ארבע רשימות מתוך שני כרכי הספר "מה שאנחנו מרגישות"

דעתי עלינו, "קבוצת הסיכון"
28 במרץ 2020

 

ארבע רשימות מתוך

שני כרכי הספר:

"מה שאנחנו מרגישות"

מאת ד"ר רבקה נרדי וטלי נרדי, "הדים", 2020

  1. "על אהבה ומשמעות", מאת ד"ר רבקה נרדי, כרך א´, עמ´ 101—103.
  2. "אשליית השליטה", מאת טלי נרדי, כרך ב´, עמ´ 66—68.
  3. "הדילמה — אני אישה", מאת טלי נרדי, כרך א´, עמ´ 264—266.
  4. "בודדים", מאת ד"ר רבקה נרדי, כרך ב´, עמ´ 84—87.

 

 

על אהבה ומשמעות

 מאת ד"ר רבקה נרדי, אוגוסט 2011

 אני קוראת את הכתבות, אני מאזינה לפרשנויות, אני שומעת את הקולות  והכול מגיע אליי כשירה, כפיוט. האם השתגעתי? האם הרעב שלי לקוד אחר ביחסי אנוש, ביחסי אזרח—שלטון  קוד טהור, מוסרי, אוהב, מחויב  הפך אותי לרגישה יתר על המידה? מה קורה לי, מה קורה לנו? כמו ילדה שרוצה לשמוע סיפור טוב, יותר נכון אגדה גדולה מהחיים, איני רוצה לשמוע את הקולות המפלגים.

מי לא זוכר את הימים הזוהרים שהבטיחו את אובמה לעולם, רגע לפני שנבחר. הוא מילא כיכרות בקריאת השינוי שלו "כן, אנחנו יכולים", הוא שלהב, הוא הצית את דמיונם של האמריקאים, למעשה של מיליונים ברחבי העולם כולו. הוא גרם לבני אדם שונים בדתם, בצבע עורם, במוצאם האתני והלאומי ובתרבותם רגעים של אחדות ואהבה. כמה רומנטי היה כל זה, כמה מעורר תקווה. האם מישהו יכול לחיות ולחוש משמעות ללא תקווה? אין ספק שאנחנו מתגעגעים למשהו. בשפת התמימים קוראים לזה "ערכים", "משמעות". ואולי התמימים שבינינו יודעים משהו, שהציניקנים שכחו או פוחדים להיזכר בו.

עיסוקיי מפגישים אותי עם נשים וגברים הגונים ושוחרי טוב, הסובלים ממה שוויקטור פרנקל כינה "ריק קיומי". אותה ריקנות עמומה שמאחוריה התהייה המאיימת, לשם מה כל המהומה? מה התכלית? מן הסתם, ישנם בעולם עוד אנשים רבים במצב קיומי דומה שעל מנת לא לחשוב יותר מדי הם ממלאים את הריק הזה במיני דברים מזויפים (מרדף אחר כסף ותהילה, התמכרות לכוח ולשליטה), ובתוככי נשמתם הם חשים את השקר, את הזיוף. ואז "פתאום קם אדם ומתחיל ללכת…" נס קטן קורה לכולנו, מוצאים תכלית. שוב מדברים בשפה ברורה שמבחינה בין טוב ורע. זו שמחת הגילוי, שעליה כתבתי ברשימה אחרת.

ואז לפתע, מ"שומקום" מגיח לו רמז ראשון ליום האהבה שיחול כזכור בט"ו באב. ואני מתבלבלת כי נדמה לי שאני שומעת את יום האהבה מדבר אליי, מתחנן אליי שאשתף איתו פעולה ואשמיע את קולו הדורש שינוי. כי נמאס לו. כן, ממש נמאס לו להיות עלה תאנה, שנה אחר שנה, לזוגות שעושים עצמם רומנטיים ואוהבים ומתנהגים "כאילו", אך הם אינם מתכוונים, והוא לוחש לי באוזן שהוא עומד להכריז על מרד, "כן, כן בהשפעת המחאה היפה שלכם," הוא אומר לי בנימה צינית-מיוסרת-משועשעת, "גם אני רוצה למחות. אני רוצה יום אהבה עם כוונה."

"מה כוונתך?" אני נבהלת מעט מהתעוזה הדמיונית שלו ורוצה להקים את עצמי בכוח מההזיה המשונה, שאליה שקעתי.

