תרבות הפורנו והשלכותיה על מיניות האישה המודרנית / ד"ר רבקה נרדי

מיניות גברית חדשה- איך הופכים נערים רומנטיים לצרכני פורנו וזנות? / ד"ר חן נרדי – חלק א'
9 באוקטובר 2006
פנוייה / ד"ר רבקה נרדי
10 בפברואר 2007

פרק י"ב מתוך: "נשים חסרות מנוח", מאת דר' רבקה נרדי, הוצאת "פרדס", 2007
 
"'אני מפנטזת', אומרת 'בטי' ב'הגן הסודי שלי', ספרה של ננסי פריידיי על פנטזיות נשיות, 'שהפכתי לאישה יפיפיה וזוהרת (למרות שאני יודעת שבחיים האמיתיים אני אישה די פשוטה)… אני עוצמת את עיני ומתבוננת באישה אחרת, היפה הזו, שהיא אני, אבל מזווית אחרת, מחוץ לעצמי. אני רואה אותה בבהירות כל כך גדולה, שבא לי לעודד אותה בקריאות בנוסח… 'תיהני מזה, מגיע לך'. מה שמצחיק הוא שהאישה האחרת הזו היא בכלל לא אני'. מספרת "מוניקה": 'פתאום כבר לא הייתי אני. גופי… כבר לא היה הדבר המגוחך והשמן הזה, הכול קרה לאותם שני אנשים יפים שבדיתי בדמיוני'. הקולות הפנימיים האלו – 'זו לא הייתי אני', 'פתאום כבר לא הייתי אני', 'זו הייתה האישה האחרת, היפה הזו' – רודפים אחרי נשים. בתוך 20 שנים בלבד הצליח מיתוס היופי לצקת בתודעתן מסך דימויים, החוצץ בינן לבין גופן בשעה שהן מתייחדות עם אהוביהן.
כשהן מדברות על כך, נשים רוכנות קדימה ומנמיכות את הקול. הן מספרות את סודן הנורא. זה החזה שלי, הן אומרות. המותניים שלי. זה הירכיים שלי. אני שונאת את הבטן שלי. לא מדובר בסלידה אסתטית אלא בבושה מינית עמוקה. האיברים עצמם משתנים מסיפור לסיפור. אבל מה שמשותף לכל הנשים שמתארות את התחושה הזאת הוא שכנוע פנימי עמוק, כי מה שהן הכי מתביישות בו הוא מה שפורנוגרפיית היופי עושה לו את הפטישיזציה הכי גדולה. חזה, ירכיים, עכוז, בטן. אלו האיברים המיניים ביותר בגוף הנשי, ש"כיעורם" הופך לאובססיה. אלו גם האיברים שגברים המתעללים בנשים מרבים לפגוע בהם. האיברים שרוצחי מין מרבים להשחית אותם. האיברים שפורנוגרפייה אלימה מרבה לבזות. האיברים שמנתחים פלסטיים מרבים לחתוך בהם. האיברים שבזכותם נשים יכולות להוליד ילדים ולגדל אותם, ושבזכותם הן יכולות להרגיש סקסיות. התרבות המבוססת על שנאת נשים הצליחה להשניא על נשים את מה שהכי שנוא על שונאי נשים".[i]
האישה הצעירה ישבה מולי כשעיניה דומעות תוך שהיא מסתירה פניה מפני מבושה.
"אני לא מבינה, אם הוא אוהב אותי כמו שהוא אומר ואם טוב לנו במיטה, ואם אנחנו חברים טובים אז למה הוא מציק לי שארד במשקל. התחלתי לשנוא את הגוף שלי. אני עומדת על כך ש'נעשה את זה' רק בחושך. אני ממש נגעלת מעצמי…"
עיניו הבוחנות של גבר את אבריה של אהובתו, תוך שהוא "שוקל" אותה תרתי משמע, באמות מידה הלקוחות מסרטי הפורנו הרך והקשה, מתעשיית היופי על גווניה ודרישותיה הבלתי אנושיות, הופכות אותו לשופט העליון של יופיה-מיניותה. הוא השופט המעניק לה את הפרס הגדול – אם עמדה בסטנדרטים – תשוקתו. היא הנשפטת שתשוקתה אליו נשענת ומותנית בתשוקתו אליה. החרדה שלה משפיטתו, ההפנמה וההזדהות שלה עם מושגי יופייה הנשי שהם בעצם העדות למיניותה ונחשקותה הם הקרקע עליה יצמחו חרדתה ובושתה, שהם האויבים הגדולים של תשוקתה.
