הקוד המוסרי ביחסים הזוגיים בעידן המודרני

הרצאה: שינויים במעגלי החיים
18 בפברואר 2018
כמה אנחנו נשואים?
10 במאי 2018

הקוד המוסרי ביחסים הזוגיים בעידן המודרני

מאמר מאת ד"ר רבקה נרדי

הרחבה של הרצאה שהוגשה במסגרת סמינר של ד"ר רינה שחר, אוניברסיטת בר-אילן, 24/12/2017

 

פתיחה

מהי ברית זוגית. מעבר להיבט המשפטי והכלכלי אנחנו מתכוונים לברית שמדברת על מחויבות מינית ופסיכולוגית, לצעוד ביחד במסע החיים בטוב וברע. זו למעשה תמציתה של המונוגמיה שכה רבים מדברים בה סרה. אומרים עליה שהיא לא "אנושית", כלומר שאי אפשר לעמוד בכלליה הנוקשים. ולמרות זאת בטקסי הנישואים עומדים השניים ומכריזים קבל עם ועדה את נדריהם האומרים אנחנו מבטיחים זה לזו לעמוד במילה שלנו. להעניק את כול כולנו, גם אם יהיה קשה גם אם יהיו פיתויים. כולנו כחולמים. אנחנו מכוונים גבוה למעלה, לשלמות. ולמחרת הטקס אנחנו נזכרים שאיש לא יוכל לעמוד בחזון/חלום הגרנדיוזי הזה. הפער בין החזון לבין המציאות שיש בה פיתויים, בגידות, שקרים, מניפולציות, יצרים, כוחנות, נקמנות, פחד, חנופה, העמדת פנים… וגם אהבה. כמיהה עזה להתקרב לשם. לגעת ביופי הזה ולו נגיעה קטנה. .

 

זוגיות ומוסר.

לכאורה תאמרו מה הקשר. מוסר וזוגיות? כך הגיבו נשים וגברים שראיינתי לצורך המחקר שלי (לדוקטוראט)* לשאלתי מה הם חושבים על צדק ושוויון בזוגיות. הם לא רק השתוממו, הם הביעו התנגדות עוינת, כמו  השאלה אינה במקומה. השימוש בטיעון מוסרי בסוגיות זוגיות מרגיז. שהרי זוגיות מאופיינת ברגשות, תשוקה, צרכים, דחפים, דימויים על נשיות וגבריות, זוגיות ומשפחה וכמובן הרבה דעות קדומות הניזונות ממסורות וחוקי דת בני אלפי שנים. מושגים על צדק ושוויון הם חדשים וקשים להטמעה. הזוגיות הייתה מחוץ לחוקי המוסר המקובלים.

בשורות הבאות אנסה להתמודד עם סוגיה זו המעוררת מחלוקות ואמוציות. אני עושה זאת כי ניסיוני האישי והמקצועי לימד אותי שאנחנו חייבים להיעזר במונחים מוסריים כדי להתמודד ולפתור קונפליקטים ביחסי אנוש בכלל וביחסים הזוגיים בפרט. נפתח באמירה הידועה ״אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך״. קצרה, פשוטה ומדויקת. האינסטינקט הטבעי המוטבע בנו מרגע לידתנו הוא לחפש את ״הצדק הפואטי״ עבורנו.

על כאב ומוסר –

  • ילד בוכה שלקחו לו צעצוע ״זה לא פייר״.
  • החברה הטובה שלך (את בת חמש) מעדיפה לשחק עם ילדה אחרת. את בוכה נעלבת כאישה נבגדת.
  • ההורים הבטיחו לכם ללכת לבריכה. צץ משהו. אתם, ילדים קטנים, זועקים חמס על ההבטחה שהופרה.

שימו לב הרגישויות שלנו להוגנות, לנאמנות, לקיום הבטחות קיימת מראשית החיים. למעשה אנחנו מגלים רגישות מופלגת להיגיון של הצדק הפואטי.

עכשיו אנחנו מבוגרים. אולי לא בוכים כול כך מהר. אבל חשים כאב, זעם, בדידות, רצון לנקום, כאשר עושים לנו עוול. מקפחים אותנו, מתעלמים מאיתנו, לא מתחשבים בנו, משפילים אותנו.

מאז שאני זוכרת את עצמי חיפשתי צדק ביחסי אנוש. נאיבית שכמותי. אהבת הצדק הובילה אותי בחיי, גם לנתיב הפמיניסטי. האמנתי ואני ממשיכה להאמין ששוויון בר השגה ביחסי אנוש.