"מה הכוונה? את באמת רוצה לדעת?" הוא מסתכל ישר לעיניי ובוחן את רצינות כוונותיי. אז ככה: "אני שואל את עצמי אם בכלל מגיע לכם לחגוג את יום האהבה. אתם בכלל לא מבינים כלום, אבל אולי בזכות מה שקורה לכם עכשיו, תבינו משהו גם באהבה זוגית…?"

"איך זה קשור בכלל?" אני מתעצבנת, "איך זה קשור?"

"את באמת לא רואה?! הרי זה ברור כשמש! אתם כועסים על המדינה, אומרים שהיא יודעת לקחת ולא נותנת בחזרה. נכון? ובכן זה מה שאתם עושים בזוגיות. כל אחד מכם רוצה לקבל, לקבל, לקבל. אבל לתת?! איזו קמצנות! איזו חשדנות! אתם מתלוננים שהפוליטיקאים לא מקשיבים לצרכים שלכם  האם אתם מקשיבים לצרכים של בן או של בת הזוג שלכם???

אתם זועקים חמס שלמדינה לא אכפת מכם. שהיא נצלנית  האם אתם מגלים אכפתיות כלפי בן או בת הזוג שלכם??? אתם מתעצבנים על ההתנשאות של הפוליטיקאים והטייקונים, נכון? האם אתם יודעים להיות בגובה העיניים עם בני זוגכם???

"אז מה אתה רוצה?" אני שואלת את יום האהבה, חשה את הבהלה עולה בגרוני, "אתה מגזים. יש אנשים שיודעים לאהוב. למה אתה מתנפל ככה?"

"כי הגיע הזמן", הוא משיב לי בשקט. "לא די בטקסים של פעם בשנה. צריך שינוי עמוק. כל אדם, כל אישה, כל גבר, צריכים לעשות חשבון נפש, גם ביום האהבה. כן, כן, ואל תסתכלי עלי, כאילו את לא מבינה…"

"ובכן, יש לי תנאים," הוא מוסיף לאחר רגע בקול תקיף. "אני מבקש שתכבדו את האהבה. תוקירו אותה, לא רק בטקסים ובחתונות שעולות המון כסף ומנקרות את העיניים. תכבדו, תהיו נאמנים, תקשיבו, תראו, תראו באמת זה את זה. זו מהות האהבה  בין גבר לאישה, בין בני אדם ובין אדם לקהילה, שבה הוא חי. אני מבקש יותר השתדלות, יותר מחויבות, יותר הוגנות, יותר שיתוף, יותר שמחה, יותר רכות ויותר מגע אוהב  גם כשקשה ולחוץ ולא נוח. אני פה רק להזכיר שאפשר. ואני נשאר גם בשביל  המחאה הצודקת שלכם. באהבה, מכל הלב."

אהבתי את המחאה של "יום האהבה". בזמן האחרון אני מחפשת אותה כדי שתוביל אותנו לעתיד טוב יותר: באהבה, ביחסי אדם לאדם, בערבות הדדית, בעשיית שלום ובעולם, שטוב לקום אליו כל בוקר.

 

הדילמה — אני אישה

 טלי נרדי, ינואר 2015

יש לי בעיה  אני אישה. הדרך היחידה לחיות עם "בעיה" זו בשלום הוא להבין מאילו חומרים אני עשויה, וכיצד אני בנויה. זה מפליא אותי עד כמה צפויה אני לעצמי ולאלו שמכירים אותי. יש לי כפתורים שניתן ללחוץ עליהם, כמעט כאילו הייתי בובת קפיץ.

והוא  בן זוגי, הרי יודע בדיוק על אילו כפתורים ללחוץ, מתי ואיך. הוא גם לא מהסס כשצריך, לפי דעתו, ללחוץ עליהם כדי להוציא ממני תגובות, שגם אליהן כבר יש לו תגובה מוכנה. הוא מכיר את כל הכפתורים שלי. הוא יודע איך לשבור אותי לחתיכות שלמות, מבלי לרסק, יודע את הדרך לדמעות שלי ולעצירתן. הוא מבין יותר טוב ממני כיצד אני פועלת. עם הזמן הבנתי שכדאי לי ללמוד ממנו על עצמי, אם אני באמת רוצה לדעת, כיצד לתפעל אותי טוב יותר.

