לרצות מעבר לגבולות מאת דוד כהן

חמלה, הכלה וסליחה ד"ר מיכאל מירו
30 בנובמבר 2020
כל עוד נמשכת היצירה סיגל אשל
3 בדצמבר 2020

לרצות מעבר לגבולות

מאת: דוד כהן

דוד כהן, מורה ומחנך בבית ספר תיכון ברנקו וייס באילת, זוכה פרס חינוך מטעם עירית אילת, עורך ספרותי ולשוני, אשר ערך בעבר כמה מספריה של ד"ר רבקה נרדי.

חידת חייה של רבקה נרדי, כמו גם סוד קסמה, מסמלים את חידת קולה וקסמה של האישה הישראלית מקום המדינה ועד ימינו אנו. אולם השאלה "מי את רבקה נרדי?" העולה מתוך הספר רציתי יותר, היא רחבה יותר, וניתן לומר, כי למעשה היא גם השאלה מי אתה האדם כבן אנוש? מה מותר לך? מה אסור לך? מה הם הגבולות שהצבת  לעצמך ושהציבו לך אחרים? על מה אפשר וצריך לערער ועל מה אפשר וצריך לשמר? החברה שבה אנו חיים מכתיבה לנו תשובות ברורות וחד-משמעיות לשאלות אלה. אולם לגיבורת הספר, רבקה, יש תשובות אחרות, הרצון שלה מכתיב חיים מעבר לגבולות המקובלים על ידי החברה.

מתוך ערפל ילדותה המלא בחלומות אך בד בבד גם בספקות ובחרדה,  הולכת ומתגבשת דמותה של רבקה, כקול חידתי המזמין את הקורא לפצחו ומאתגר, כאמור, את המקום המאובן, המיושן, השמרני ושבע הימים של האישה, האדם והיוצרת בחברה הישראלית. רציתי יותר אינו רק ספר שעוסק בפריצת דרך מגדרית בלבד ואף לא בגדר שיקוף מהימן של דרך החתחתים שעמדה בפני  היצירה הנשית עד שהתקבלה לקאנון הישראלי, אלא הוא ספר המזמין ומאתגר את הקוראים בו לקריאה אחרת של  הנרטיב הנשי והאנושי בשיח הציבורי על פני עשרות השנים האחרונות בתחומים רבים.

 

המפתח להבנת כתב החידה הכתוב בפרקי חייה של רבקה ויצירתה, טמון לכאורה ב בילדותה. שם,  טמונות מילות הצופן הראשונות, שאם ייטיב הקורא לפענחן, יקל עליו להבין את הרמזים הבאים. ילדה קטנה, שכבר אז ניכרת בה שאפתנות, כזו המלווה בחרדות, בהשפעת האזהרות של אביה מהסכנות הנשקפות לה בחוץ. הילדה כמהה "למשהו", שהיא עצמה אינה מבינה את טיבו, אך בלבה נחקקים גדולתה וייעודה, כפי שמשתקף הדבר במילים שהיא שמה בפיו של אביה בילדותה, מילים שהיה אולי רוצה לומר לעצמו:

 

"את משיגה בחייך את מה שאני לא הצלחתי להשיג. התגברי על החרדות, על הביישנות, על חוסר הביטחון, על הקשיים. אל תוותרי, רכשי מקצועי, הרוויחי כסף, לכי לך אל העולם הגדול ומצאי את מקומך. אל תפחדי לעוף גבוה". (עמ' 31)

 

מהמילים שכתבה רבקה בשם אביה, כאינטרפרטציה לגיטימית, לכאורה, למבטו, מתחילים לבצבץ ניצני עצמאותה המחשבתית והתשוקה שלה לקבוע את גורלה בעצמה – לעצב את חייה במו ידיה, על אפן וחמתן של המוסכמות החברתיות. קשה לדעת מה "באמת" רצה אביה ממנה, למה  ציפה? למה קיווה? מה הועיד לבתו בליבו? אך העיקר שהיווה, גם אם מבלי דעת, גורם דוחף ל ומעין דלק למנוע אשר הניע, ומניע גם עתה, את חייה.