 

על מתח ומאבק בין רגשות למוסר

סיפור מחדר הטיפול

הסיפור שאספר לכם ימחיש את הדילמה המרכזית – למה קשה כול כך להתחבר לערכי המוסר כשמדובר ביחסי אנוש, ועוד יותר ביחסים הזוגיים.

בני זוג במשבר מתמשך שהעצים בחודשים האחרונים. הוא עזב את הבית. היא נענתה לחיזוריו של גבר אחר, אם כי שמה גבולות, ללא סקס. לאחרונה החלו גישושים, מצד בן זוגה, להתקרבות מחודשת. האשה שכעסה עליו כבר זמו רב מאוד לא חשבה שעליה להיפרד מהמחזר שלה. בן זוגה ראה בכך הכרח. האשה הגיעה אלי להתייעצות, הייתה במצוקה גדולה. הקשבתי לבלבול ולפחדים וכמובן לזעם הגואה בה. במהלך שיחתנו הסברתי לה ששיקום אמון בין בני זוג כתהליך טיפולי מחייב פרידה מהצלע השלישית. היא לא הבינה מדוע עליה לעשות זאת. הרי הגבר הזה מספק לה צרכים שלא נענו בקשר הזוגי שלה. הסברתי שכמובן יש לה אופציה לבחור לא להמשיך את הקשר אך אם היא רוצה לבדוק אפשרות לתיקון עליה לתת הזדמנות לשיקום האמון המחייב להתחשב ברגשותיו, בעיקר אם הוא חווה עצמו כנבגד. להתחשב אומר להכיל התנהגויות שלו המביעות צורך זמני שלו לתלות בה, כמו גם לפקח על תנועותיה. ראיתי שהיא מתחילה לכעוס עלי. בשלב מסוים אמרה לי: "אני מצטערת שבאתי. לא קבלתי כלום. אני לא יודעת מה את רוצה ממני…".

הפגישה הסתיימה. אני נשארתי עם מחשבותיי.  כעבור זמן חדרה אלי ההכרה שסיפור זה ממחיש את הדילמה המרכזית של מאמר זה  – המאבק בין צרכים רגשיים, לעתיים ילדיים, לעתים הרסניים, לעתים אנוכיים, לבין מודעות ערכית שמכניסה שיקולים מוסריים להתנהגויותינו. התנהגות המחייבת משמעת, איפוק, שליטה ברגשות, ובעיקר אמונה בבחירת ההתנהגות. לעתים זו חמלה, לעתים התחשבות, לעתים נדיבות – התנהגויות הנובעות מהתודעה הגבוה שלנו.

זה מאבק הנמשך כול חיינו.

אני נשואה לד"ר חן נרדי 41 שנה. מהן אנחנו שותפים במכון דיאלוג אותו הקמתני בינואר 1990 כבר 28 שנים. את מכון דיאלוג הקמתי לאחר 11 שנים של עיסוק אינטנסיבי בהעצמת נשים. הקמת מכון דיאלוג היה מבחינתי מימוש חזון של שיתוף שוויוני הן בחיים האישיים והן בחיים המקצועיים. קצרנו הצלחות גדולות, בנינו לנו שם וקריירה יפה. אבל כמעט מהתחלה התגלה פער בינינו לגבי תפיסת השותפות. הוא הלך והעמיק עד שלפני כשנתיים חן החליט להפריד. קיימת שותפות כיום, אך הרבה יותר חלקית. המהלך היה קשה ומכאיב כי הצביע על מוקשים שלא יכולנו להם שהלכו ונערמו לפתחנו. משהו לא עבד. אני מספרת זאת כי זה נוגע לנושא שלנו. התפיסה שלי אומרת שאם אנחנו מציבים את ערכי השוויון והשותפות מול עינינו הם עוזרים לנו להתמודד ולהתגבר על מוקשים רגשיים. המוקשים הישנים בין גבר ואישה. היותי פמיניסטית בוודאי הקשה על "פתרון" הבעיה. שכן החזון שהיה מול עיניי הנחה אותי לא לתת למוקשים רגשיים לנצח. חן חש אחרת. רצה להיות נאמן לעצמו, לרגשותיו. אני כאבתי את כאב הפרידה המקצועית. המהלך החד צדדי פגע.

האם אני נאיבית?

אני פוגשת דילמה זו גם כאמור בעולם הטיפול. מאבק לכאורה בין רגשות לבין ערכים. על כך ארחיב  יותר מאוחר.