העניין הוא שאנחנו, הנשים, חייבות ביטחון, וביטחון פירושו ידיעת מקומך בעולם. אנו בעלות די-אן-איי מבוית מכיוון שלאורך ההיסטוריה היינו אלו שיושבות בבית. לפעול נגד הצורך שלנו בביטחון יוכיח עצמו כלא מועיל, ממש כפי שלשחות נגד סחף בנהר יעייף ויטביע אותנו.

השאלה היא האם היסחפות משמעה התנגשות מסורבלת בכל מה שנקרה בדרכנו, או ש… ניתן ליהנות מההיסחפות ואף להשתכשך בה ללא פגע?

ובכן, פחד זה מין דבר שככל שמנסים להיפטר ממנו יותר, כך הוא מתגבר, זה פשוט טבע הדברים, הדבר שבו מתמקדים מתעצם. מה שניתן לעשות, זה להבין את המצב.

הצורך שלי בביטחון כל כך בסיסי, אינסטינקטיבי וטבוע בי עד שכאשר הוא מאותגר, אני מגיבה באימפולסיביות צפויה ביותר. בתוך הקשר הזוגי הדינמיקה הזו מתגברת ונענית בדינמיקה גברית מהצד השני. אני נבהלת באופן נראה לעין ונהיית פגיעה ביותר, אני קולטת את עצמי מגיבה בהיסטריה, אך ממשיכה. הוא שותק, ואני כוססת את כל ציפורניי באינטנסיביות. כשהוא שותק ומפגין קור, אני מרגישה כאילו כבר עזב אותי, על אף שפיזית הוא עדיין כאן. אני קיימת ולא קיימת. לפני רגע אהובה ועכשיו עזובה. המוח שלי ממהר בהסקת מסקנות ובגלגול המאורעות הבאים, והנה אני כבר לבד ומרגישה שוב חשופה מדי בעולם הזה. המבט בעיניו נהיה קר, מרוחק, מפחיד. הוא כבר לא סופר אותי. בשניות הפכתי מיהלום יקר שאין כמותו לחתיכת פלסטיק חסר ערך, רגע האויר שלו ורגע אויר בשבילו.

אבל הרי זו אני! ללא הכניעה שלי לעצמי, אין לו כל כוח עליי. האימפולסיביות הזו שלי, החולשה, שאותה אני מרשה לעצמי, עולה לי יותר מדי. נאמר שהכוח הפרטי שלי כאישה שווה מאה מיליון דולר  איך בשניות אני מהמרת בכל המיליונים האלו על מחזה שווא? והרי לאחר מכן אני צריכה שוב להרוויח את כספי ולאגור אותו מחדש עד לפעם הבאה. האם לא נמאס לי? האם לא התעייפתי? אני רגילה להתרוקן לתוך כלומיות, לתוך פינה קטנה, שבה אני יצור מלא פחד ואימה.

מי רוצה כל כך הרבה כוח, אם הוא יכול להילקח ממך בשנייה. עדיף לתת את הכוח ורק שלא יילקח בכוח, עדיף לתרום, אך לא להישדד. אני מעדיפה להראות את חולשתי לבן זוגי, רק שלא יתאמץ עוד לפגוע בי כדי לנבור ולמצוא אותה. אני אשבור את עצמי מהר לפני שהוא יספיק. אני אשלוט בגורלי. השתיקה שלו מפעילה אותי כמו פועל מצטיין, שלא מתעייף לעולם, וחלק ממני צופה מנגד, ללא שליטה, ללא אומץ.

יש דברים, שאנו מוותרים עליהם, לפני שאנו בודקים את ערכם. זה כל כך מסוכן, מפני שלעיתים אותו דבר, שאיננו רואים או מבחינים בו, הוא הוא מה שמזרים לנו דם ללב. לוותר על עצמי, למען איזו מטרה בדיוק?  כדי שיאהבו אותי? שלא יכעסו עליי? שלא יעזבו אותי? האם הרצון שלי להתקבל גדול כל כך עד שהוא מוכר את כל שברשותי רק כדי לקבל עוד מנה? אולי הגיע הזמן להתבגר? וכן, מדובר בבגרות. מדובר בקבלה שלי את עצמי, מדובר בהבנה שלא משנה מה אעשה, לעולם לא אוכל לרצות את כולם ולחלק את עצמי לכל כך הרבה חלקיקים קטנים. אני מתחילה היום מחדש כשלם, אני מודיעה לעולם על ערכי, אני לא מתפצלת לשניים בשביל אף אדם. אני יודעת את ערכי. אני לא חיה מתוך פחד, אני חיה באומץ.

