תארו לעצמכם שביבי נתניהו היה מתעורר בוקר אחד ומחליט לבקש סליחה מאבו מאזן והיה אומר לו כך: אני מתנצל, באמת שאני מתנצל מעומק לבי על העוול שמדינת ישראל גרמה לכם, העם הפלשתיני. אני מבקש סליחה על שנות הכיבוש הרבות, על המחסומים, על היחס המתעמר, על הקשיים, על המצור בעזה, על הסרבנות שלי בתהליך המשא ומתן, על המשך הבנייה בהתנחלויות, על הבטחות שאני לא מקיים, על הצבת דרישות בלתי אפשריות. אני מתנצל ומבקש הזדמנות נוספת.
"אני אוהב אותך. אבא"
מתוך קבוצת גברים "לכעוס בלי להרוס" / בהנחיית ד"ר
"יצרת לי בעיה גדולה בשבוע האחרון" אמר בפנים חתומות הראל, גבר בן 50 בתחילת המפגש הקבוצתי. "החלטתי לבדוק את הרעיון שלך וסימסתי ל
וידוי: עד להולדת נכדי גיא, כשחבריי הסבים והסבתות ספרו לי על החכמות של נכדיהן הקטנים, העמדתי
I'll tell you two stories, seemingly not related. One tells of a man who used to cheat on his wife, and sometimes abuse her physically as well. The woman suffered much distress and felt ashamed that this was happening to her. She thought it would be better if she hid her shame from others. After years of torment and agony which only intensified with time, she could no longer contain herself and had the courage to tell her best friend, what she worked so hard to keep secret all these years. It wasn’t long before the man discovered that their secret was out in the open, and then informed his wife that he is leaving her for revealing their secret. The innocent wife was stunned and proposed a solution; she wanted counseling, begged for her life that he would not leave her, what crime did she commit? She asked frightened and shocked. All she wanted was to unburden her pain with a friend. But he insisted - no and no. "If you had not told I would have stayed.
Because you did I'm leaving" and he left.
רשימה 2 מאת ד"ר רבקה נרדי, 24.8.2009
התאבדותו של דודו טופז מצאה הד בלבם של רבים. בסופו של יום הכול דברו בדמותו הפאטתית, חסרת החן, נואשת, דוחה. צקצקנו בלשוננו על זעמו הילדותי, על ימי תהילתו שאבדו. הנדנו ראשינו על קשייו (האם באמת היה מופרע?) להתמודד עם הזדקנותו ואובדן חינו בעיני כרישי התקשורת. תוך כדי שמיעת הקולות שהפכו לקול אחד סמיך ולא נעים - קולם של העומדים מהצד וחוזים בנפילתו של זולתם, הרהרתי בטרגדיה שפקדה אותו – איש שלא ידע להיפרד בזמן.
רשימה 14 מאת ד"ר רבקה נרדי 27/2/2011.
הציטוט הזה של הרודן המטורף מלוב צעק אלי מהעמוד הראשון של העיתון. הפשטות הפרימיטיבית, הטוטאלית, המדויקת בתובענותה והמובילה באופן נחרץ וברור לרצח מעוררת צמרמורת. בדרך כלל רודנים אינם מדברים על אהבה אלא על שליטה, על כוח. זה הרבה יותר פשוט ו"נורמלי". לדרוש נאמנות לשלטון נשמע לגיטימי. מוכר? אם אדם מחזיק בדעות שאינן מתאימות לרוח השלטון הוא עלול למצוא עצמו מואשם בבגידה. מוכר? כן, אפילו אצלנו, במדינתנו, שמחזיקה בדימוי עצמי של נאורה ודמוקרטית, מתגלים מיום ליום יותר ויותר סימנים של עריצות שלטונית. אומנם עדיין לא בשפה של רודנים מטורפים, עדיין עם בלמים ואמצעי ריסון, אך עם סימנים ראשונים של שפת "השחור-לבן". השפה הזו מזכירה לי את הבסיס האנושי עליו היא צומחת, בתחילת חיינו כיצורים רכים ופגיעים – צורך פשוט באהבה, ולימים אם לא נתבגר כפרטים, כחברה, היא עלולה להתפתח לפרי רקוב ורעיל – הדרישה הנואשת לכניעה – תאהבו אותי בלי תנאים. תאהבו אותי על טרופי, על אכזריותי, על מי שאני, כמו שאני. כי ככה!