רשימה 35:על גאווה ורגישות בחיינו הזוגיים/ד"ר רבקה נרדי, 5/11/2012

בגלל הגאווה אנשים מנתקים יחסים.

בגלל הגאווה אנשים מתגרשים.

בגלל הגאווה אנשים שותקים, נוקמים, אלימים, רוצחים, מתים, מתאבדים.

והרגישות לעומתה, באה מחמלה, מרחמים, מהיפתחות הלב.

בגלל הרגישות תשאל האישה את בעלה למה שותק, בעדינות תשאל.

בגלל הרגישות הוא יחבק אותה ויאמר לה בלי מילים שהכול בסדר.

בגלל הרגישות ובזכותה אנשים יסלחו, יעלימו עין, ינהגו זה בזה בטקט ובעדינות, לא יביכו, יושיטו יד למי ש"טיפס גבוה מידי" ויעזרו לו לרדת.

והם דרים, הרגישות והגאווה זה לצד זה ומתערבבים זה בזה ומשפיעים על אורחות חיינו, על מצב החיים שלנו. וקשה הדבר שבעתיים אם הרגישות אינה דו כיוונית, כלומר שרגישותו של האדם היא על עצמו ולעצמו בלבד, ודבר אין לו וחצי דבר של רגישות כלפי זולתו…

לכול אדם, כמעט, יש בעברו אדם שפעם היה יקר לו ובשל טעות בלתי נסלחת שפגעה בכבודו ניתק אתו יחסים. חבר, חברה, אהוב, קולגה, לפעמים בן משפחה, אח או אחות, אפילו הורה. הזיכרון הזה הופך עם הזמן לשריטה, לצלקת, שגם אם נגלדת היא גלויה לעין האדם ומזכירה לו. האם התחרט? לא ולא, בשם הגאווה. אך ללב הרגיש שפה נסתרת הלוחשת לו לפעמים שחבל, שמתגעגעים, שהחיים עוברים. אבל הגאווה…

וכל זה קשה ומעיק בחיים שלנו, ופי כמה וכמה כאשר מדובר בחיינו הזוגיים.

אישה אחת ספרה לי איך סובלת מאמו של בעלה, שבכול ביקור משפחתי מקניטה אותה. האישה מצפה לגיבוי, לתמיכה כלשהי מצד בעלה. אך הוא מ"האו"ם". והיותו "ניטראלי", משגעת אותה וגורמת לה להיות קרה ותובענית ומאשימה אותו באומללותה. אבל הוא, מתוך גאווה מגן על אמו, על אף שאמו יולדתו הייתה נוהגת בו בילדותו באופן דומה לנוהגה עם אשתו. במלחמה הקטנה הזו המתנהלת בתוך המשפחה הזו יש הרבה גאווה ואפס רגישות.

גבר אחד סיפר לי באחד המפגשים הטיפוליים, לאחר היסוסים רבים, על ירידה שהוא חש בחשק המיני שלו, בעיקר כלפי אשתו שעלתה במשקלה ומזניחה את עצמה. בהיותו אדם רגיש ועדין חש אובד עצות. הרי לא יעז לומר לה זאת בפניה. ובוודאי לא להודות בחולשתו. גאוותו אינה מותירה לו שום מוצא אלא רק סבל, בבדידות. שוחחנו על כך בפשטות ותחושת המתח והאשמה שלו שכחו מעט. באחת הפגישות הבאות סיפר לי מה שאירע לילה אחד בינו לבין אשתו, שלמזלו הטוב היא אישה בעלת חושים רגישים ואומץ לב לדבר על קשיים. לילה אחד,  בעודם מכורבלים ומחזיקים ידיים כנוהגם מימים עברו, שאלה אותו: "יש משהו שמפריע לך שבגללו אנחנו כבר לא מקיימים יחסים?" השיב לה בהיסוס: "אני לא בטוח אם זה אני, או את, או שנינו. פשוט כבר אין לי החשק שהיה לי". השתררה דקה של דומיה ואז אמרה בלחש: "אבל אני מרגישה שזה בגללי, שעליתי במשקל, שאני כבר לא יפה בעיניך כמו פעם. נכון?" היה נבוך. שתק. לבסוף אמר: "תמיד תהיי יפה בעיני, אני לא בטוח…", לפתע צחק צחוק משוחרר והוסיף בנימה מבודחת: "זה בכלל לא אני, זה "הוא", ואז הצביע על איברו המדולדל, "את רואה? הוא עושה מה שהוא רוצה". צחקו, התחבקו, ודווקא אז חשו מחדש את ניצניה המבורכים של תשוקה מינית רעננה…