כן, אין דבר נועז יותר בעולם הזה מלהיות אתה עצמך.

 

אשליית השליטה

 טלי נרדי, יולי 2014

אישה בת שלושים פלוס, מאלו שאומרים עליהן שלא חסר להן כלום, ויש להן יופי ואופי וטופי. אבל היא? בתוך בועת הספק שלה, ספק שהיא מטילה בעצמה, אינה רואה את שהם רואים ומפחדת יותר מכל להשלות את עצמה. כבר ראתה את זה קורה לחברותיה הטובות ביותר, יום אחד הן היו החברות הפקחיות שלה, וביום הבא הן הפכו לעיוורות מוחלטות המסרבות לשמוע כל מילה, שיש בה צליל של אמת, שיפריע חלילה את מנוחתן. הן חיות באשליות, ואילו היא לעולם לא תהיה כמותן! תמיד היה ברור לה שהדרך היחידה לצלוח את החיים האלו ולשמור על קצת כבוד, היא רק על ידי דבקות באמת, אדם צריך להיות אמיתי עם עצמו בכל תחום, בין אם זה קשור במשקל, בבריאות, בקריירה, בחלומות, ביחסים, במצב פיננסי או בכל דבר אחר.

אותם אנשים שאינם מסוגלים להכיר באמת לגבי עצמם, אלה שחוסר הכנות שלהם עם עצמם הוא סם חזק מספיק כדי לעזור להם לעבור את היום, את השבוע ולעיתים (גם אם רחוקות מאוד) את כל חייהם יזדקקו למנה גדלה והולכת של שקר עצמי כדי להמשיך ולהאמין בו. והיא יודעת משהו שהם לא יודעים (מסתבר), שהשקר, ולא משנה כמה נאמין בו ונבנה אותו ונחזק אותו, לעולם לא יהפוך לאמת רק על סמך רצוננו. השקר, סופו להטביע אותנו בים עמוק של כיעור, שסירבנו להביט בו.

הביטוי הידוע "אף פעם לא מאוחר מדי", נכון כל עוד אנחנו בחיים, אך מכיוון שלאף אחד מאיתנו אין שמץ של מושג מתי יסתלק מהעולם, בעצם תמיד מאוחר מדי. את מה שאנו טוענים שנעשה מחר, זמן שאיננו בטוחים בקיומו עבורנו, היינו צריכים לעשות כבר אתמול, בהווה בו חיינו. הזמן הזה שנדמה לנו שעומד לרשותנו, הוא אשליה. גם היא, עם כל תובנותיה, נופלת לעיתים ומוצאת עצמה תקועה שעות מול הטלוויזיה, אבל היא נלחמת ביודעה שרק על ידי לחימה מתמדת בטבעה (טבע אנושי השואף לחוש בנוח כל הזמן), רק אז יש לה סיכוי.

המלחמה בנוחיות משאירה אותה עֵרנית ופיכחת רוב הזמן. בשום מחיר שבעולם היא לא תמכור את הנחישות שלה לחיות על פי צו האמת, וכן, יש כזו, ולרוב רק אחת. האמת היא שאם אנו לא פועלים על פי צו ליבנו, הוא הולך ונחלש ונכבה ומתכלה.

האמת היא שכמו ילד קטן שצורח וצורח, אך לא מקשיבים לו, גם הלב שלנו הזועק לעברנו שנקשיב לו, בסוף פשוט מתעייף, משתתק ונרדם. האמת זעירה ככל שתהיה, לעיתים לא ברורה או משתקת מפחד, היא השביל היחיד שדרכו אפשר להגיע לשלווה אמיתית. אשליות, סופן להתנפץ, ושקרים, סופם להתפוגג, ורק האמת היא כמו יהלום  היא חזקה, יציבה, יקרה ומאירה.

חיינו לעולם לא יהיו מושלמים, וככל שנרדוף אחר השלמות הזו, כך היא תתפוגג ותתנדף מאיתנו. חוסר אונים הוא חלק בלתי נפרד מהחיים, והניסיון להתכחש אליו רק מכניס אותנו ללחץ. זה כמו זרם מים גדול המחפש מוצא, שאם תחסום אותו מצד אחד, יתפרץ מצד אחר. אני לא יכולה לשלוט בדבר לבד מאשר בתגובות שלי, אבל אין זה אומר שעליי לרפד את חיי באשליות כדי להפוך אותם לנסבלים יותר.