הנה מה שסיפרה לי אישה במיטב שנותיה הנשואה נישואים יציבים וממושכים לגבר נאור. היא גילתה לי מסודותיה הכמוסים ביותר, שעד לאחרונה היו כמוסים אף לה עצמה. היא סיפרה את סיפורה ביובש ובתמציתיות, חוויית חיים שנראה היה שסערה בתוכה עד שאזרה אומץ לקרוא לה במילים שהופכות אותה למציאות שאכן התרחשה:
"הוא איש טוב בעלי. אוהב אותי וחושק בי. לכאורה לא יכולתי לבוא אליו בטענות, הרי תמיד רצה בי כל כך, יותר ממה שאני רציתי בו. ולא הבנתי – הרי לכאורה גורלי שפר – למה אני חומקת ממגעו וחולמת בסתר על מין אחר, אחר לגמרי. מן ההתחלה הוא הזמין אותי בעדינות למסע מיני מסוג שלא הכרתי, מפחיד בתחילה עד שהתרגלתי והאמנתי שככה טוב לי. לא", היא הדגישה בפני, תוך שהיא מבליעה חיוך מר, "לא אורגיות, חס וחלילה, לא אלימות, חס וחלילה, אלא רק שיתוף בפנטזיות ארוטיות מהסוג הפורנוגראפי שהיו בהן תמונות של אישה שגברים 'עושים לה' דברים מהסוג שאני יודעת שרואים בסרטים הללו (שכן אני לא ממש יודעת כי לא צפיתי בסרטים כאלו). למדתי ליהנות מזה, מן עונג ממכר כזה שהביא לי אורגזמות מהירות מתי שרק רציתי. הרגשתי כאילו כל הדברים הללו קורים לאישה אחרת, לא לי. לילה אחד לפני הרבה שנים, אחרי שגמרנו לשחק את המשחק המיני שלנו מצאתי עצמי בוכה על הכר, מסתירה את כאבי מפניו, מבוהלת מעצמי ולא מבינה מאין באו הדמעות.
אותו לילה, אותן דמעות היו אולי תחילתה של דרך, של מודעות שרציתי להדוף אותה כי היא הפריעה לי בסיפור שנהגתי לספר לעצמי שהכול בסדר. אבל זה כבר היה מאוחר מדי. מצאתי עצמי מתחמקת ממין, כמו מחוויה שמרחיקה אותי מעצמי, שהרי כל כך רציתי להרגיש את כל התשוקה הזו לא בעזרת הדימויים המשפילים הללו. כל פעם שהיינו שוכבים הרגשתי שאני הולכת למקום מלוכלך, והרי אני רחוקה מחשיבה פוריטנית ולא הבנתי ממה אני בורחת. היו תקופות שבעלי ניסה לשכנע אותי לראות ביחד סרטים – וסירבתי. היו תקופות שהאשים אותי שאני לא מספיק 'יוזמת' או 'נועזת' ואיכשהו הצלחתי לעמוד בלחץ, אבל הרגשתי שמשהו לא תקין ולא נמצאו לי המילים לתת לעצמי הכשר שמה שאני רוצה באמת, להרגיש תשוקה שאינה ניזונה מ'תמונות מלוכלכות', הוא תקין נורמאלי. חשבתי לתומי ש'ככה זה', 'אין ברירה'. עד שיום אחד (אולי בעקבות ספר שקראתי או שיחה עם חברה) 'נפל לי האסימון' ופתאום, בעוצמה פתאומית של מכת ברק, הבנתי שאני משחקת תפקיד שלא ממש בחרתי, תפקיד שנכנסתי אליו, תפקיד שלמדתי כל כך טוב, כי רציתי להעניק את עצמי בשלמות והאמנתי שאם טוב לו אולי גם טוב לי…"
היא השתתקה. כעבור כמה דקות של שתיקה הוסיפה:
 "בסופו של דבר הצלחתי לשתף אותו במה שעובר עלי ולמרות שזה יצר מצב חדש ודי מפחיד בינינו, אני מרגישה הקלה עצומה".
לימים שמעתי סיפורים דומים מנשים נוספות, חלקן דעתניות ופמיניסטיות שלא השכילו ליישם את תבונתן הפמיניסטית על חיי המין שלהן. הכיצד?
 
תופעת הפיצול בין עונג גופני מותנה לבין צורכי הנפש
תשוקה מינית נקייה מדימויים פורנוגראפיים היא לפעמים תמונה באלבום הזיכרונות הנפשי לשם אישה יכולה ללכת בצר לה, שעה שאבדה לה הדרך לזיהוי מיניותה האוטנטית. תמונה רחוקה מנעוריה כאשר נפשה וגופה סערו ממגע מקרי של יד גברית, מריח זיעתו, זיפי זקנו או מבטו החודר. כל אלו עוררו את תשוקתה עד שרצתה אותו שיבוא בשעריה וידע אותה כדרך גבר באישה.
