רשימה 28:מי כאן שווה יותר? על יחסי כוח, תחרות וקנאה בזוגיות/ ד"ר רבקה נרדי 13.4.2012

בהשראת "תחרות ויחסי כוח בין בני זוג", פרק חמישי, מתוך: "שיחה זוגית", מאת ד"ר רבקה נרדי וד"ר חן נרדי, "הדים",  2010, 2012

"היה היה פרופסור למתמטיקה מהסוג הנדיר שקשה מאוד למצוא היום.

המורה הגיע יום אחד לכיתה וראה את תלמידיו צועקים, מתנצחים ומעליבים זה את זה.

הוא ניגש ללוח, לקח גיר וצייר קו באורך מטר אחד.

הוא ביקש מהתלמידים להציע הצעות כיצד לקצר את הקו בכל דרך שהיא.

רובם הציעו למחוק מימין, משמאל, אחד הציע לקפל…

ואז הדגיש המורה: לקצר את הקו מבלי לגעת בו!

התלמידים נדהמו, חשבו, היה זה אתגר לא קל. הם התקשו למצוא פתרון.

המורה ניגש אל הלוח וצייר מעל הקו הקיים עוד קו, ארוך יותר מהקו שביקש לקצר.

           המורה הוסיף: כדי "להקטין" מישהו, אינך צריך לפגוע או להעליב אותו… פשוט עליך

           להגדיל  את עצמך".

איש אמר לאשתו: "מה את צריכה את קורס הניהול הזה, ממילא הוא לא יביא אותך לשום מקום:

אמרה לו: "אני רוצה להתקדם".

השיב לה בלעג: "וכי לאן כבר תוכלי להתקדם בגילך?"

החזירה לו: "אתה לא מתבייש אחרי שאני תמכתי בך כול השנים??

לעג לה: "ובזכותי את חיה ברמת חיים כזאת".

שתקה.

שתק.

אישה אמרה לבעלה: "שום דבר לא מעניין אותך רק הספורט שלך".

השיב לה: "אני חייב לעשות ספורט. אני אוהב את זה".

אמרה לו בלעג מר: "אז למה שלא תתחתן עם חדר הכושר. אפשר לחשוב שאתה הולך לאולימפיאדה".

החזיר לה: "אולי תביני ותפרגני אם גם את תעשי משהו עם עצמך. תראי אותך. הולכת ומשמינה מיום ליום".

צעקה לו: תסתכל על עצמך. מגדל כרס. אתה בורח, לא תורם לבית כלום. הילדים בקושי מכירים אותך".

קם והלך ויצא וחזר מאוחר ולא דיבר.

שתקו.

הוא מקנא בה  שמשוחחת בהתלהבות עם גבר אחר. ובמיוחד עם עיניה נוצצות מהתרגשות.

היא מקנאה בו שנותן מבטים עורגים לנשים יפות בכל מקום.

הוא מקנא בה שמצליחה, שיש לה חברות, ששמחה ומוציאה כסף על "שטויות".

היא מקנאה בו שמרשה לעצמו לצאת ולבוא כרצונו, שמשקיע בקריירה שלו ללא רגשות אשם.

הוא מקנא וכועס וממורמר על שהיא לא זקוקה לו כמו פעם. שפונה לחברותיה ולא אליו.

היא זועמת שעליה לתמרן בין העבודה לבית והוא חוזר מאוחר ואומר לה שתסתדר.

מה יותר מנוגד לאהבה מכוח?

 אנחנו חולמים על אהבה זוגית נצחית שתציל אותנו ממשחקי הכוח, שתציל אותנו ממזימות, מתככים, מרשעוּת, מצרוּת עין. אנחנו חולמים על אהבה שתחבק אותנו ותיתן תוקף לקיומנו השברירי. והנה שועטת לה המציאות לעברנו בלעג ומטיחה בנו את כל משחקי הכוח ועוד אומרת לנו – "זה משחק החיים".

"למעלה" או למטה", תלוי מי החזק פה. איזה ניגוד מצמרר לכל מה שחלמנו? איך נצא מזה בשלום?

עד לא מזמן היה לפחות סדר קבוע במשחקי הכוח בין גבר לאישה. "הוא" – השולט, העליון, הקובע את החוקים, "היא" – הנענית, המשתדלת, המפייסת, המסתגלת לחוקיו. וגם אם היו ביניהם משחקי כוח סמויים, כלומר שהיא למעשה שלטה בו – לא היה צורך במאבק, שכן היא למען הישרדותה ומתוך הפנמה מלאה של צווי החברה, דאגה להסוות את כוחה ולהעניק לו כבוד כ"ראש המשפחה". אבל  היום? שומו שמים. היוצרות מתהפכים מול פנינו, ומשחקי הכוח ביניהם גלויים, אכזריים, כמו "לחיים ולמוות". והוא חש מועקה הולכת וגדלה על אובדן אדנותו, והיא חשה ניצחון לרגע מלווה ברגשי אשם – איך הפכה באחת לאישה "מסרסת", "מורדת" גוזלת מהגבר שלה את גבריותו.