הקשר הזוגי הוא הבית השני שלנו שם אנחנו נחשפים למצבים הרגשיים הכי אינטימיים. שם אנחנו מצפים הכי הרבה לתמיכה להוגנות לנאמנות והדדיות.

 

במילים אחרות אנחנו נולדים עם רגישות פנטסטית להוגנות לשוויון שהם הבסיס למוסר. ואז בביתנו השני אנחנו רוצים לתקן עוולות שחווינו בביתנו הראשון, במשפחת המוצא שלנו. כשמבינים זאת התשובה לשאלה למה אנחנו נעלבים? על מה יושב רגש הזעם? למה ועל מה אנחנו מתקוממים? היא ברורה. הרגשות מעידים על תסכול ממצב לא הוגן. כול אחד, כול אחת מנקודת מבטו.

אך כוחו של המוסר בהיותו אוניברסאלי – אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך. כלומר אמות המידה הן אוביקטיביות.

 

על מוסר ויחסים היררכיים

תפיסה זו שהיא מוכרת ומקובלת בחדרי ישיבות, במשאים ומתנים בין יריבים ומדינות,  (למרות שכולם מנסים לעקוף אותה) הופכת להיות לא רלבנטית ביחסים היררכיים. שימו לב מה קורה בין כובש לנכבש, בין שחורים ללבנים, בין בעלי הון ומעמד לחסרי מעמד והכי בולט והכי קשה לפיצוח – בין נשים לגברים.

המאבק הפמיניסטי לשוויון זכה בהכי הרבה קשיים וגינויים מצד נשים וגברים כאחד כי הוא היחיד שמאיים באופן גורף על הסדר החברתי. חלוקת התפקידים בין נשים וגברים שהתקבעה משך אלפי שנים של יחסים היררכיים ויצרה למעשה מעמד פריווילגי לגבר, נטמעה בתרבות באופן כה עמוק עד שנדמה לנו, לרובנו, נשים וגברים, שזה סדר הדברים הטבעי, יש יאמרו מאלוהים. כלומר, הפרת האיזון מסוכנת, למשפחה, לחברה, לגברים, לנשים לילדים, לכלכלה לעולם כולו.

 

על מוסר וזוגיות – מה הוביל אותי לעבודת הדוקטוראט שלי על תפיסת המחויבות בקשר הזוגי

 

אני מטפלת אישית וזוגית כארבעים שנה ומה שאני רואה שוב ושוב בחדר הטיפול הוא הרבה כאב, סבל, מצוקה שנובעים מתחושות קשות של ניצול, קיפוח, בוגדנות, אי התחשבות הגובלת בניכור. במילים פשוטות, הפרה חוזרת ונשנית של הברית הזוגית.

 

הסוגיה המוסרית בקשר הזוגי סקרנה אותי שנים רבות. היותי פמיניסטית העצים זאת. הרבה שאלות שאלתי בהשראת המחקרים הפמיניסטים.

מחקר אחד במיוחד זכור לי כי הוא זעזע אותי. מהו "גבר", מהי "אישה" מהו "אדם". פרופיל אישיותי עליו נשאלו אנשי מקצוע מתחום בריאות הנפש. למדתי שההגדרה החברתית/מקצועית המקובלת היא שאישה היא "חצי בן אדם" אולי אף פחות מכך. כלומר שבהיותה אישה היא לא יודעת לחשוב בשביל עצמה, היא נידונה להטמיע את החשיבה הגברית כדי לנהוג "נכון"…

ומשום כך כה "טבעי" היה לחשוב בשבילה, להחליט בשבילה עד שמבלי משים לפגוע בה היה קל מאוד.

 

לימים קראתי ספר שתורגם לעברית "פיק ברכיים" (רודס ס., ופוטש מ.ס., (1990, תל אביב, מעריב) שכתבו שתי פסכיאטיריות מניו-יורק. הן מתארות את פער המחויבות בין בני זוג החל מהדייט הראשון ועד הצעת הנישואים (אם מגיעה). הן מונות חמישה שלבים בהתקדמות הקשר ומגלות שהגבר תמיד נמצא מאחור. כאישה נשואה וכמטפלת שמתי לב שפער המחויבות בולט גם בקשר הזוגי. אומר בהכללה גסה:  האישה אחראית יותר על טיפוחו של הקשר, רוצה יותר קרבה. הגבר "שומר על עצמו" לא להיבלע, מודע לגבולותיו, מבטיח ולא מקיים, נעלם ועוד תופעות לא נעימות מוכרות. החמקנות הגברית ממחויבות הפכה לשם דבר. החלטתי לחקור את הנושא ולו גם כתרפיה אישית. וכך הגעתי למחקר שלי לדוקטורט. בחרתי בנושא המחויבות. מדובר במושג הלקוח מתחום המוסר. מחויבות פירושה נאמנות לזולתנו, כיבוד האינטרסים שלו, קיום הבטחה, זה כולל בתוכו התחשבות, נדיבות, אכפתיות, אחריות, איפוק, יכולת גבוהה של עבודת צוות ועוד.