המיניות הטבעית והתמימה הזו שיכולה הייתה להמשיך ולקסום לנו נשים וגברים בוגרים אבדה אי שם בתעשיית המין הענקית שהגדירה מחדש את מושא תשוקתם של גברים – את מיניותן של נשים. אבל התמונה ההיא החקוקה לעד, לפחות בזיכרונותיהן של נשים שזכו להיוולד לעולם ההוא שהייתה בו עדיין שמץ של תמימות מינית, יוצרת את תופעת הפיצול בין חווית העונג הגופני לבין ערגתה הנפשית. פיצול המזכיר בחומרתו את מצבם של אנשים העוברים עינויים או התעללות מינית. פיצול כמנגנון התגוננות מסבל בלתי נסבל. כאשר אישה אינה יודעת את עצמה המיני היא עלולה בטעות לתרגם התנהגות פמיניסטית מודרנית לסוג של "השתלבות" במין "כחול". וכך היא עלולה לאבד את המפתח לנפשה.
נשים מספרות לי על החשש המתמיד שלהן לא להיענות לגחמותיו של בן זוגן. "גחמות" במובן של התנסויות חדשות הלקוחות הישר מסרטי הפורנו. הוא "מציע לה" ו"מבטיח לה" שכדאי, שזה "יעשה להם טוב". אם תסרב – ירמוז לה שאינה משקיעה מספיק בגיוון, שאינה תורמת מספיק לחיי המין שלהם. נשים רבות חשות שניסיונן המיני נחות מזה של הגבר שלהן וייתכן שהוא יודע משהו הנסתר מהן… והן נענות. למותר לציין את הנזקים העצומים הנגרמים לנפש. תחושת גועל, בושה, אשמה, השפלה, פחד (שהרי לעתים גם אלימות "מככבת" במין החדש) – הם רק קצה הקרחון לתיאור עוצמת הרגשות. אישה פמיניסטית שבחיי היומיום שלה מתנהלת בעצמאות ואסרטיביות עלולה למצוא עצמה משחקת את "האישה מהסרט הכחול" תוך שהיא מספרת לעצמה שזה "ממש בסדר", והיא ממש "מעודכנת וזורמת". האומנם?
"נראה כי הסיפוק המיני של נשים נתון בפיגור אחרי ההתקדמות לכאורה של המהפכה המינית… ייתכן שהסכנות שמיתוס היופי מציב בפני מיניותן של נשים במערב הן כל כך גדולות, עד שנוצר מצב אבסורדי שבו אפילו נשים נימולות מחלקו המזרחי של כדור הארץ נהנות יותר: קשה להאמין, אבל בניגוד לנתונים שלעיל, במחקר שהקיף 4024 נשים סודניות נימולות (שהדגדגן הוסר להן לפי חוקי הסונה), נמצא כי 88 אחוז מהן חוו אורגזמה באחוזים ניכרים יותר מנשים מערביות".[ii]
 
עמימות ואמביוולנטיות – האויב הרגשי של נשים ביחסן למין פורנוגראפי
זה טוב? זה רע? למה לא? אולי זה "זה", כלומר "ככה צריך", "ככה מקובל, הרי אנחנו מתקדמות, לא כן?" "אבל זה רע לי. רק רגע. אולי זה רע לי כי יש לי בעיה. בעלי כל הזמן טוען שיש לי בעיה ושאני לא מספיק משוחררת… אולי אני פשוט צריכה להשתדל יותר כדי שיהיה לי, כלומר לנו, כלומר לו – הרבה יותר טוב ועסיסי… בשבועוני הנשים דווקא מעודדים אותנו לענג את הגבר בדרכו, מה רע בזה?"
בילבול מושלם.  כאשר מכל עבר נשקפות התמונות הנושאות את המסר הפורנוגראפי – נשים בתנוחות מפתות המדגישות את אברי גופן המושלמים, כאשר גברים צעירים נוהגים בנשים

כאוביקטים מיניים קודם כול, כאשר המיניות הנשית החדשה מדוברת ומפורשת ונלמדת במילים
ומושגים "מדעיים" "פמיניסטיים", "סוציולוגיים" – את תוהה – מה לכל הרוחות אני רוצה. מהו עונג בשבילי? זה העונג שלו? זה "לעשות לו דברים כדי שיאהב אותי?" ושאלת השאלות – מהו המודל הנשי שלי ממנו אלמד – "טורפת הגברים"? "האשה מהסרטים הכחולים?"
