מאמרים
פורסם לראשונה באתר ניוסטטוס ב 27/2/2014 
דווקא מאוד רצתה לאהוב את הילדה שלו ואפילו הצליחה במידת מה, חמלה עליה אבל ראתה בעין ביקורתית איך אביה, בן זוגה האהוב, מתיר לבתו בת העשרים ושתיים לעשות בבית כרצונה. הילדה היתה משתלטת על המטבח, שמחה ומתלהבת בניסיונותיה הגסטרונומיים וגאה ביצירתיות שלה. היתה משאירה אחריה תוהו ובוהו, האישה הייתה מתקוממת בעיקר כשראתה איך בן זוגה גאה ומאושר בבתו המוכשרת המפליאה לעשות במטבח ביתו מאכלים מורכבים. שהרי כל כך רצה שהבת תראה בבית הזה ״בית״ מעבר ל"מקום", שהיתה מגיעה אליו מעת לעת לביקור עם לינה. יום שישי היה היום "הגדול", הבת היתה מגיעה לארוחת ערב ושוהה בבית שעות ארוכות.
פורסם לראשונה באתר ניוסטטוס ב23/12/2013
מוטי נשבע שזה לא יקרה לו. הוא יהיה האבא (לייתר דיוק תחליף אבא) שמעולם לא היה לבתה. הוא יהיה רך, וגם קשה כשצריך, נדיב, אך לא יותר מידי, משתף פעולה, אוהב, מלא חום וחיבה, בקיצור אב אידיאלי שמוכיח לאהובתו, שתהפוך בקרוב מאוד לאשתו, שהוא לוקח בחשבון את הבת שלה מנישואיה הראשונים. וזאת למרות שיש לו בן משלו הגדל אצל אימו, גרושתו שתיעב וגם ריחם עליה, ילד מתבגר שמתחמק מחברת אביו. כל אימת שחשב על בנו היה לבו מתכווץ מצער, לפעמים חש תיעוב וטינה לבן החצוף, כפי הטובה שלו, אבל הדחיק. זה היה הלך הנפש של מוטי כשעקר למגוריה של רונית. הם תכננו להינשא כעבור מחצית השנה.
לפעמים מתהפכים היוצרות. תארו לכם מצב שבו ילדכם (הוא יכול להיות בגיל הנעורים או מבוגר יותר) קורא עליכם תגר משום שמצאתם אהבה חדשה ואתם רוצים לממש אותה בנישואים לאותה אישה או גבר. אמרנו "מתנגדים", לפעמים המצב הרבה יותר חמור, ילדיכם עלולים למרר את חייכם רק בשל רצונכם להינשא שנית ואף להעמיד סנקציות שהופכות את הבחירה שלכם לבלתי אפשרית.
כך בדיוק קרה לבועז שלא מכבר מלאו לו ארבעים ותשע שנים. בועז חי בבדידות לא מזהרת כלל בשנים האחרונות, התכנס לתוך עצמו לאחר משבר גירושים קשה ממנו יצא בשן ועין, עם נכסים מועטים, אישה לשעבר עוינת וילדים כועסים הממעטים לבקרו. עם הזמן עשה הרבה כדי לקרב את ילדיו אליו, בן ובת בראשית שנות העשרים שלהם.
פורסם לראשונה באתר ניוסטטוס ב6.10.13
· "עוד פעם אתה צריך להיות עם הילדים? הרי רק שלשום הם ישנו איתך"
· "אני ממש מצטער שאני חייב לבטל את הפגישה שלנו. יש משהו דחוף עם הילדים".
· "תקשיב לי, אני לא יכולה להיות איתך כשאני רואה שאתה שקוע לגמרה בבעיות עם הילדים וגרושתך".
· "אני מבטיח לך שיהיה בסדר". באמת!"
· "מה יהיה? את לא מסוגלת לשים גבולות לילדה שלך?"
· "תפסיק להתערב. כבר אמרתי לך שזה לא עניינך".
המילה "זוועה" חוזרת ונשנית בתוכי עד שהופכת להיות מלמול שקט פנימי. אף פעם לא "מתרגלים". לא לרצח ילדים, לא לרצח ילדים על ידי הורה, אמא או אבא. לא מתרגלים כי לא רוצים להאמין שזה אפשרי ולכן חייבים להפוך מייד ובאופן הברור ביותר את הרוצחת האם או את הרוצח האב לאנשים מתועבים, סוג של מפלצות, "הם" לא אנחנו. לעולם לא. פתאום כולם שוכחים את רגעי הדיכאון והזעם שלהם על ילדיהם. חלילה לומר זאת. סוזן ג'פרס פסיכולוגית אמריקאית כתבה ספר מטלטל (שטלטל אותי) על חווית האימהות שלא מדברים עליה. היא עצמה חוותה זאת.