"ממילא עושים בבית הזה רק מה שאת רוצה", הוא מטיח בה בציניות מרה.

והיא, למרות התעצמותה האישית ותחושת הכוח שהיא חשה ביחסים ביניהם, לכודה במטלותיה הבלתי נגמרות ומוותרת ביודעין על חלומותיה, חורקת שיניים ויורה לעברו:

"אני יודעת שאתה יכול להגיע הביתה יותר מוקדם, רק שאתה לא רוצה. נוח לך להשאיר אותי לבד, עם הכול!!!"

הם במלכוד.

משחקי הכוח מלאים בטריקים המעצימים את התחרות. תחרות נוראה, פוגענית, מאיימת בין גבר לאישה. במציאות הזאת, אומר הגבר לעצמו, חייב להיות רק מנצח אחד – אני. אני, אני, אני – לבד על הבמה הזאת. אבל עכשיו כשגם האישה טעמה את הטעם המשכר של ההצלחה היא רוצה גם…

למה הדבר דומה?

חשבתי על שחקנים ובמה – במה אמיתית. כל שחקן חולם להיות לבד על במה. יש גם אלו המממשים את הפנטזיה הזאת. הצגת יחיד. הרוב הגדול משתייכים ללהקות. הפקות גדולות דורשות עבודת צוות. בואו נתאר לעצמנו שאחד השחקנים בעיצומה של הצגה מול קהל מוסיף טקסט חדש ש"בא לו" באותו רגע. טקסט נפלא. הקהל משתולל משמחה. ייתכן אף שהמבקרים יהללו וישבחו אותו ואת ההצגה. ייתכן שהם יאמרו שהוא הציל את ההצגה. הבה נדמיין מה עובר על הקולגות, השחקנים השותפים ללהקה. כן, הם זועמים. הם זועמים משום שהוא, החבר שלהם, "גנב להם את ההצגה". מובן שהם לא אומרים לו זאת במילים אלו. אבל הוא כבר "יודע": הם מקנאים בו. 'שיישרפו הקנאים', כך אולי הוא מסכם את העניין בינו לבין עצמו. הם, חבריו השחקנים (הנראים לו אפורים ובלתי מוכשרים כמוהו), נראים לו טרחנים. 'מי צריך אותם בכלל?' אולי הוא חושב בלבו.

תמונות אלו עולות וחיות מול עיניי כאשר אני חושבת על סוגיות של תחרות וכוח בין בני אדם בכלל ובין בני זוג בפרט. זה תמיד מאיים, אבל בין בני זוג זה מאיים עוד הרבה יותר. הפער בין התפיסה הרומנטית שיש לנו על איך ייראו יחסינו עם אהובנו לבין המציאות הוא מכאיב וגם מפחיד. ככל שהוא או היא יותר אנושיים – מוגבלים ביכולותיהם, פגיעים ברגשותיהם ומונעים גם על ידי יצריהם – כך זעמם, תסכולם ופחדיהם גדלים ונערמים בנפשם.

כן, אין ספק שההתמודדות עם הצורך המולד, הילדי, הנואש הזה, להיות יחיד ומיוחד, מציב לפנינו אתגר יומיומי שדורש מאיתנו את ההפך הגמור – לשתף, להיות ביחד, זאת, אם אנחנו רוצים באמת לחיות בזוגיות, במשפחה, בקהילה. לפעמים זה פשוט, לפעמים זה קשה מאוד. וגם: מעבר לדילמת ההתבלטות על פני האחרים קיים בתוכנו צורך עמוק בגדרות שיחצצו בינינו לבין כל האחרים, שם נוכל לנשום במקצב הנכון לנו. במילים אחרות – להיות לבד, לגמרי.

עד כה דברתי בלשון רבים. אבל… בדיקה שטחית שכל אחד מאיתנו יכול/ה לבצע בשטח באופן ספונטאני תגלה לנו כי נשים וגברים חווים באופן שונה את הצורך בבלעדיות. אנחנו מכירים מניסיוננו האישי את חווית התחרותיות והקנאה שבאה בעקבותיה,  שנחווית באופן שונה על ידי נשים וגברים בקשר הזוגי. הרגש הוא אותו הרגש אך המשמעות והתגובה שונים. (חווית התחרותיות בין גברים לבין עצמם או בין נשים לבין עצמן היא עניין בפני עצמו ולא לרשימה זו). הוא זקוק לבלעדיות, רוצה לבד "לשחק בצעצועים" שלו, רוצה להתבלט. עליו להוכיח את גבריותו באמצעות הישגים והצטיינות, בטריטוריה שלו, שחלילה לא "תוקטן" או "תזדהם" על ידי נוכחות נשית, האישה שלו…. שהרי תפקידה של האישה היא לתת לו רוח גבית כדי שהוא יוכל לשחק הכי טוב "בצעצועים" שלו…