עמימות רגשית ביחס למיניות שלנו כמו ביחס לכל סוגיה אחרת בחיינו היא אויב מר. עמימות רגשית מייצגת עמדה מטושטשת, מבולבלת המעמידה אותנו חשופות לפיתוי ולהטיה לכל כיוון שהצד המפתה מעונין בו. נערות צעירות הנבוכות בתמימותן הן קורבן קל לפיתוי וניצול. קל מאוד "לשכנע" אותן שהמין הפורנוגראפי הוא תקני ומקובל וטוב גם להן. הן מסתגלות מהר לנורמות הללו ומפנימות אותו עד כדי אמונה שכך טוב. מקור צמיחתם של רגשות העמימות והמביוולנטיות הוא ב"ארץ הנשיות הסטריאוטיפית", שם למדה ילדה קטנה להאמין ש"כולם" יודעים טוב ממנה מה טוב עבורה – בעיקר הגברים בחייה – אביה ובימים שהיתה כבר אשת איש – בעלה. כושר שיפוטן של נשים נפגע אנושות כתוצאה מכך. כל אשה כמעט מכירה את הספק הקטן (או הגדול) המכרסם בבטחונה העצמי כל  אימת שהיא עומדת לקבל החלטה "לא פופולרית". בימים אלו שהכול פרוץ ומעורער, כאשר מיניותה נבחנת באמות מידה "דעתניות" והיא נדחפת למחוזות לא לה – שיחרור מיני שאינו אלא חיקוי פאטתי של מיניות גברית מהסוג המאצ'ואיסטי – צריכה אשה הרבה תעצומות נפש כדי לומר "לא" למה שלבה ונפשה זועקים – "לא"!
 
תשובת הפמיניזם לדיכוי החדש
"אין לי עניין בגברים שאינם מעניינים אותי באופן רגשי ואינטלקטואלי, ובעיקר לא בכאלה שמחפיצים אותי והופכים אותי לאובייקט מיני. דימוי הגוף שלי השתנה בהקשר של התפיסה הפמיניסטית, אני משתדלת לכבד את גופי, לטפל בו ולאהוב אותו מאוד, אבל לאו דווקא במה שנחשב מבחינה חברתית. פעם, צורתו של הגוף שלי ומראהו, היו יותר חשובים לי, ובמשך השנים בריאותו ותחושת הנוחות שלו, נעשו לי יותר חשובים.
"אני מרגישה יותר מינית, מרשה לעצמי לבקש יותר ומצד שני מרשה לעצמי גם להתנזר תקופות ארוכות בלי שארגיש שבשל העובדה שאיני מקיימת יחסי מין אני אישה פחות או שזה לא לגיטימי. כשהייתי עם בן זוג קבוע הרגשתי שהתפיסה שלי מאפשרת לי לסרב למין ולא להרגיש שזו חובתי או מתפקידי לרצות אותו. אני רוצה יותר כבוד והתחשבות, פחות מוכנה להתפשר עליהם, רוצה התייחסות שווה, חשוב לי להיות עם מישהו שאוהב את הגוף שלי גם אם יש לי שערות, מישהו שמסוגל לתת לי להתבטא ולא חייב כל הזמן לנהל את העניינים, חשוב לי לבטא את עצמי. אני נמשכת יותר לגברים פמיניסטיים, גברים בעלי מודעות חברתית באופן כללי. לא נמשכת לגברים מאצ'ואיסטיים.
"גברים שנוטים לבקר נשים או להתייחס אליהן בעליונות דוחים אותי. המיניות שלי מתבטאת כיום בצורה אחרת. אני לא בהכרח קושרת את זה רק לפמיניזם, אלא להתפתחות האישית שלי כאישה וכיצור מתפתח. כפי שכבר ציינתי, פחות חשוב לי לרצות מבחינה מינית, אני יותר מבקשת התייחסות והתחשבות, יותר מרשה לעצמי לבקש את מה שאני רוצה ובעיקר הרבה יותר מרשה לעצמי להתנזר, מה שנכון לי כבר הרבה זמן (אבל אני מניחה שלא נכון לתמיד ולא היה נכון קודם). אני חושבת שההתנהגות המינית שלי הפכה יותר מופנמת עם השנים. אני לא בטוחה שזה קשור דווקא לפמיניזם, אולי גם, אבל אין לי יותר צורך להחצין את המיניות שלי, נוח לי יותר עם מי שאני ואני פחות מנסה למצוא חן".[ii]
דברים שמדברים בעד עצמם. אישה פמיניסטית שמבטאת את מיניותה תוך הקשבה לתחושות האותנטיות שלה עצמה, לא כחיקוי למודלים נשיים, לא כמושא תשוקתו של גבר הרואה בה צעצוע מיני, לא כמענגת פסיבית, לא כנשפטת על ביצועיה. אישה שחוזרת אל מקורותיה ומיניותה היא עוד ביטוי של אנושיותה.
