פעם אהבתי את ירושלים. כול כך אהבתי אותה, בשנים שהתגוררתי בה כסטודנטית, עד שהיו בי רחמים על תושבי השפלה, תל אביב בעיקר. הם מחמיצים את הקיר חשבתי, את הנופים מלאי ההוד של הרי יהודה, את הסמטאות המסתוריות החמקמקות המעניקות לכול שכונה את הצבע המיוחד לה, את בתי האבן שהיה בהם עבורי ניחוח של זרות קסומה, ים תיכונית, מפתה. חשבתי לי איך הם לא נוהרים בהמוניהם לירושלים, היפה והמסתורית בערי תבל, לחוות את הקסם הזה הנמצא בה בכול פינה. נהגתי לנסוע לבקר את משפחתי אחת לשבועיים. ותמיד חזרתי אליה במוצאי שבת בתחושת הקלה, כמו חוברתי מחדש לבלון החמצן שלי.
”היה ערב ינואר קר במיוחד, שמעון התעטף בשמיכה והתיישב לצפות בטלוויזיה כמנהגו מדי ערב. ההתרגשות הקלה שפעפעה בו מן הבוקר שככה עכשיו. בגילו המתקדם, לא מזמן מלאו לו ששים ושתיים, השלים עם חייו שאינם זוהרים ומרתקים כפי שחלם שיהיו. הוא רפרף בין הערוצים והגיע לסרט שדמויותיו לא היו מוכרות לו. לחצן המידע בשלט גילה לו כי הסרט כבר בעיצומו. על המסך נראתה אישה, בערך בגילו, נשענת אל אדן החלון בחדר השינה שלה ולידה ניצבת, בהבעה עצובה, אישה צעירה, כנראה בתה. סמוך לשתיהן על מיטה רחבה שכב גבר. שתיקה מעיקה שררה בחדר.