שמונה בערב אמש. כל כך הרבה דברו בעניין עד שחשבתי שאולי כבר נאמר הכול וכדאי להניח. ואכן כמעט הנחתי ופני ונפשי היו מוכנים לחדשות הרעות הבאות – עד הכתבה על  תגובתם של שכניו/חבריו במקום מגוריו בקרית מלאכי. אחד אחרי השני הם הביעו את שאט נפשם מגזר הדין הנורא, דברו בזכותו של האיש, קוננו עליו כקורבן המערכת, ביזו את בית המשפט ונתחו את כל הפרשה כמזימה פוליטית שבראשה עמד ראש ממשלתנו – מזימה שנועדה להפילו כי כל חטאו היה בהכריזו שיום אחד ירצה להיות ראש ממשלה. כך הם דברו, כל אחד לחוד ובמקהלה מדברת, גברים וגם אישה אחת שממש התרגזה על הנשים ש"פתחו רגליים", אותן נשים שנשלחו כאמור על ידי ראש ממשלתנו לפתות את האיש. כן, הם לא גמגמו את רעיון הקונספירציה, הם זעקו אותו באופן רהוט וברור. ומי שלא רואה את מה שהם רואים אינו מבין דבר. אני מודה שהחיזיון הזה שלרגעים חשבתי שאני הוזה אותו השפיע עלי לא פחות מפרשת האונס. כמה שעות מאוחר יותר העיר אותי משנתי בדל מידע שנחרת בזיכרוני מהרצאה ששמעתי באחד מימי העיון שנערך לפני כמה שנים על ידי המרכז לנפגעות תקיפה מינית. הלוואי והייתי זוכרת את שמה של החוקרת הפסיכולוגית שהציגה בפנינו את תוצאות מחקרה שערכה בבית סוהר מסוים על אסירים שנמצאו אשמים בגילוי עריות במשפחה. כולם או כמעט כולם לא הבינו על מה ולמה הם נענשים. הם דברו כקורבנות של בנותיהן (אותן בנות בהן הם התעללו מינית) שהעזו להתלונן במשטרה. הם חוו עוול. הם זעקו חמס. הם לא הבינו!

גם קצב לא מבין. גם קצב מאמין שנעשה לו עוול. וכך מאמינים חבריו. התעמקתי וחשבתי עוד והבנתי שהדינאמיקה המפלצתית הזו – שעושה העוול חש כקורבן של מי שהוא עצמו פגע בו, כלומר של הקורבן האמיתי,  נמצאת סביבנו לאן שנלך. זו דינאמיקה הממחישה שוב ושוב את פער הכוחות, כלומר מי שמרגיש "למעלה" – בין אם מעמדו מובטח לו באופן פורמאלי, בין אם מעמדו מובטח לו בגין קודים חברתיים-מגדריים-כלכליים – יכול "להרשות לעצמו" לא להפנים את העוול שגרם, לא לבטא חרטה, לא לבקש סליחה, לא לקבל אחריות על מעשיו.  כמה פשוט. האין זה דרכו של עולם מאז ומתמיד? האין בעלי הכוח "עושים צחוק" מכל הקודים המוסריים כאילו ואין אלו נוגעים להם כלל? זה מזכיר את הבדיחה הלא מצחיקה – מי יכול להרשות לעצמו להגיע למסיבה עם בגדים בלויים? העני או העשיר? כולם יודעים את התשובה. העשיר תמיד יכול להרשות לעצמו מה שעני אפילו לא חולם. "העשיר", בעל הכוח יכול להרשות לעצמו "לא להבין" מה פשע, הרי בסך הכול לקח את מה שמגיע לו… אולי הוא אפילו מאמין שהוא לא היה צריך להפעיל כוח שכן הדבר שרצה ניתן לו במתנה, מתוך הכרת תודה. איזו נוסחת ניצול ערמומית. איזה עיוות מטורף.

