רשימה 2 מאת ד"ר רבקה נרדי, 24.8.2009
התאבדותו של דודו טופז מצאה הד בלבם של רבים. בסופו של יום הכול דברו בדמותו הפאטתית, חסרת החן, נואשת, דוחה. צקצקנו בלשוננו על זעמו הילדותי, על ימי תהילתו שאבדו. הנדנו ראשינו על קשייו (האם באמת היה מופרע?) להתמודד עם הזדקנותו ואובדן חינו בעיני כרישי התקשורת. תוך כדי שמיעת הקולות שהפכו לקול אחד סמיך ולא נעים - קולם של העומדים מהצד וחוזים בנפילתו של זולתם, הרהרתי בטרגדיה שפקדה אותו – איש שלא ידע להיפרד בזמן.
רשימה 19 מאת ד"ר רבקה נרדי 26/07/2011.
בהתחלה לא כל כך שמנו לב, הרי זה התחיל בטפטוף קל ולא הבנו, כי כדרכו של היורה, הגשם הראשון, זה עשוי במהירות להפוך לגשם שוטף. ולכן נדהמנו. ואחר כך שמחנו, מין שמחה משונה, לא ברורה לנו. וחלקנו, וגם אני, יצאנו מגדרנו למראה הנפלא, הסוחף, מעורר ההשראה, של הצעירים והצעירות המוחים בשצף קצף, ללא פחד, בישירות ובשפה רהוטה - על הכול! מחירי הדיור היו בראש הרשימה, אבל למעשה הפכו למטאפורה לכל מה שלא בסדר במדינה שלנו. זה התחיל עם הקוטג' המשיך עם הדלק, הגז עד שהגיע לשיא – מחירי הדירות.וכמובן הרופאים המתמחים שמחאתם- ייאושם מביאים אותם לאיום התפטרות מבתי החולים. ועוד לא אמרנו דבר על כל העוולות האחרות אליהם "התרגלנו".
רשימה 3 מאת ד"ר רבקה נרדי, 6.9.2009
אמש באולפן ששי הוקדשה כתבת צבע ארוכה על כמעט נפילתו של המיליונר "שלנו" לייב לבייב. פניו המביעות מהוגנות וחוכמה גם יחד הביטו היישר אלינו מהמסך וביקשו את אהדתנו, כמו אמרו – "ראו אותי, אני אומנם מיליונר אך גם איש צנוע והגון. אל תזרקוני בעת צרתי". באותו שבוע החלה סדרת טלביזיה בת ששה פרקים – מה יביא לנו אושר. כסף? מה פתאום. שנרגע. כמה ראיונות עם עשירי הארץ סיפרו לנו ש"אלוהים לא נמצא שם". לכו וחפשו במקום אחר. כאילו שזה משנה, חשבתי לי. ממילא גם אם אחפש במקום הנכון למצוא אותו, את הכסף כמובן, כנראה שאפספס משהו, כי גם למציאת כסף דרוש כשרון מולד כפי שאמר זאת אחד המרואיינים. בסדר, הבנתי.
רשימה 20 מאת ד"ר רבקה נרדי 04/08/2011.
אני קוראת את הכתבות, אני מאזינה לפרשנויות, אני שומעת את הקולות – והכול מגיע אלי כשירה, כפיוט. האם השתגעתי? האם הרעב שלי לקוד אחר ביחסי אנוש, ביחסי אזרח-שלטון – קוד טהור, מוסרי, אוהב, מחויב – הפך אותי לרגישה ייתר על המידה? מה קורה לי, מה קורה לנו? ואני שמה לב שאני לא רוצה לשמוע את הקולות המפלגים. כמו ילדה שרוצה לשמוע סיפור טוב, יותר נכון אגדה גדולה מהחיים.
רשימה 4 מאת ד"ר רבקה נרדי, 12.10.2009
יום שני, 12 באוקטובר. אנחנו לקראת סיום חופשתנו במסע מרתק שעשינו מחופה הדרומי של קרואטיה לאורך הים האדריאטי צפונה לסלובניה המיוערת וההררית. ושם בסלובניה, כמעט נושקים בגבול אוסטריה, בבלד, למרגלות האגם הקטן, בנוף הדומה לתמונה מגלויה אנחנו שוהים את שלושת ימי חופשתנו האחרונים. בשקט הנפלא הזה אני גם מסיימת בחרדת קודש ובאי רצון בולט את "יער נורבגי" הרומן המהפנט של הרוקי מורקמי מחברו של ספר אחר שכישף אותי, "קפקא על החוף". זהו רומן המתאר את "ההוויה העכשוית ביותר, הן ביפן והן מחוצה לה...
רשימה 21 מאת ד"ר רבקה נרדי 02/09/2011.
על רקע המחאה החברתית כדאי לספר גם את הסיפור הבא אותו שמעתי מחברתי. חברת רנו ערכה אירוע חגיגי לנשים, לקוחות החברה, שקנו מכונית מחברתם השנה. מטרת האירוע סקר שביעות רצון. האירוע נערך ב 25.8 השנה, 2011, ברחוב הארבעה בתל-אביב .במהלך השיחה עם לילך,אחת המארגנות, התברר לה שחברתי ועוד אישה שהוזמנה איתה, הן מבוגרות, כלומר עברו את גיל שבעים. לא חלפה שעה מאז הוזמנו, חברתי וחברתה קבלו שיחת טלפון בה הודיעו להן על ביטול ההזמנה, מפאת גילן. בהודעה אף לא ניסו להסתיר את המניע. חשוב לציין שגברים מעל גיל שבעים הוזמנו וכמובן התקבלו לאותו אירוע שיוחד לגברים.