לא משנה מה נעשה, כל רגע, טוב ורע, סופו להיגמר, והלחץ מביא אותנו לקו הסיום רצוצים ועייפים. אני לא יודעת למה האינסטינקט שלנו להילחץ כל כך טבוע בנו, כאילו זה עוזר. כאילו האנרגיות של הלחץ מייצרות פתרונות. לחץ מעניק לנו אשליה של שליטה  אם אני לחוצה, אז אני ערנית לכך שהמצב צריך להשתנות, ומחכה בלחץ שאכן ישתנה.

אז על מה אני שולטת בדיוק? אני יכולה לשלוט על דבקות באתגר שהעמדתי לפניי, להיות בהתאמה נפשית פנימית למצב החיצוני. שהרי יהיה זה חסר היגיון לחלוטין להיות רגועה, כשיש דברים שמלחיצים אותי. לפי התאוריה הכול כך "הגיונית" הזו, לא אוכל להיות רגועה לגמרי. וכך אכן נראים חיי. אני חושבת שאני קצת מכורה לאדרנלין, הכרוך בניסיון להישאר "על זה" כל הזמן, אולי זה לא אידיאלי, אבל יש דברים גרועים בהרבה להיות מכור אליהם.

 

בודדים

ד"ר רבקה נרדי, נובמבר 2009

אולפן שישי, 09/11/20, כתבה על חיילים בודדים. אני צופה ולא מאמינה. חיילים בודדים שעשו הכול כדי להתגייס ל"צבא ההגנה לישראל", ננטשים בסופי השבוע ובעת חופשותיהם על ידי מי שאמור היה לדאוג להם, או לפחות כך האמינו, צ.ה.ל, יחד עם "האגודה למען החייל" ומשרד הביטחון. תמימים. הם רעבים כי בבתי "האגודה למען החייל" לא מספקים מזון בסופי שבוע, היות שהצבא לא מממן זאת. הם רעבים, בודדים ומותשים. הלב נשבר. אישה אחת, אמיצה מאוד, לקחה על עצמה למלא את תפקידיהם של הצבא, משרד הביטחון ו"האגודה למען החייל" גם יחד. החמלה שלה המהולה בפליאה, איך זה יכול להיות, מתורגמת לעשייה ענקית שכולה אכפתיות עם לב ענק. כן, לא להאמין, אבל האישה הזאת לקחה על כתפיה אחריות להקל על סבלם של החיילים הבודדים. היא מתרוצצת בין הגופים השונים, מחברת אותם למשפחות מארחות ומפעילה בכוחות עצמה מנגנון הצלה, הצלתם של החיילים, מרעב, מהשפלה ומבדידות.

בעקבות הכתבה חשבתי על הבדידות. בדידותם של ילדים שהולכים לאיבוד בבתי ספר ענקיים ומנוכרים, בדידותם של אנשים שמאבדים עצמם בתוך שגרת החיים שבזוגיות, במשפחה ובמקומות עבודה. בדידותם של נכים, זקנים וחולים. בדידותם של אנשי השוליים. הבדידות היא לעולם עניין פרטי, חבוי עמוק בליבנו, מוסתר, מבויש. החוסר הנורא במגע אנושי חם ותומך מבייש אותנו. חוסר רגשי, כמו עוני, משאיר אותנו מושפלי מבט, כמו הבאנו זאת על עצמנו. ועכשיו עלינו לשלם את המחיר.

למחרת, מוצאי שבת, צפיתי בהצגה "עניין של גברים" בתיאטרון "תמונע". את המחזה כתב פרנץ קסוור קרץ, מחזאי גרמני, התרגום לעברית נעשה על ידי שמעון לוי. הנה כמה מלים מתוך דברי הפרסום להצגה:

"מרתה הקצבית מזמינה לארוחת ערב רומנטית את אוטו, פועל הבניין. היא נואשת לאהבה, הוא בסך הכול עבר ליד האטליז, נדלק, וחזר רק בשביל זיון. האם יש סיכוי שאוטו יתאהב ויתמסר? כמה רחוק תסכים ללכת הקצבית בשביל האהבה שלה?"