מקובל לחשוב על מחויבות בעיקר בהיבט של נאמנות מינית. המחקר שלי ביקש לבדוק את חווית המחויבות גם בהיבט האינסטרומנטאלי (חלוקת תפקידים), בהיבט הרגשי (1) אמפתיה, (2), שיתוף ברגשות, (3) סגנון התקשורת, (4) מין ואינטימיות, (5) השקעה. ולראות את ההשלכות מבחינת יחסי הכוח ויחסי המוסר.

העיקרון המוביל הוא הדדיות בתחושה וגם בפועל.

יש לומר מיד, שינוי בתפיסת המחויבות ליחסים אינטימיים בין גברים ונשים הוא אחת התוצאות היותר דרמטיות של מהפיכת המינים במאה העשרים. מתפיסה תפקידית-פונקציונאלית המצפה מנשים וגברים לבטא את מחויבותם לקשר הנישואים באמצעות תפקידיהם המסורתיים, חלה תזוזה לתפיסת מחויבות על בסיס רגשי וולנטרי, לצד כל המחויבויות הישנות.  הצהרת השוויון שהוציאה את הנשים מכבלי ההגדרה הביאולוגית-תפקידית הוציאה החוצה מאווים לחברות, שותפות והדדיות.  יציאתן של נשים לשוק העבודה ועליה חדה במספר הנשים צרכניות השכלה חושף את הגברים לאפשרויות חדשות – שותפות בעול הפרנסה וחברות בגובה העיניים. על רקע זה הרחבתי את הגדרת המחויבות.

ההיבט הרגשי של חווית המחויבות בנישואים המודרניים מרתק במיוחד, בשל  היותו "הסמן הימני" של המהפך ביחסי המינים.

היבט זה זוכה אכן למקום מרכזי בחוויותיהם של נשים וגברים כאחד. הוא רחב היקף.  ניתן לבטא מחויבות רגשית באמצעות חמישה ערוצים: (1) אמפתיה, (2), שיתוף ברגשות, (3) סגנון התקשורת, (4) מין ואינטימיות, (5) השקעה. ניתן להבינו על רקע כל ההיבטים האחרים המשפיעים על החוויה הכוללת של גברים ונשים – תפקידים, נאמנות מינית, כוח ומוסר. כל אילו מתקיימים על רקע חברה שערכיה ניזונים מישן וחדש , מעמדות אמביוולנטיות לשוויון, כמו גם ממציאות המכתיבה סגנון חיים.

אחד הגילויים היותר מרתקים של עבודתי  היה השינוי באופייה של החוויה הרגשית  על ציר התפתחותי. ניתן לתאר אותה כנעה על שלושה צירים, מעין שלוש "תחנות" – (1) Gender Related Stage (2) Ambivalence Stage (3) Equality Stage . כיניתי שלוש תחנות אלו בשמות משלי: (1) ארץ הסטריאוטיפים (2) ארץ האמביוולנטיות (3) ארץ השוויון. דימיתי את האנשים המתגוררים ב"ארצות" אלו ואת מסכת היחסים הזוגיים שלהם המושפעת מ"מזג האוויר" של "הארץ" בה הם מתגוררים.

גילוי נוסף – הממצאים מגלים כי ככל שגברים ונשים עולים ברצף ההתפתחותי כך: (א) חווית המחויבות נמצאת בזיקה יותר ישירה לבגרות אישית וזוגית (ב) הם מתקרבים זה לזו בחווית המחויבות, (ג) הם מקשרים יותר בין ערכים אוניברסאליים  (צדק ושוויון) ו"ערכי נישואים" (שיתוף, הוגנות, הדדיות). להלן:

שלב א' -"תלוי ג'נדר" ("ארץ הסטריאוטיפים"): הממד הרגשי מאופיין בדפוסים רגשיים והתנהגותיים סטריאוטיפיים, על פי תפקידי מין. הנשים מעניקות, מתחננות ומשתדלות "יותר מידי". הגברים שומרים על גבולות, סמכותיים, דידקטיים ורואים במין אקט ניפרד מיחסים אינטימיים. אי הסימטריה בממד הרגשי הבולטת בשלב זה  מבליטה את הפער בין חווית המחויבות הנשית היותר מושקעת, לבין חווית המחויבות הגברית.