 

רבקה רואה את עצמה כחוליה בשרשרת הדורות. היא חלק ממארג אנושי שהוריה פעלו בו, וכעת הגיע תורה. הרצון שלה להשיג את מה שהוריה "לא הצליחו להשיג", הוא למעשה הרצון שלה לתרום את תרומתה החברתית, המשפחתית וכנראה גם הלאומית לשגשוג שלה ושלנו במקום הזה. זהו אינסטינקט ערכי, ואולי גם פואטי, אשר נוצר מתוך קרבה רגשית למקום ולאתגרים שהוא מציב. רבקה מצווה את עצמה, בשם אביה ואמה (שקולה נשמע בדרכים נוספות), לרכוש מקצוע ולהרוויח כסף, כיוון שהיא כבר הבינה את חוקי המשחק בעולם, והיא נכונה לפעול בו ולהשפיע עליו. אמנם אביה לא מייעד לה מקצוע מסוים, אך מטמיע בה את החשיבות בעצמאות כלכלית, שתהווה בהמשך דרכה של רבקה עמוד תווך מרכזי בחייה. רבקה שומעת את קולה הפנימי כמו היה קולם של הוריה, קול הקורא לה להתגבר על הקשיים הפנימיים, האישיים והנפשיים, וללכת אל העולם הגדול, המפחיד והתובעני. שאיפותיהם הכמוסות עבורה היו הרבה יותר צנועות, אך קולה הפנימי הכריע את הכף. זו תביעה איומה מעצמה, ילדה קטנה שכה השתוקקה להיות מובנת ולהרגיש שייכת, אולם זה המקום החידתי, חסר הפשר כמעט, שדווקא ממנו רבקה ציוותה על עצמה להמריא ולמצוא את מקומה ברום הכי גבוה שאפשר להגיע אליו.

 

מהו מקום זה מבחינת קריירה? מבחינה הורית? מבחינה זוגית? מהו אותו מקום של רבקה ושל כל אישה ואיש המתמודדים מול עולמם הפנימי והחיצוני בעת ובעונה אחת? האם הוא קיים או שיש להמציאו בכל פעם מחדש? לשאלות אלה אין תשובות  ברורות ופסקניות כלל. אכן, רבקה היא פסיכותרפיסטית  מקצועית, בעלת תואר דוקטור; סופרת מוערכת שכתבה עשרות ספרים; אשת קריירה; אישיות רבת פעלים – אך מה עומד מאחורי הקלעים של עשייה זו מבחינת תחושתה הפנימית של רבקה עצמה? איפה וכיצד היא רואה את דרכה הפנימית אל המקום שאותו כבשה?

 

כדי לסייע לנו בפתרון חידת מקומה בעולם, השתמשה רבקה רבות בדמותה של אביגיל (שבדיעבד מתבררת כדמות פיקטיבית), כבמעין אספקלריה להאיר את עמדתה שלה בנושאים רבים. במטרה עקיפה להציג את מקומה של האם, הרעייה והאישה בחברה, יצרה רבקה עולם שלם, ממשי עד לדקויותיו, שבו קבעה את גבולותיהן של הזוגיות והאימהות באופן המשלב את רגישותה האישית ואת זו המקצועית גם יחד. דרך דמותה של אביגיל, מציעה רבקה, המטפלת והאם, לקורא "ללכלך" את ידיו בטראומה הנפלאה שנקראת הורות, ולהפיק ממנה תובנות חסרות תקדים בהבנת הדינמיקה בין הורה לילד. כשבנה של אביגיל כותב לה את המכתב האחרון הוא פותח במילים:

 

" אביגיל, אני לא יכול ולא רוצה לקרוא לך אמא. כבר הרבה שנים אין בינינו יחסים של אם-בן. תחשבי טוב טוב למה. אני רואה כבר איך את בוכה. לבכות את יודעת. לרחם על עצמך את יודעת. להכיר במחדלים שלך אף פעם לא ידעת. זה תמיד היה 'הוא' האבא האכזר". (עמ' 146).