בין גברים ונשים – זו כמעט הנורמה. גבר אחד, איש די נאור, נשבע לי שבתחילת נישואיו הוא היה משוכנע שאשתו חשה אושר גדול כאשר היא מנקה את הבית עבורו… זו נורמה שכה השתרשה במערכות יחסים היררכיות עד שכמעט אין אנו שמים לב אליה. גם בין הורים וילדים, בין עובדים ומעסיקיהם, בין כובשים ונכבשים, בין מעמדות, ועוד… אם נעצור רגע ונתבונן ונקשיב נגלה שאותה דינאמיקה מעוותת היא המוקש העיקרי לאי קיומו של דיאלוג הוגן ושוויוני בין שניים. דיאלוג שיכול להתקיים רק אם אדם מכיר באחריותו לעוול שהוא גרם. וכולנו גורמים עוולות (בדרך כלל עוולות "קטנות", לא נחשבות), במודע או שלא במודע. זה התנאי הראשוני והבסיסי. התנאי השני ההכרחי אם קורבן העוול מוכן לסלוח (גם אם באופן חלקי) על אף שלעולם לא ישכח.

בסרט הנפלא והמצמרר "גבר מת מהלך" מתעקשת הנזירה המבקרת בקביעות את הנידון למוות על רצח לדובב את הרוצח שיודה במעשה, ולו רגע לפני הוצאתו להורג. ההודאה באשמה הוא הסיכוי של אדם לתיקון. בהודאתו הוא משחרר את הקורבן מבדידותו, מספקותיו, מהשפלתו. בהודאתו הוא משחרר גם את עצמו מדימוי "האדם העליון", אדם שאינו טועה לעולם – דימוי שקרי, מזויף שמשאיר גם אותו בבדידותו.
בהודאתו הוא חוזר לממדיו הטבעיים והצנועים של אדם בר-טעויות, אנושי. הודאה באשמה שהיא תנאי לתיקון כפי שאמרנו, אינה מתקיימת לאור הזרקורים. היא תהליך פרטי מאוד ודורש קודם כול אומץ לב, והרבה יושרה, עקשנות והתמדה.

החיים מזמנים לנו תפקידים שונים בתקופות שונות ולעתים ברגעים שונים. לפעמים אנחנו הם אלו שנגרם לנו עוול, לפעמים אנחנו הם אלו הגורמים עוול. בהיותנו בעמדת הקורבן אנחנו כמהים להכרה בעוול שנגרם לנו. האם נדע להכיר בעוולות שאנו גורמים? האם למשל נהיה מוכנים להקשיב באומץ לילדינו המזכירים לנו עוולות שגרמנו להם בילדותם? לפעמים הם מטיחים בנו את העוולות שאנחנו גורמים להם בזמן אמת. האם יהיה בנו אומץ להקשיב באמת לבני זוגנו המספרים לנו את תחושותיהם הקשות כתוצאה מהתנהגותנו הכוחנית? האם נקשיב באמת לעובדים הכפופים לנו ונדובב אותם כדי ללמוד ולקבל משוב אמיתי על עוולות שאולי אנחנו גורמים, לעתים בהיסח הדעת. האם נדע להקשיב ל"אויבינו" הזועקים וזועמים על דיכוי והשפלה? הם נאזין באמת לקולו של "האחר" – הדתי, החילוני, בן עדות המזרח, האשכנזי, הרוסי, האתיופי, הערבי, המתנחל, השמאלן, הימני, הקיבוצניק, העירוני, הגבר, האישה… ומאיזו עמדה נאזין? האם כאשר אנחנו "למעלה" נשמור על הקשבה עם לב? עם כבוד? בגובה העיניים? האם נדע לתקן? האם נרצה לתקן? תכונת ההתחשבות שהיא כה חיונית ליצירת יחסי אנוש רגישים מתפתחת, כמה אירוני, דווקא בקרב אלו הנמצאים "למטה". האם לאחר שמעמדנו התחזק נזכור מאיפה באנו ומהו הדבר שהיה כה נחוץ לנו ביחסינו – רגישות והתחשבות? האם נוותר במודעות מליאה על "עור הפיל" כדי שלעולם לא ניפול בפח של מי שיכול "להרשות לעצמו" לא להרגיש את העוול שהוא גורם.
מקרה קצב גרם לי לחשוב. קצב שלא ביקש סליחה, קצב שלא הבין. לו רק הבין…