רשימה 49:פתרונות יצירתיים למצבים מורכבים/ד"ר רבקה נרדי,27/2/2014

"אח בטבע" – חוויה אישית / ד"ר חן נרדי 18 אוקטובר 2006
6 בפברואר 2014
רשימה 50: ממתינים לתשובה מאת ד"ר רבקה נרדי, 10/3/2014
19 במרץ 2014

פורסם לראשונה באתר ניוסטטוס ב 27/2/2014

 

דווקא מאוד רצתה לאהוב את הילדה שלו ואפילו הצליחה במידת מה, חמלה עליה אבל ראתה בעין ביקורתית איך אביה, בן זוגה האהוב, מתיר לבתו בת העשרים ושתיים לעשות בבית כרצונה. הילדה היתה משתלטת על המטבח, שמחה ומתלהבת בניסיונותיה הגסטרונומיים וגאה ביצירתיות שלה. היתה משאירה אחריה תוהו ובוהו, האישה הייתה מתקוממת בעיקר כשראתה איך בן זוגה גאה ומאושר בבתו המוכשרת המפליאה לעשות במטבח ביתו מאכלים מורכבים.  שהרי כל כך רצה שהבת תראה בבית הזה ״בית״ מעבר ל"מקום", שהיתה מגיעה אליו מעת לעת לביקור עם לינה. יום שישי היה היום "הגדול", הבת היתה מגיעה לארוחת ערב ושוהה בבית שעות ארוכות. באותן שעות היה עושה בבית כבשלה. היתה מעבירה תחנות בטלויזיה על פי טעמה, התנחלה בסלון הבית עם המחשב הנייד והיתה מקלידה עליו במהירות עד שנקישות ההקלדה היו מוציאות אותה מדעתה. רגשותיה כלפיה הלכו ונעכרו מיום ליום עד שבאה אל בן זוגה האהוב והתרתה שאם לא יקום ויעשה מעשה תקום היא ותלך מהבית. ויום אחד קמה ועזבה וחזרה לדירתה הישנה כי לא יכלה לשאת יותר את המצב, ובעיקר חשה תסכול ובוז כלפי בן זוגה שנתן לבתו לנצל אותו לדעתה באופן מחפיר ומבזה.

באחד הימים קבלתי מכתב מהאישה אותה הכרתי הכרות שטחית דרך חברה משותפת. וכך כתבה לי:

"אני כותבת לך מכתב זה ועוד בטרם אומר את דברי אני חשה אשמה נוראה. אני מקווה שתוכלי להבין, אם לא את שזה עיסוקך, מי יוכל להבין את הסיבוך הרגשי שנקלעתי אליו. אני כול כך רוצה לאהוב את הבת של בן זוגי, אהובי, אבל אני לא יכולה. אני רוצה, מאוד רוצה לאהוב אותה כמו היתה ילדתי, בשר מבשרי, אבל האהבה לא יוצאת. והרי גם ילדיי שלי אינם כליל השלמות, גם הם, אם אהיה כנה, מנצלים את טוב לבי, ואני נעתרת להם. לפעמים אני חשה שאני מפצה ומפצה אותם כי אני חשה שאני חבה להם חוב גדול בשל גירושי מאביהם. ואז אני תמיד סולחת להם, דואגת להם, רוצה לפנקם, לפצותם כמו עשיתי איזה עוול נורא. האם אי פעם יהיה מרפא לפצע הזה? ואילו הבת שלו, אני רואה מיד את חסרונותיה, לבי מתקשח. אני רואה איך היא גוזלת לי את חיי הזוגיים, אחרי התלאות הרבות שעברתי והגעתי סוף סוף לאיזו מנוחה, אומנם חלקית, כמעט כמו זו שחלמתי עליה, בן זוג נדיב ואוהב, אבל… אוי לי אם אומר זאת, אני רואה איך הילדה הזאת מקלקלת הכול ואני חולמת שתסתלק מחיינו. אני יודעת שאסור לי לומר דברים איומים אלו, אני יודעת שאני גורמת צער גדול לאיש שלי שאני כול כך אוהבת, אנא אני באה? מה עושים? האם זה מצב של "או – או"… אנא עזרי לי".