בשלב זה יש קבלה כמעט מוחלטת של סדר הדברים הישן, כלומר שערכי המוסר האוניברסאליים לא חלים על הקשר הזוגי. אין מקום כמעט להתרסה מצד האישה, להשמעת הקול האוטנטי שלה.

בשלב ב' – השלב ה"אמביוולנטי" ("ארץ האמביוולנטיות"):  המימד הרגשי מאופיין בתזוזה מצד שני המינים. כעס, אשמה והכרת תודה בולטים בקרב הנשים. הן נעות, כמו בריקוד סוער, בין השתדלות רגשית מלווה באשמה והכרת תודה, לבין מאבקי כוח המסתיימים לעתים בניכור רגשי. הגברים שומרים על עמדתם הרגשית הפטרונית, אך מתחמקים, לעתים, לעמדה רגשית פאסיבית. גם הם נעים על הרצף בין פסיביות להתמודדות חזיתית חסרת פשרות.

בשלב ג' – שלב השוויון ("ארץ השוויון"):  הממד הרגשי מאופיין בהדדיות וכבוד. הנשים מקבלות ומכבדות את אי השוויון הסימטרי. הפיצוי הרגשי שהן מקבלות, כמו גם ההסברים שהן נותנות לעצמן ביחס לקשיים של הגברים לבטא רגשות בסגנון "הנשי", עוזרים להן לקבל את מה שיש כמתגמל ומשמעותי. תופעה זו עומדת לכאורה בניגוד לתפיסה הפמיניסטית. עם זאת במבט שלוקח בחשבון את המורכבות הרגשית של נשים וגברים ניתן להבין זאת. אחד המחקרים הזכורים לי שעוזר להבין זאת בדק עמדותיהן של נשים הנשואות לגברים שהקריירה שלהם (בעיקר בשרותי הביטחון) מאלצת אותם להיות רחוקים ממשפחותיהם. הבדיקה העלתה שקבוצת הנשים שהכילו את הקשיים ואף תמכו בבני זוגן היו אלו שחשו סיפוק מהיחסים הרגשיים. זאת לעומת קבוצת הנשים השנייה שחשו מרמור ותסכול נוכח הקשיים הפיזיים, בשל הקשיים הרגשיים ביחסיהן עם בני זוגם.

הגברים מודעים לצורך של נשותיהן להיות בדיאלוג רגשי שוויוני. הם מקפידים יותר על הדדיות, נמנעים מעימותים חזיתיים וכמו הנשים בשלים להוקיר אינטימיות שהיא מעבר למעשה המיני. המחויבות בשלב זה מבטאת רמת השקעה גבוהה בכל הממדים – מצד שני המינים. למרות הבדלי סגנון והרגלים ישנים, נראה שכל צד משקיע לקיומה של הדדיות ביחסים.

ההתנהגויות – הן במישור הפרקטי (חלוקת תפקידים), הן במישור הנאמנות המינית והן במישור הרגשי הרחב – מבטאים רמה גבוהה של התחשבות והדדיות.

אחד העקרונות המובילים בתקשורת ערכית/מוסרית הוא עקרון ה"עריכה". אנחנו לא "פולטים" את מה שיש לנו. חושבים קודם איך דברינו ישפיעו על זולתנו. יש שיראו בכך סוג של צביעות? דיפלומטיה? פוליטיקה? אני רואה בכך תרבות. אגב אלון עידן כתב לאחרונה ב"הארץ" על הבריונות המילולית הבאה לביטוי ברשתות שאחד מאפיוניה הוא לכאורה  "אוטנטיות" "שליפה", מהירות.

הסך הכל של ההתנהגויות מבטאים רמת בגרות אישית וזוגית גבוהה – יותר מאשר בשלבים האחרים. הממד הרגשי מאופיין בהדדיות וכבוד.

 

נקודת מבט על "מוסר "נשי" ומוסר "גברי" או מוסר של צדק אוניברסאלי מול מוסר של דאגה לאנשים.