 

הליווי של רבקה את אביגיל עד המכתב הזה, הוא ליווי שחושף טפח מן האמירות הנוקבות, פורצות הדרך והמטלטלות שלה על משמעות ההורות, ועל המחיר הגבוה שיש לשלם על מנת לצלוח את מסע ההורות. אין קיצורי דרך, אין "ילדים טובים או רעים", יש מקום הורי שצריך להמציא אותו בכל פעם מחדש ולשלם מחיר על הבחירות שנעשות בתחומו. הוא הדין מבחינה זוגית, מבחינת קריירה אישית ומבחינת התפתחות רוחנית; אין לאיש מקום בעולם שממתין לו – אלא על כל אחד ואחד להמציא ולכונן את מקומו ולשלם את המחיר על אחזקתו ועל שגשוגו.

 

מבחינה זו, שילמה רבקה מחיר גבוה יותר על בחירותיה, בעצם נכונותה לפרוץ את גבולות המגדר, את גבולות הגיל, ובעיקר את גבולותיו של הקונצנזוס לגבי מעמדו של האדם בחברה – גבר או אישה. סיפורה של רבקה הצעירה החוזרת לארץ לבדה, אחרי נישואין כושלים, עם תינוקת קטנה, מנפץ כל גבול אפשרי ועולה על כל דמיון. היא מתארת את הדברים חסרי התקדים שעשתה מאז ועד היום בכל התחומים – ביצירתה, כמחברת של ספרים רבים, בעבודתה כמטפלת באלפי מטופלים, בקריירה שלה כמקימת מכון "נורה" ומכון "דיאלוג" – ואת המחיר ששילמה על כך. ביד אמנית, הדואגת לעצב את גיבוריו בהתאם לחזונה, ללא הנחות וללא עיגולי פינות – אלא מציגה את החיים כהווייתם ­- היא מתארת את פרידתה המקצועית מבן זוגה ואת הרצון האישי שלה, שקבע את גבולות המציאות הדינמיים של חייה.

 

כתיבתה של רבקה נעה בין הפנטסטי לבין המציאותי מבלי שהקורא מרגיש בזאת, בדיוק כשם שחייה דילגו בשובבות נעורים מן החזון הבלתי אפשרי, הנועז והפרובוקטיבי אל המימוש הסיזיפי, היומיומי, השגרתי והמתמיד, כנגד כל הסיכויים, כנגד כל המוסכמות, ומול כל הביקורות.

 

הקורא אוחז בידה של רבקה המספרת, באמון רב, ולכאורה הוא מקשיב לסיפור אוטוביוגרפי תמים ושגרתי, אולם מבלי שידע על כך, הוא צולל אל עולמות הפנטזיה ופריצת הגבולות שהם חייה והם יצירתה. טשטוש העולמות בין הפנטסטי למציאותי, כמו גם פריצת הגבולות של רבקה בין מה שאפשר ומתאים למה שהיא מחליטה שראוי למימוש, מלווה את הקורא בתחושה משכרת של "הכול אפשרי"– אם רק יחליט שאינו מקבל את תכתיבי החברה כעובדה מוגמרת וככאלה שאין לערער עליהם.

 

רציתי יותר הוא ספר אופטימי, אינטימי, אישי, כמעט מין פתק רחב יריעה שרבקה הניחה על דלת המקרר של ביתה להזכיר לעצמה מי היא, לאן היא הולכת, ובעיקר מהו המקום שהילדה הקטנה ההיא תפשה בעולם הגדול. הקורא יוצא נשכר מהצצה זו, שכן הוא רואה עדות מכלי ראשון לחיים פנטסטיים, מדהימים, מעוררי השראה, כמעט לא הגיוניים, אשר קרו וקורים לרבקה באופן שלא יכול להיות מחובר יותר ממנו לקרקע המציאות. חיים גדולים הנטועים בערוגות היום יום הקטנות, המושקים כל בוקר בעמל, בתקווה ובחזון.

 

הסיפור הקצר החותם את הספר, נכתב על הקרח, מציע את הדיאלקטיקה הנוקבת שבין הרצון, הפורץ את גבול הפנטזיה וכובש את המציאות בחזון התשוקה להתנסות חדשה-ישנה, לבין המציאות (החיצונית והפנימית) המעצבת ממנו את היומיומי רב ההשראה.

 

רציתי יותר הוא ספר על רצון מעבר לגבולות, אשר בבוא היום יהפכו לגבולות שכל אישה וכל אדם יוכלו לחצותם, כי רבקה כבר הייתה שם כדי לסלול את הדרך.