מהו אם כן אותו שִחרור מיני מיוחל?
ענת קראוז בן סימון:
"היכולת לחוות את עצמנו כסובייקט, היכולת לחוות עונג ומימוש עצמי לא רק דרך האימהות, היכולת ליהנות ממין גם אם אין הוא קשור לאהבה. היכולת להתחבר לחושניות שלנו באמצעות החושים ולהפיק מכך את מלוא העונג גם אם אין המעשה המיני מוביל לקשר או אינטימיות. סטוץ יכול להיות טוב רק אם אישה לא מרגישה "חלולה", כלומר אין פסול במודל הגברי בתנאי שהאישה תחווה חופש ועונג אמיתי שנובע מתוכה. החיבור בין רגש וגוף יכול להיות נהדר אך אין הוא הכרחי. זה משהו נלמד שכופה את עצמו ומצמצם את האפשרויות של נשים ליהנות מהמיניות שלהן".
דבריה מהדהדים בתוכי – האם זה כל הסיפור? חוויה של עונג גופני ששיאו ביכולת לנתק אותו מכמיהה לקשר רומנטי? האם אין בהגדרה זו צמצום של חוויה אנושית "גדולה מהחיים" – החיבור בין תשוקה גופנית לגעגוע למשהו שהוא מעבר? למה לנו לקחת את הנתיב הזה, הממדר, המנתק, הכל כך רגעי, חולף, לא נוגע, כל כך "גברי"?
אני חושבת על המורשת התרבותית בספרות, באמנות בקולנוע, בתיאטרון, בשירה, גם בשירה העממית, בג'אז, בשירת הפופ לסוגיה – נראה שהכול מחפשים את המשהו שמעבר. גם גברים. אני מבינה את התזה של שחרור מיני המחבר נשים לצרכים המיניים האותנטיים שלהן, אני שמחה על המודעות המשחררת המובילה אותנו למחוזות חדשים של אוטונומיה החופשייה מהרגלים של החפצת עצמנו לשימושו של הגבר. אני ערה לקושי ולפחד ולבלבול בין מתירנות להפקרות, בין צניעות מאולצת המכבה את אש מניותינו לבין צניעות הבאה ממקום של כבוד למרחב הפרטי, ממקום של מחויבות לאיש האחד שבחיינו. ולמרות כל הבלבול הזה אני יודעת שמשהו בתוכי מסרב להיפרד מאידיאל המין המשול בדמיוני לאש גדולה המניעה את הגוף והנפש כאחד.
אני חולקת מחשבות אלו עם ענת קראוז בן סימון והנה תשובתה:
"אני לא נגד ערכים, אני לא נגד מוסר. הבעיה היא שבגלל 'היבטים מוסריים', לכאורה, נשים נותקו מהצרכים המיניים שלהן. שִחרור מיני פירושו חופש לבחון מה מניע אותנו. האם מה שמניע אותנו אלו דפוסי חיזור בלבד? אין מדובר בפריקת עול והליכה למופקרות אלא אך ורק מודעות למה באמת מתאים לנו. ההבניה החברתית לא הותירה בידי נשים את זכות הבחירה. והאישה הפכה כמובן למבקרת המחמירה ביותר של עצמה".
הנה דברים ברוח זו בסיכום עבודתה[ii]:
"המסר העולה ממחקר זה אינו קורא לביטול מוסדות חברתיים העונים על צרכים נשיים של קשר או מימוש האימהות. רשימה זו קוראת לנשים להתחיל להטיל ספק בהבניות החברתיות בסיס מוסדות אלה… בנוסף לבחינה ביקורתית של מנגנוני הכוח, עבודה זו קוראת לנשים להרחיב את רפרטואר ההתנהגות המינית שלהן לשם תרגול מיניותן וחקירת צורכיהן, וכדרך להתחבר ולהרחיב את מושג העונג. הרחבה כזו יכולה להתרחש הן באמצעות מתן משמעות חדשה למושגים אשר צומצמו למטרות דיכוי ושליטה ו/או יצירת מושגים חדשים המבטאים מיניות נשית חופשית שאינה מאולצת או וולונטרית".