כשקרול גיליגן פרצה לתודעה הפמיניסטית עם ספרה הנועז  "בקול שונה"  (ספרית הפועלים 1995 ) היה על רובנו "לשנות דיסקט". לא עוד לחשוב על מוסר כמפת ערכים אוניברסאליים כלל אנושיים אלא כסוג של צופן מגדרי. כלומר תפיסה מוסרית המעוגנת בחוויה הנשית או הגברית – שתי חוויות מגדריות קולקטיביות שונות המעוגנות בהיסטוריה של כל מין, תלויות ציפיות חברתיות/תרבותיות  והיסטוריה מתמשכת. על אף שהתאוריה שלה עוררה הרבה מחלוקות אני מוצאת אותה לא רק מרתקת אלא גם מאירת עיניים המבהירה היטב את ההבדל בין מוסר כללי לבין מוסר של יחסים. נשים מכוונות הרבה יותר לשים לה להשלכות של התנהגויותיהן על הזולת ולהיפך. הן יעדיפו לא פעם לוותר על צורכי האגו כדי להימנע מפגיעה. אולי זו הכללה גסה אך לא נוכל להכחישה לגמרה. ואכן גיליגן הראתה במחקריה כי נשים פותרות דילמות מוסריות באופן שונה מגברים, ובעוד גברים פותרים בעיות על פי עקרונות צדק (זכות הקניין, זכויות היסטוריות ועוד) – נשים מתבססות על ההקשר שבו הן נמצאות ומנסות לדאוג לצד הפגיע יותר, גם אם מגיעות לו פחות "זכויות".

בהבדל בין "מוסר של צדק" ל"מוסר של אכפתיות" שטבעה גיליגן, עדיין נעשה שימוש רב בפסיכולוגיה של המוסר. אבל כפי שראינו ההבדל בין שימוש של גברים ושל נשים ב"מוסר של צדק" ו"מוסר של אכפתיות" הולך ומצטמצם עם הזמן, וההיגיון המוסרי של גברים ושל נשים הולך ונעשה דומה יותר כתוצאה מחינוך ומשינויים חברתיים. אנחנו רואים יותר נשים שמאמצות את הקוד "הגברי/מוסרי" ויותר גברים שמאמצים את הקוד ה"נשי/מוסרי". חשוב לומר כי נראה שההבנה שיש לקחת בחשבון את ההקשר של האירועים, את האנשים והיחסים, ולפיהם לקבל החלטות מוסריות נכונות, חדרה יותר לתודעה החברתית.

הפרת קוד המוסר בזוגיות או: על "בגידות קטנות"

  • מה בין דילמות מוסריות ל״בגידות קטנות״.

דוגמא לדילמה מוסרית:

  • החלטה אישית שיש לה השלכות פוגעניות על בן: בת זוגנו:
  • שינוי בקריירה,
  • יציאה ללימודים,
  • פגיעה בילד,
  • פרוק שותפות מקצועית,
  • שיתוף פעולה עם אדם חיצוני שפגע בבן/ בת זוגי.

 

הליבה של הדילמה היא נאמנות. כלומר לא להשאיר את בן/בת הזוג  לבד בלי לקחת בחשבון את רגשותיו/רגשותיה. לכן הדיאלוג הוא כה חיוני.  נאמנות הוא בסיס לאמון – צורך ילדי עמוק שאם אינו מתממש בילדות יוצר שריטה עמוקה ומשליך על דילמות שמעלות את שאלת הנאמנות במלוא העוצמה.

 

(ב)"בגידות קטנות".

  • הוא הבטיח לה להיות שותף פעיל באריזת הבית. אבל בימים שלפני מעבר הדירה הוא חזר מאוחר ובערב המעבר הלך לבריכה "להתרענן" וכעס עליה כשמחתה על כך.
  • במסיבת חברים לא דיבר אתה כל הערב והיה שקוע בשיחה ערה עם אחת האורחות.
  • כשהייתה בחודש התשיעי להריונה העיר לה על המראה הכבד והדוחה שלה.
  • שוב ושוב לא הגיע בזמן להחליפה בבית ביום הלימודים שלה.
  • כל פעם שהוא כועס עליה הוא לא מדבר אתה שבועיים. יושב עם עצמו מול המחשב ומתעלם מקיומה.
  • כל כך רצה לחזור לפעילות ספורטיבית אך אשתו "עשתה פרצופים" והוא איבד את החשק.
  • כשאמר לה שהוא שוקל לעשות הסבה מקצועית היא הסתכלה עליו כאדם לא אחראי העומד להטיל אסון על משפחתו.
  • יום אחד היא אמרה לו שממילא היא נשארת אתו רק בגלל הכסף.
  • כשרצה סקס היא אמרה לו שלא בא לה עליו אחרי שהשמין וגם אופן לבושו ואכילתו דוחה אותה.
  • הוא קשור למשפחת המוצא שלו ואשתו מתעבת אותם ומסרבת לבקר אותם אתו.