והיא למדה שלשתף פירושו להיות, לחיות, להתקבל, לשרוד, לקבל אהבה, להיות בת זוג, להיות אמא, להיות חברה, להכיל, להבין, להיות רכה, לספוג, להיות! זו הנשיות בהתגלמותה. שיתוף היא חוויה סותרת תחרותיות. הנה אני מושיטה את ידיי שכדי שתיקח. הנה אני מושיטה את לבי כדי שתבין. הנה אני מושיטה לך מידע, נתונים, שכל טוב, זמן, פתרונות, עצות. הנה אני פה בשבילך. ואתה… איפה אתה???

הרבה הרבה מים זרמו בכל הנהרות והימים. ואנחנו עדיין עם הדילמות החדשות והישנות. הדילמות החדשות מעצימות את יחסי הכוח בין נשים וגברים עכשיו שנשים, רבות מהן, לא מוכנות להיות פאסיביות במצבים כוחניים. הן "משיבות אש". אבל הכאב אותו כאב. רק שהוא מלווה בזעם ותמרות עשן.

למה אין הדדיות ברמת השותפות? היא זועקת.

מה את רוצה מחיי? למה את לא מניחה לי? הוא משיב בייאוש.

למה אתה בא מאוחר? למה אתה מרים את קולך? למה אתה מדבר בפקודות?

למה את קרה כמו דג? למה את "עושה טובה" במיטה?

למה אתה לא מדבר איתי?

למה את "חופרת?", למה את לא יכולה להיות "אישה נורמאלית"?

למה? למה? למה?

מצב העניינים בין נשים וגברים הגיע לידי כך שכל אחד מהצדדים מחזיק קרוב לליבו את הכוח "הטבעי" שלו, את מה שהוא , שהיא יודעים שהם כה זקוקים לו, תלויים בו. הוא מחזיק קרוב לחזה את הכוח הכלכלי – לתת או לא לתת כסף, משאבים – הכוח המסורתי של גברים, והיא מחזיקה קרוב ללבה את הכוח הנשי, "הטבעי" שלה, מתוקף מקומה בהיררכיה ביניהם במהלך היסטורית היחסים ביניהם – להעניק רגש חם, אהבה, מחילה, הכלה, עדינות ורגישות – להעניק מהלב. ועכשיו שהיא יודעת הרבה יותר את מקומה היא אומרת לו: "לא עוד". והוא משיב לה בזעם: "אם ככה – את עוד תראי"!

כמו שניים בזירת אגרוף, הם מנפנפים זה לזו את כלי המלחמה שברשותם. אחד האמצעים המלחמתיים-נבזיים שבני זוג משתמשים בהם לצורך תקיפה והשפלה הוא "המשוב" – תחת מסווה "מהוגן" של "תשמע/י את האמת, ועדיף ממני ולא מזרים" אנחנו שולחים חצים של ארס ומספרים לבן/בת זוגנו כמה הוא/היא לא שווים כלום – במיטה, בחינוך ילדים, בלקיחת אחריות, ביכולת הפרנסה, בהשכלה, בהומור, בתבונה, בתרבות, בקשרים חברתיים, ביחסי אנוש, במראה חיצוני, במשקל, במנהגי אכילה… בקיצור – רצח אפוי למהדרין. קשה לחזור מהמקום הנורא הזה ליחסים תקינים, "כאילו לא קרה דבר". כדי לחזור לאינטימיות הזוגית המחברת בין שניים מהלב, צריך אומץ ומודעות כדי לקבל אחריות על מחדלינו. אנחנו זקוקים לשינוי בפרספקטיבה – לראות את בן זוגנו כפגיע כמונו. נשים למדו לחקות את השפה הכוחנית כשפה הישרדותית, ולא בקלות יוותרו עליה. כנראה הדינמיקה הפנימית הזו פועלת על כל מי שבא ממעמד שעבר דיכוי – כך יחידים, כך קבוצות מופלות ומוחלשות.

שותפות היא התשובה. לזכור שאנחנו תלויים איש ברעהו כדי לחיות ולשרוד. מאבקי כוח מותירים חללים ומולידים מלחמות עקובות מדם. שותפות דורשת אומץ – לתת אמון במצבים של אי וודאות, תוך שיקול דעת מושכל, עם עיניים פקוחות לרווחה. במקום כוחנות נאמץ את שפת ההעצמה. במקום להקטין את זולתנו נעצים אותו/אותה במתן תמיכה ומידע ונגלה שלא הפסדנו דבר. התגמול הוא מיידי – לפעול ללא פחד שמא "ייקחו לנו", שמא "ישכחו אותנו בבית". במציאות המורכבת, לעתים הכוחנית, של חיינו הזוגיים נלמד להתנהל באסרטיביות שמזמינה דיאלוג.