רשימה 5 מאת ד"ר רבקה נרדי, 3.11.2009
בעליו של המלון הקטן אצלו שכרנו חדר ללילה הראשון שלנו בדוברובניק, קרואטיה, בטיולנו האחרון התגלה עוד בשיחת הטלפון כג'נטלמן אירופאי מהסרטים. באנגלית סבירה ובקול רך ומאוד מנומס הציע לנו שרות שאפילו לא חלמנו עליו – לאסוף אותנו מהשדה ולהסיענו היישר למלון שלו. ברור שהתרגשנו, בעיקר אני שהמחווה האצילית שלו נגעה ללבי וגרמה לי לאהוב את האיש עוד לפני שהכרתיו. הודיתי לו שוב ושוב והחמאתי לו על המחווה היפה במהלך שלושת הימים בהם התגוררנו במלון שלו. בבוקר של יומנו הרביעי התכנסנו (לצורך תשלום חשבוננו), במרפסת היפה של המלון המשקיפה על המפרץ כשלמרגלותיו שרועה בעצלתיים דוברובניק העתיקה והיפיפייה. על כוס מיץ או תה הוגש לנו החשבון. החשבון כלל סעיפים שונים, גם "טרנספר", כלומר עלות הסעתנו מהשדה למלון, בסך 30 יורו, המחיר הרשמי של הסעה במונית. שילמנו בחיוך, נפרדנו ויצאנו לדרכנו.
רשימה 6 מאת ד"ר רבקה נרדי, 24.11.2009
אולפן ששי, 20/11/09, כתבה על חיילים בודדים. אני צופה ולא מאמינה. חיילים בודדים שעשו הכול כדי להתגייס לצבא ההגנה לישראל ננטשים בסופי השבוע ובחופשותיהם על ידי מי שאמור היה לדאוג להם – צ.ה.ל, בשיתוף האגודה למען החייל, וגם משרד הביטחון. כך האמינו. תמימים. הם רעבים כי בבתי האגודה למען החייל לא מספקים מזון בסופי שבוע שכן צהל לא מממן זאת. הם רעבים, בודדים ומותשים. הלב נשבר. אישה אחת, אמיצה מאוד, לקחה על עצמה את תפקידם של צ.ה.ל., משרד הביטחון והאגודה למען החייל גם יחד. החמלה שלה מהולה בפליאה - איך זה יכול להיות – מתורגמת לעשייה ענקית שכולה אכפתיות עם לב ענק. כן, לא להאמין, אבל האישה הזאת לקחה על כתפיה אחריות להקל על סבלם של החיילים הבודדים. היא מתרוצצת בין הגופים השונים, מחברת אותם למשפחות מארחות ומפעילה בכוחות עצמה מנגנון הצלה, הצלתם של החיילים מרעב השפלה ובדידות.
חשבתי על הבדידות. בדידותם של ילדים שהולכים לאיבוד בבתי ספר ענקיים ומנוכרים, בדידותם של אנשים שמאבדים עצמם בשגרת החיים בזוגיות, במשפחה ובמקומות עבודה. בדידותם של נכים, זקנים וחולים. בדידותם של אנשי השוליים. הבדידות היא לעולם עניין פרטי, חבוי עמוק בלבנו, מוסתר, מבויש.
החוסר הנורא הזה במגע אנושי חם ותומך מבייש אותנו. החוסר הרגשי, כמו עוני, משאיר אותנו מושפלי מבט, כמו הבאנו זאת על עצמנו ועכשיו עלינו לשלם את המחיר.
אולפן ששי, 20/11/09, כתבה על חיילים בודדים. אני צופה ולא מאמינה. חיילים בודדים שעשו הכול כדי להתגייס לצבא ההגנה לישראל ננטשים בסופי השבוע ובחופשותיהם על ידי מי שאמור היה לדאוג להם – צ.ה.ל, בשיתוף האגודה למען החייל, וגם משרד הביטחון. כך האמינו. תמימים. הם רעבים כי בבתי האגודה למען החייל לא מספקים מזון בסופי שבוע שכן צהל לא מממן זאת. הם רעבים, בודדים ומותשים. הלב נשבר. אישה אחת, אמיצה מאוד, לקחה על עצמה את תפקידם של צ.ה.ל., משרד הביטחון והאגודה למען החייל גם יחד. החמלה שלה מהולה בפליאה - איך זה יכול להיות – מתורגמת לעשייה ענקית שכולה אכפתיות עם לב ענק. כן, לא להאמין, אבל האישה הזאת לקחה על כתפיה אחריות להקל על סבלם של החיילים הבודדים. היא מתרוצצת בין הגופים השונים, מחברת אותם למשפחות מארחות ומפעילה בכוחות עצמה מנגנון הצלה, הצלתם של החיילים מרעב השפלה ובדידות.
חשבתי על הבדידות. בדידותם של ילדים שהולכים לאיבוד בבתי ספר ענקיים ומנוכרים, בדידותם של אנשים שמאבדים עצמם בשגרת החיים בזוגיות, במשפחה ובמקומות עבודה. בדידותם של נכים, זקנים וחולים. בדידותם של אנשי השוליים. הבדידות היא לעולם עניין פרטי, חבוי עמוק בלבנו, מוסתר, מבויש.
החוסר הנורא הזה במגע אנושי חם ותומך מבייש אותנו. החוסר הרגשי, כמו עוני, משאיר אותנו מושפלי מבט, כמו הבאנו זאת על עצמנו ועכשיו עלינו לשלם את המחיר.