רשימה מקרית בהחלט.

שימו לב: הכול "טריוויה". אבל מצמרר. אנחנו נוטים "לעבור הלאה", לא להתעכב על העלבון והכאב. "ככה זה אצל כולם", אנחנו מנחמים את עצמנו.

בגידות "קטנות", בשונה מהבגידות הענקיות, לא זוכות אצלנו לתשומת לב. לא נלך בעטיין לייעוץ, לא נעמיק בהן, לא נתאבל. נמשיך הלאה… כל עוד ילדינו צעירים ואנחנו עסוקים בהישרדות יומיומית, אין לנו זמן לשים לב לנזקי הבגידות הקטנות. לפעמים אישה משתוקקת שתהיה כבר איזו בגידה גדולה, כמו למשל שתתפוש את בעלה במשהו גדול כגון התמכרות לסקס וירטואלי, הסתרת חשבונות בנק, רומן מתמשך – משהו שיצדיק משבר "מסודר", "ראוי לטיפול".

האם זה המצב גם אצל הגברים? נדמה לי שכן. רובנו מחכים שמשהו יכריח אותנו לעצור ולבדוק את יחסינו המתנוונים. בגידות קטנות לא גורמות לכך, אלא אם כן הן צומחות ומשגשגות עד שהופכות לסרטן בגוף הנישואים. ולמה ההשוואה לסרטן? כי בדומה להתנהלותו של זה בגוף, תוקפות הבגידות הקטנות שוב ושוב את מרקם הברית הזוגית – המבוססת על יחסי כבוד ושוויון, יחסים שיש בהם הדדיות, פרגון, חום, אכפתיות ועזרה הדדית – מחלישות ומערערות אותו. למותר לציין שהתשוקה ההדדית, הארוטית, נותנת ליחסים את החיות והצבע. אך גם זו דועכת כששאר המרכיבים מתנוונים.

הכנסת האירועים הקטנים לקטגוריה של "בגידה" מכריחה אותנו לעצור. רב כוחה של השפה בהמשגה ברורה של חוויות עמומות וביצירת מחויבות פנימית לחשוב על כך לעומק. כך קרה עם המונח "אלימות במשפחה", כך קרה עם "הטרדה מינית".

הגדרה של מצבים וכינויים בשמות שהופכים למושגים, מסייעת לנו להבין לאן אנו הולכים והיכן עלינו להציב גבולות. גם המושג "גבריות חדשה" סימן לגברים אופק מחשבתי חיובי חדש.

אני שואלת את עצמי מדוע הרבה יותר קל וברור לזהות בגידות בתחום החברויות האישיות או ביחסים עסקיים מאשר ביחסים בין בני זוג. זו אחת השאלות שהיה עלי להתמודד אתה במהלך כתיבת הדוקטורט שלי שעסק בסוגיית המחויבות בין בני זוג.[1] לכאורה כולנו מבינים מהי הדדיות, כולנו זקוקים ליחס טוב, להגינות. קל לנו לזהות סיטואציות בהן עקרונות המוסר העוסקים בשוויון והדדיות מופרים, למשל בעולם העסקי או בין חברים. כולנו מבינים מהן ציפיות מהזולת. כולנו רוצים הדדיות ביחסים. כולנו חוששים להיות מנוצלים רגשית או כלכלית. הכול פשוט אם כן עד שמגיעים ליחסי גבר אישה. שם מופרים בזה אחר זה כל העקרונות הפשוטים הללו, כפי שהם מופרים בבוטות כאשר מדובר ביחסים בין יהודים וערבים, בין כובשים ונכבשים – ישראלים-פלשתינים. למה? כי למדנו שביחסים היררכיים (גבר-אישה, כובש-נכבש)  לגיטימי ליצור אמות מידה מוסריות שונות. אחת עבור גברים, אחרת לנשים, אחת עבור השולט, השנייה עבור הנשלט-הנכבש. למה? כי ככה! אלמלא הסיפור החדשותי של "הדרת נשים במרחב הציבורי" מי יודע אם מישהו היה שם לב לכך. גם עכשיו, כשרעשה הארץ, רובנו לא מקשרים בין "הדרת נשים" לבין הדרת הזר, הנכבש, הערבי. התרגלנו. התעצלנו לחשוב.