האם הגבר המודרני, הרוצה יחסי שוויון בכל לבו מסוגל להרגיש "גבר" ליד אישה "שכזו"? הנה דברים נוקבים שאמר גבר, בן זוגה של אישה ששינתה את כללי המשחק המיני ביניהם:
"כאשר אשתי באה אלי עם הגילוי שהמשחק המיני הישן לא מתאים לה, נכנסתי למצב של הלם. הרגשתי שהיוזמה הזו שלה משאירה אותי מאוד לא שולט בעניינים. עד אז חוויתי פנטזיה של שליטה, שלפחות ברגעים הללו, אני זה שמושך בחוטים. אמנם זה היה רק למראית עין, כי גם אז היא קבעה מתי, אבל בסוג הגירוי הייתה לי אשליה של שליטה ופיצוי על שליטה שאבדה לי בתחומי חיים אחרים. עכשיו גם אשליה זו התנפצה ומבחינתי המצב נוראי, היסטרי לחלוטין. אני לא יודע מה נכון ומה לא נכון, מה מותר ומה אסור. המבוכה נכנסה לתוך האקט המיני עצמו. עכשיו אני מבין באופן אישי את המונח סירוס. אני מרגיש משותק".
חווית הסירוס הגברי איימה על גברים ונשים כאחד מאז ומעולם. כיום יותר מאי פעם. נשים יודעות ומגינות על הגברים שלהן מהסיוט הזה. הן לא רוצות לראות את הגבר שלהן מאבד את בטחונו העצמי. הן חוששות שמצב נפשי זה ידחוף אותו לפרוק את תסכולו בחוץ ביחסים מזדמנים או אהבה חדשה או בבריחות מסוג אחר – עבודה סביב השעון או עיסוקים מסוגים שונים שמרחיקים אותו מחברת אשתו/אהובתו.
ושוב חובת האחריות "לסדר את העניינים" מוטלת עליה. נשים כועסות על הסדר זה. מדוע שלא ייקח הוא את עצמו בידיים ויעצב מחדש את דפוסי מיניותו כך שלא יהיו מבוססים של שליטתו בה? מדוע נותרים גברים רבים כה חסרי אונים, כועסים ונעלבים כאשר הם נדרשים למאמץ מוסרי לנהוג בבת זוגם בכבוד? התשובה לכך נמצאת בהבנת החוויה ההיסטורית-קולקטיבית של גברים שיצרה הרגלים חשיבתיים.
על כך ד"ר חן נרדי, פסיכותרפיסט, מנחה קבוצות גברים, ממקימי התנועה לגבריות חדשה (1993) והתנועה לשלום ושוויון בין המינים (2004):
"הוויתור על כוח הוא קשה ומפחיד. אתה לא יודע מה יהיה במקום, אתה לא יודע איך זה להיות אחרת. יש גברים שמתנסים בחולשה בהרבה תחומים בחייהם – הם עניים, הם עובדים במקצועות משמימים והמקום היחידי שבו הם יכולים להרגיש קצת שליטה זה ביחסיהם המיניים עם בת זוגם. ויש גברים שגם שם מרגישים נשלטים ונרמסים. החברה מליאה בגברים שהלכו לאיבוד – הם אלו המאושפזים בבתי החולים פסיכיאטריים, ההומלסים, המסתבכים עם החוק ועוד. אלו הגברים המרגישים חלשים בכל מקום, גברים שלא מצליחים להשיג תחושת שליטה ולו בתחום אחד בחייהם. גבר משווה את עצמו לגברים ה"ווינרים", המוצלחים, הוא משווה את עצמו למודלים שראה בסרטים ורואה איפה הוא. החיים בלי עוגן להשוואה יכולים להיות נהדרים כשיש חיים שוויוניים השאלה למה אדם משווה את עצמו. הכול תלוי בנכסים שיש לנו הגברים. כמה אנחנו יכולים להרשות לעצמנו, מכמה שומן אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להיפטר. אם גבר הוא עתיר נכסים הוא יכול לוותר על חלק מהם כדי להשיג דבר שבת זוגו רוצה, כמו למשל להשתתף יותר בעבודות בית, זאת מפני שיש לו עודפים של ערך עצמי. אבל אם כל מה שיש לו זה כוס הקפה ושלט הטלוויזיה וגם על זה מבקשים ממנו לוותר, הוא גמור.
 רוב הגברים לא מסתכלים על מה שוויוני ומה לא. הבחינה של הגבר את נושא השוויון היא דרישה של נשים. ההסתכלות הטבעית שלו היא תמיד בהקשר של – האם אני מספיק גבר? את הערך העצמי שלו הוא שואב מהתשובה. שאלת השוויון היא שאלה של נשים. אתה יכול ללכת על השוויון ולוותר הרבה אם אתה מרגיש גבר, אם יש לך תחושת ערך עצמי. אתה יכול ליהנות משוויון וגם אז זה לא פשוט. תחושת הערך העצמי הוא לא דבר סטבילי, הוא כל הזמן מאוים ברמה זו או אחרת. ככל שהחסר יותר גדול כך הצורך להיאחז בשליטה ולו במעוז האחרון, מעוז המין, 'במתכונת הישנה והטובה' הוא יותר חזק. ואכן המיניות הפורנוגרפית היא אחד המעוזים הבודדים של השליטה הגברית".