כן, מרתה מוכנה לרדת הכי נמוך בשביל לזכות במעט תשומת לב שתציל אותה מבדידותה. הכי נמוך כי היא צולעת, כי היא לא יפה, כי היא כבר לא צעירה, כי היא בודדה כמו הכלב שלה, שאותו היא אוהבת. כלב שמעורר קנאה בלב הגבר הגס, ששונא עצמו וגם אותה ומוציא את זעמו על הכלב. אולי כי מרגיש בעצמו כמו כלב? גבר בודד, נואש, חסר מודעות, חסר תקווה, חסר עתיד.

ומה יעשה גבר נואש שמתעב את עצמו שבא לאישה נואשת כמהה לאהבה? מה יעשו השניים אם הוא מציע לה זיון גס, חסר רגש, והיא מציעה לו את עצמה? לאן השניים הללו יוליכו את עצמם? לא, לא אספר לכם את סופו של המחזה. צריך לראות כדי להאמין. שאלתי עצמי מה  יעשו אם אין שם אדם שיגאל אותם מבדידותם? איך ישמרו על נפשם מזיהום, מהשפלה, מריקנות, מהפחד הקיומי? שהרי לא נוכל להימלט, אף לא אחד מאיתנו, מרגעי בדידות ופחד. גם אם נחשוב לתומנו, שנוכל לברוח הרחק הרחק מהם ומעצמנו אל התמכרויות למיניהן: סמים, סקס, עבודה, הימורים, קניות, נגלה בסופו של יום כי הם, הפחד והבדידות, צמודים לעורנו ולא מניחים לנו.

פרופ´ ישעיהו ליבוביץ ז"ל אמר פעם, באחת מהופעותיו בטלוויזיה, את המשפט האלמותי הבא:

"הדבר הטבעי ביותר לאדם הוא ללכת נגד הטבע שלו". במילים פשוטות  למרוד בנטיית ליבנו הפצוע שכל כך רוצה לוותר לכאב. למרוד עם כל הכוח ולגייס את כל כוחות הנפש, הרוח, שיודעת להתרומם מעל הסבל ולחיות. הנה דברים שכתבתי לפני כמה שנים ברוח זו:

 

עקרה

"מה יעשה מעין, שמימיו חרבו? ישמח, אולי, בהיותו אדמה, שעליה יצמחו פרחים של אדמה, שונים מצמחי מים.

מה תעשה ציפור שאיבדה כנפיה? תלמד ללכת בזהירות ולראות מקרוב את האדמה.

מה תעשה  החיה,  שהכניסוה  לשבי?  תלך  הלוך  ושוב,  עד  שקירות כלאה יהיו לה עולם.

מה יעשה זמר שאיבד קולו? ישיר בלחישה את שירת חייו.

מה יעשה איש שאיבד את משרתו? יקום בבוקר ויראה זריחה, ילך בערב ויראה שקיעה, וינוח.

מה יעשה איש שאיבד את ילדו? יבכה בלילות ויחיה בימים, יבכה ויחיה, ויחיה…

מה תעשה אישה שאיבדה את ילדה? תבכה, ותדבר סרה באלוהים, ותראה מוות, ותקום ותאהב.

מה תעשה אישה שאיבדה את ילדה שלא נולד? אישה עקרה. מה תעשה אישה עקרה? תלך לרופאים, לאובות וליידעונים ותתגעגע, תתגעגע לילד, שלא נולד, ותקום מהרופאים, מהאובות ומהיידעונים ומדקירות  המחטים  ותאמר  לעצמה:  אני  אישה,  אני  אדם,  אני שייכת לעולם. ותקום, ותחיה,  ותאהב".

(מתוך: "איתך בגובה העיניים", מאת ד"ר רבקה נרדי, מודן, 1996, עמ´ 60).

 

בדידות אינה מחלה. בדידות היא חלק מסיפור חיינו. לפעמים היא באה והולכת. לפעמים היא נצמדת לעורנו ומזכירה לנו את חדלוננו ואת ימינו הספורים על פני האדמה. בדידות היא מצב קיומי. בדידות יכולה להוליד יצירה, מחשבה פורייה, רעיון חדש וגם משמעות לסבלנו. בדידות יכולה לנקות אותנו מרעלים, כמו צום. בדידות ללא פחד יכולה לחסן אותנו לעמוד מול חיינו באומץ, בגאווה, בנחישות. לפעמים נולד מתוכה הפרדוקס הגדול, רצון להתחבר לזולתנו. התחברות נפשית לאדם אחר, היפוכה של הבדידות, היא אפשרית אם לא נפחד.