בגידות "קטנות" אפשריות הרבה יותר ביחסים היררכיים. שני הצדדים מעדיפים להתעלם, לא לדבר על זה. המחיר יקר מדי. ואם "חלילה" הצד הנבגד עושה רעש, ימהרו להשתיקו. אם פעם סיפור הבגידות הקטנות היה סיפורן הבלעדי של נשים הרי נראה בברור, ברוח הדוגמאות שהבאתי בראשית הרשימה, כי גברים רבים חשים כיום נבגדים "בקטן" על ידי נשותיהם, שלא זו בלבד שאינן חוששות מהן אלא יותר מכך, הן נעדרות אמפתיה כלפיהם. נקמה? אולי.

בגידות קטנות מסמנות לנו סכנה. היעדר רגש אמפתיה ביחסים כמוהו כסרטן האוכל בגוף. קשר זקוק לאמון ורגש. הבגידות הקטנות מכרסמות בתחושת האמון. מעקרות את הרגש מהיחסים. אנחנו בסכנה.

המשגת החוויה הרגשית במילה "בגידה" תעזור לנו לתקשר לזולתנו מה שאנו חשים. החשש לדבר על פגיעה וכאב דוחף אותנו לקבור רגשות אלו עמוק-עמוק בתוכנו. עוד ועוד רגשות של פגיעה מייצרים חשדנות כלפי העולם, מעמיקים את השריטה. בואו נעצור. נדבר. ניתן כבוד לרגשות כך שנוכל לתקשר אותם בנינוחות, מתוך הכרה ברורה בזכויות האדם שלנו ושל זולתנו. וגם ניקח על עצמו להיות הרבה יותר מחויבים לקוד הנאמנות וההגינות בין אם מדובר בבן או בת זוגנו, בין אם מדובר בחבר או חברה, בין אם מדובר בעולם העבודה או בעולם הפוליטי. רגשות של חום אנושי זקוקים לתנאים כדי שיפרחו.

 

  • החזרת הקוד המוסרי לקשר הזוגי

איך נעשה זאת? האם יש "קסם"? ומה נעשה אם רק אחד מאתנו מחזיק בקוד מוסרי?

  • הקסם הוא באומץ לב והבחירה האישית לנקוט עמדה. לצאת מאזור הנוחות.
  • אם אנחנו מזהים עוול להגיב.
  • אם נכנענו לפיתוי וחזרנו בנו – להודות. לפחות לעצמנו.
  • אם השתמשנו בשפה כוחנית – להתנצל.
  • אם עשינו בחירה אנוכית – לזהות, לתקן.
  • לחזור ולבדוק עם בן בת הזוג איך הם מרגישים לגבי מהלכים מסוימים שלנו. לחפש מוצא אם יש קושי או התנגדות או תחושת פגיעה.

ב41 ואחד שנות נישואיי אני מתמודדת עם שאלה זו. היו ימים שחן בן זוגי גינה אותי שאני כביכול חושבת שיש לי "עליונות מוסרית". הגינוי שלו בטא התנגדות לערכים שהבאתי לקשר, שלא היו נוחים או מקובלים או נחוצים לדעתו. לימים הוא התחבר לערכים הפמיניסטיים שלי.

אימוץ גישה מוסרית ביחסים מעניק לנו עוצמה רבה. אנחנו מבינים למה אנחנו פועלים כפי שאנחנו פועלים.

לסיכום: אמות מידה מוסריות עוזרות לנו היכן שהרגשות מערפלים את חושינו, היכן ששיקול הדעת מוטה בשל דעות קדומות, היכן שאנוכיות פשוטה "משכיחה" מאתנו את חובתנו האנושית. אם נאמץ תפיסה מוסרית ביחסי אנוש, ביחסי גבר-אישה, ביחסים עסקיים – נזכור להיזהר ממוקשי הדחפים והיצרים. נציב לעצמנו ולזולתנו קווים אדומים. האם זה תמיד אפשרי? בוודאי שלא. אחרי הכול אנחנו בני אדם עם חולשות. אבל העובדה שסימנו לעצמנו מפת דרכים שיש בה מצפן מוסרי אומרת שלקחנו יותר אחריות ליישם תפיסה זו שיכולה לא פעם להציל אותנו ואת הנישואים שלנו משקיעה בתהום.

———————————————

1.ראו את ספרה של ד"ר רבקה נרדי, "זוגיות בסערה" (עיבוד של עבודת הדוקטורט שלה), הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2003. עבודת הדוקטורט המקורית (1999) בשפה האנגלית נמצאת בספריית מדעי החברה של אוניברסיטת בר-אילן ובספרית מדעי החברה של מכללת בית ברל.

2. ראו את ספרם המשותף של ד"ר רבקה נרדי וד"ר חן נרדי "שיחה זוגית: על מה שקשה לדבר", "הדים", 2010, 2011.