הנה מה שסיפר לי גבר בשנות החמישים לחייו על התלבטויותיו בנושא המין:
 "אני זוכר את סרט הפורנו הראשון שצפיתי בו, בכיתה ח', בקולנוע דן, בתל-אביב, שם הרגשתי התרגשות מינית מאוד חזקה כשראיתי אישה זוחלת על הרצפה בתנועות מגרות לקראת גבר שעומד מעליה ומצליף עליה בשוט. זה נורא גירה אותי. זו הייתה רק כניסה לעולם מיני שלם שהתגלה בפני שכולו היה בנוי על נשים כבעלי חיים מיניים, כחיות מחמד במיטה, שהגוף שלהן והתנהגויותיהן הוא מקור עונג. זה מה שלמדתי על 'דרך גבר באישה'. אחר כך באו התייחסויות חברתיות והתברר לי שבנות 'נותנות' לגברים. הן 'נותנות', הן לא 'לוקחות' במין. זו המיניות שעליה גדלתי ואותה הבאתי לזוגיות שלי. חברתי, אשתי לעתיד השתלבה מאוד יפה במודל הזה. כל יחסי המין שלנו היו בנויים על כך שאני מחזר והיא נענית ונותנת. למדתי במשך השנים מהם הכללים ל'נתינה' שלה. היא צריכה להרגיש בטוחה, מחוזרת, מפונקת – מספיק בטוחה כדי שהיא תוכל להתפרק מהשריונות ומהדימוי העצמי האסרטיבי שלה ולהפוך להיות במיטה ל'חיית המחמד המינית', שלי, 'השפחה המינית שלי', ועוד כינויים כגון אלו. הנתינה שלי מחוץ למיטה הייתה אמורה להיות שוות משקל לנתינה שלה במיטה. מעין יחסים של 'תן וקח', במקום יחסים הדדיים, שפירושם בשבילי שכל אחד נכנס למיטה כדי לתת ולקבל במידה שווה. לא עושים לי טובה, אני לא עושה טובה, שנינו נהנים בלי קשר למה שהיה לפני או למה שיהיה אחרי. ראיתי גם מודלים אחרים של מיניות, פה ושם. ראיתי יחסי מין שהם מלאים חום וחיבה ואהבה ומשיכה ואין בהם שולט ונשלט והגירוי המיני לא נובע מכוחנות, אבל המודלים האלו היו מאוד נדירים. ראיתי אותם בסרטים טובים בהם הבמאי בא כנראה מראש אחר. המצלמה לא הייתה פורנוגרפית. אני זוכר סרט שמראה שני ילדים, בן ובת על אי בודד, ניצולי אוניה טרופה שגדלים יחד לבד על אי בודד ומגיעים לגיל ההתבגרות ומגלים את המין. אני זוכר את סצנת המין הראשונה שלהם. הנערה נוגעת בבן הוא נרעד, הוא נוגע בה, היא נרעדת. הם מביטים זה בזו, מתקרבים ונסחפים. אין שם שום עליונות וכוחנות וגם אין צורך בסרטי פורנו."
ד"ר חן נרדי ממשיך להבהיר:
"החיפוש אחר מיניות אחרת איננו חדש. אני נזכר בספרה של גיל הראבן  'שאהבה נפשי' שבו היא אומרת שהמיניות שלנו היא פורנוגרפית ואולי יכלה להיות אחרת, אבל אף אחד לא יודע איך היא הייתה נראית אחרת. היא שמה בפי הגיבורה שלה את המילים הבאות: בסוף הרי תמיד הגבר מזיין, לא האישה מזיינת. רוב הגברים (ואולי גם הנשים) שואלים את עצמם האם באמת זה יכול להיות אחרת? הרי בסופו של דבר הוא חודר, הוא נכנס לגופה, לא היא לגופו. האם הפחד והחשדנות שלה נגזרים מהנתון האנטומי הזה? האם הם מובנים לתוך היחסים? האם הוא תוקפן בעל כורחו מעצם העובדה שמיניותו היא חדירתו, מעין 'חדירתו היא אומנותו'. ובעצם גם רגשי האשמה שלו מובנים אל תוך מיניותו – 'אני חודר = אני רע.' אני נזכר בווידוי של אישה על המיניות שלה בו נתקלתי באינטרנט. היא הגדירה כל אקט מיני כאונס קטן. ובכך היא הסבירה מדוע היא זקוקה לכל כך הרבה אמון כלפי הגבר החודר.