אין מה לומר, בסיפור הזה הרגישות דברה. ואילו חלילה ניתנה הזכות הבלעדית לגאווה היו השניים שוכבים דוממים, ספק ערים, ספק רדומים, עם מועקה וצער. 

אישה אחת ספרה לי על בעלה שנהג לדבר בלשון רבים ולכלול אותה בדעותיו והחלטותיו. למשל: "החלטנו השנה לא לצאת לחופשה בחו"ל" (מבלי שכלל דברו על כך קודם) או: "אנחנו לא חושבים שהבית שלנו זקוק לשיפוץ", היה מפטיר כלאחר יד לחברים שניהלו שיחת אקראי בענייני שיפוצים. כשהעירה לו על כך, יותר מפעם, ואפילו העזה לריב אתו ותבעה שלא ידבר בשמה, הזעיף פנים, ולא דיבר אתה יומיים. וכול פעם שניסתה להעלות את הנושא ולהצביע על חוסר הצדק שבנוהגו, היה חוזר ונעלב ולא רק שלא היה חוזר בו אלא היה עושה עסק גדול מהעניין ומראה לה כמה אינה מכבדת אותו וקטנונית ומעלה דברים מהעבר, עד שהתייאשה. הייאוש שלה עלה לה מחיר יקר. פיתחה מעי רגיז עם השנים וגם רחקה ממנו. כשהיה שואל אותה מה עובר עליה, אחרי שחש בהתרחקותה ונבהל, חששה מתגובותיו והייתה ממציאה שקרים לבנים מסוגים שונים. לא העזה לקשר בין מצבם הזוגי לבין דפוסי התקשורת שלו כלפיה.

אין ספק שהזוג הזה היה עלול לסיים את חייו הזוגיים ברע. שניהם דברו בשפת הגאווה. כל אחד מהם על פי דרכו.

אבל אירע דבר ששבר את דפוס הגאווה. הגבר חווה רעידת אדמה נפשית בעקבות התקף לב שכפה עליו שינוי באורח חייו וגם השתתפות בסדנה להתמודדות עם כעסים. ורק שם בסדנה, סדנת גברים, בעקבות המשוב שקבל מחבריו הגברים על דפוסי התקשורת הכוחניים שלו, כולל דיבור תוקפני בלשון רבים, "נזכר" לפתע במריבותיו עם אשתו. סיפר להם על כך. עודדו אותו ליזום שיחה עם אשתו.

והרגישות חזרה לחייהם. בהתחלה בהססנות, שהרי שפת הרגישות לא הייתה שגורה בפיו. אך בזכות העידוד של חבריו הגברים העז, ולילה אחד פנה לאשתו וסיפר לה מה עובר עליו לאחרונה ואלו תובנות חדשות מתחוללות בנפשו. היא הגיבה בהתרגשות עזה ובחום ורכות ששנים לא היו ביניהם.