 

 לא הכרתי את האיש שלה, אבל דמיינתי מה היה כותב לי, לו כתב.

"אהבה, איזו מילה גדולה, כול כך גדולה עד שהולכת ומתרחקת מאיתנו. רציתי בית עם אישה אוהבת. בית שלא היה לי בנישואי הראשונים. אני אוהב אותה, אני רוצה שהיא תאהב את הבת שלי, אני רוצה שתבין שאני לא יכול ולא רוצה לבחור ביניהם. אני רוצה את שניהם…"

הקונפליקט נראה במבט ראשון כבלתי פתיר, שהרי איך תוכל האישה להכיל את הילדה שלו לתוך הזוגיות החדשה ואיך יוכל האיש, אביה של הילדה, להמעיט ממחויבותו כלפי בתו, להרחיקה, לבגוד בה. אין איום גדול יותר על הורה מאשר תביעה לבחור בין זוגיות להורות. הבחירה בזוגיות על פני הילדים, כמוה כאות קין הורי לכול החיים. הילד לא שוכח ולא סולח. שום הסבר "רציונאלי" לא יפחית מעלבון הבגידה. אני נזכרת באישה הצעירה שזכרה לאמה את חרפת נטישתה לטובת הזוגיות החדשה שלה (של האם). אותה אם שהתעוררה יום אחד בעקבות שיחה קשה עם בתה, והבינה את הטעות הגורלית שעשתה ורצתה לכפר עליה, מצאה עצמה בחזקת נאשמת, מתפתלת, ממתינה לסליחתה של בתה שלא יכלה ולא רצתה לסלוח. ילדים תובעים מהוריהם שיראו בהם קודמים לזוגיות שלהם. הם הראשונים בסדר העדיפויות של הוריהם. עבורם לא קיימת אהבה על תנאי. עבורם קיימת אהבה אחת בלבדאהבה בכול תנאי.

בסיפור העגום שלפנינו ניצבת אישה שאינה האם הביאולוגית שלא יכולה לאהוב "ללא תנאים". המנגנון הנפשי שלה שיכול לאהוב ללא תנאים את ילדיה אינו מגיב כך כלפי ילדים זרים. ולעומתה עומד האב האוהב את בתו ומחויב לה ללא תנאים. האם זוגיות במצב זה תוכל לשרוד? ותוך שאני כותבת את השורות הללו מתעורר בי הספק אם אפילו הורים ביאולוגיים יכולים לאהוב את ילדיהם בכול תנאי. והתשובה היא לאו דווקא. רק שבהורות ביאולוגית רגשות אמביוולנטיים כלפי הילדים מוסווים, מודחקים ומוכחשים. לעולם לא יקבלו לגיטימציה לאור היום.

מה עושים?

הפתרון הקלאסי המתבקש לכאורה הוא לגלות נדיבות, להכיל את הקשיים ולקבלם באהבה מתוך הכרה בחשיבותם של הילדים בחייהם של בני זוגנו. עמדה זו מצריכה התגייסות יומיומית כדי להתגבר על קשיים בינינו לבין ילדי בנו זוגנו ובעיקר להתמודד עם קולו של "האגו" (ה"סרדין" וה"כריש" הפנימיים שלנו) הקוראים תגר ואפילו לועגים למאמצינו, שחלילה לא ניפול במלכודת "הפראייר", שחלילה לנו להשקיע בילדים שאינם שלנו. אם הצלחנו להתגבר על הקולות הללו, אם הצלחנו לגייס את עצמנו ואם זכינו בתמיכתם של בני זוגנו למאמצינו הכנים – מה טוב. ברוב המקרים נדיבותנו זוכה בהד ובהכרת תודה הן מצד בני זוגנו ולעתים לאחר זמן גם מצד ילדיהם. המאמץ אינו מסתכם מול ילדי בנו זוגנו, עלינו לגלות רגישות רבה לילדינו הביאולוגים שלעתים חשים מאוימים ואף חווים קנאה בשל השקעתנו בילדים שאינם שלנו. אנו חוזרים אם כן ופוגשים שוב ושוב את הדילמות הייחודיות לפרק ב' ההופכות מצב חיים זה לכה מורכב.