"עמוס עוז בספרו 'על אהבה וחושך' מקבל לחלוטין את התפיסה של האישה הנותנת, המעניקה את מיניותה. ובכך הוא מאשר את המיניות הגברית הלוקחת. הוא מתאר את רגש הכרת התודה שחש כלפי האישה המבוגרת בקיבוץ שהעניקה לו את חסדיה בנעוריו, אבל לא רק כלפיה אלא גם כלפי כל הנשים 'המעניקות' לגברים 'הלוקחים'". ובאשר למיניות חפה מדימויים פורנוגרפיים אומר כך: אין ספק שהיא קיימת בתודעתנו הפרטית והקולקטיבית, אפשר אפילו לחזור אליה אך הדבר דורש מאמץ מנטאלי ורגשי משותף של שני המינים. יש לזכור שאנחנו שלא כמו הצעירים שהוזכרו על ידך, איננו חיים על אי בודד שם אפשר לזרום עם החושים.
"השאלה איך ליצור משהו חדש שיוכל להתחרות במבול הדימויים המיניים עליהם גדלנו? ועוד שאלה – איך יפתח הגבר בדיאלוג עם אשתו על מיניות אחרת אם היא עלולה (כך הוא חושש) ללעוג לו שהוא 'חסר אופי, לא סקסי, לא גברי, לא מושך שהרי הוא אמור 'להעיר אותה מינית'. הדרישה הנשית 'הנסיכותית' מהגבר 'שילמד' מיניות אחרת מעוררת הרבה כעס בקרב גברים הרואים בה סוג של שוביניזם נשי, שהרי המיניות היא סיפור של שניים. עד לא מזמן הגבר היה צריך לספק אורגזמה מסוג מסוים, עכשיו מסוג אחר. איפה בדיוק, שואלים הגברים הנבוכים והזועמים (אלו שמודעים לבעיה), הוא אמור ללמוד. מצד אחד הנשים רוצות גבר שיתחלק וישתתף עימן, אבל כאשר הוא מביא את האמת הקשה שלו ביחס לצרכיו המיניים הן כועסות עליו. זו העמדה הפסיבית המקובלת. היא שוכבת 'על הגב' הוא אמור לספק את הסחורה: 'תיצור אווירה', 'תעשה לי'. נגמר הסיפור הזה. רוב הגברים לא יכולים לעשות זאת".
דברים קשים. השיח על "מין פמיניסטי" מביך ומחייב בחינה מחודשת של עצמנו בהיבטים מוכחשים של הרגלינו המיניים. הנה מה שחלקה איתי אישה מבוגרת, חכמה ומודעת לעצמה:
"אני יכולה להעיד על עצמי שאני פמיניסטית ברוב ההיבטים של יחסי עם בן זוגי, מלבד המין. בשנים שהיה מין בינינו היו לי עכבות. ממרחק הזמן ואולי גם משום שכבר כמה שנים אין מין בינינו אני מסוגלת להבין יותר. אני חושבת שמעולם לא התאמצתי להתגבר על העכבות שלי במין ושלא באמת השתדלתי להביא את עצמי אליו יותר פתוחה ויוזמת, משום שלא ממש אהבתי אותו. ייתכן שכל העניין הזה לא קשור כלל לפמיניזם. ואולי כן, שהרי במהלך השנים היו בינינו המון חיכוכים ועלבונות. חוויתי הרבה עצב ותסכול. מצד שני אולי דווקא העובדה שכיום אין מין בינינו מבטא את המרד הפמיניסטי שלי – לא לעשות משהו שלא מתאים לי".
אני מחפשת משפטי סיכום ואיני מוצאת. השאלות רבות מן התשובות. לאחר אלפי שנים שבהן ניזונה נפשנו מאגדות ומפנטזיות, קשָה הפרידה מעולם קסום זה. המקום החדש המבטיח לכאורה מיניות משוחררת וחסרת מסתורין איננו מזמין במיוחד. המבוכה רבה. ועם זאת אני מתבוננת סביבי ורואה נשים וגברים שרוצים כל כך בקשר, במגע, בהתערבות הדדית. אולי אם לא נחשוש כל כך זה מזו, אולי אם לא נמהר כל כך לנהוג לפי צווי האופנה ולחקות את מה ש"כולם עושים", נמצא תשובה. אם רק נזכור שמגע אינטימי הוא צורך אנושי טבעי ופשוט, כך מיום לידתנו עד יום מותנו, נחשוש מעט פחות מ"הפוזה" ונזרום ביתר טבעיות עם עצמנו – נפשנו וגופנו.
 
 
[i] "מיתוס היופי", נעמי וולף, הקיבוץ המאוחד, 2004, 140.
[ii] "מיתוס היופי", נעמי וולף, הקיבוץ המאוחד, 2004, עמ 137-138.