חוכמת הרחוב וגם מחקרים מתחום המגדר המסבירים את פשרם של ההבדלים בין נשים וגברים מספרים לנו שלכאורה נשים יותר רגישות מגברים ואילו לגברים בעיית "אגו", כלומר בעיה של גאווה. כל אחת יכולה לספר דוגמאות על בעלה שלא יודע להודות בטעות, שלא מסוגל להתנצל, שחושב שהוא יודע יותר טוב, שמתנשא מעל נשים, שמסוגל לריב עם הילדים שלו כאילו היו בני גילו, שלא סולח ימים רבים לאשתו על עלבון שעלבה בו, לדעתו, ועוד כהנה וכהנה. כל אחד יכול לספר דוגמאות רבות על אשתו שנעלבת מכול שטות, שהרגישות שלה היא כשל ילדה קטנה, שנעלבת מהילדים שלה, שאי אפשר לספר בדיחות בחברתה, שאי אפשר לתת לה משוב ושבגלל הרגישות שלה היא לעולם לא תוכל להצליח בעסקים או בפוליטיקה. הקיטוב הזה, הביטחון הזה בעמדות הסטריאוטיפיות שאינן רואות ניואנסים, שמפשטות את המציאות הפסיכולוגית של נשים וגברים עד הפיכתן לגרוטסקיים, לקריקטוריסטיים, אינם מאפשרים ראייה מעמיקה ודיאלוג רגיש באמת בין נשים וגברים. האמת הפסיכולוגית היא כמובן הרבה יותר מורכבת. נשים וגברים חווים את כול קשת הרגשות האנושיים, גם גאווה ורגישות, רק שבאופנים שונים. הצווים המגדריים "אוסרים" עליהם לבטא את עצמם במלוא אנושיותם. תפקידיהם בחברה ובמשפחה ,שעדיין בחלקם, מעוגנים במסורות ישנות, יצרו דפוסי תגובה שונים.  עליהם ללמוד לראות זה את זו מבעד לכסות המגדרית. לראות למשל שהוא, למרות גאוותו ועיקשותו, מחפש את הדרך לומר לה ללא מילים שהוא מצטער. לראות למשל שהיא שותקת ואינה מגיבה להתבטאויות כוחניות שלו, בשל גאוותה הפגועה. להבין שמה שיכול להציל אותם מעצמם זו הבנה רגישה שהם זקוקים בדיוק לאותו דבר בעת מצוקה – לחום ומבט רגיש שאומר "הבנתי".

רגישות וגאווה אינם שוכנים בקטבים מנוגדים, כפי שנדמה. אלו רגשות ראשוניים שאנו לומדים לטפחם, לעתים אחד על חשבון זולתו, לעתים הם דרים בשלום זה לצד זה. אנו זקוקים למה גדושה של שניהם, אך באופן אינטליגנטי, מודע לעצמו, ומלווה בחוכמה והבנת המצב האנושי. הגאווה החכמה עוזרת לנו לשמור על כבודנו ולהגן אל דעותינו האוטנטיות. היא שומרת עלינו שלא נגרר ככבשים לעדר, שנעמוד בחוכמה מול לחץ חברתי לא הוגן, גם מול בני זוגנו. גאווה הופכת לרועץ כאשר היא מסיטה אותנו  להתבצר בעמדותינו הרגשיות או האידיאולוגיות וחוסמת דיאלוג. את נחיצות הרגישות ביחסי אנוש אין צורך להסביר, הרי כולנו חשים בה יום יום ביחסינו האינטימיים וגם הפחות אינטימיים. בלעדיה  היחסים יהיו נטולי רגש וחום, בלעדיה לא תוכל להיות קרבת אמת בין שניים, בין בני אדם בכלל. הכול יהיה טכני, אינטרסנטי, אינסטרומנטלי, חסר חיים. ועם זאת עלינו להבדיל בין רגישות ברוכה לעצמנו ולזולתנו לבין רגישות נרקיסיסטית, כאשר אדם הוא כה שקוע בעצמו וברגשותיו עד שאינו רואה כלל את זולתו. ולכן אנו הולכים על חבל דק מאוד, מבקשים את האיזון הטוב בין רגישותנו לעצמנו לבין רגישותנו לרגשות זולתנו. 

ולסיכום נאמר כך: כדי להביא את עצמנו במיטבנו לקשר הזוגי עלינו לזכור את הכלל הישן נושן: "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך". כלומר, להזכיר לעצמנו שהרגש האנושי משותף לנו בני האדם, גם הגאווה והרגישות. ולכן אם רק נשכיל (לפעמים) לשים עצמנו במקום בו נמצא זולתנו, בן או בת זוגנו, תתחדד ראייתנו ונראה, ונחוש באמת,  את הגאווה הפצועה שלהם, ונוכל לרפאה בעזרת רגישותנו הטובה.