הרצאה: אימהות בנות

הרצאה: אמהות ובנות

ד"ר רבקה נרדי, מרץ 2020

תקציר

הכול מתחיל באהבה ענקית. את האמא, עם התינוקת שלך שנושאת אליך עיניים גדולות של הערצה. את חולמת על קשר נפלא ביניכן, כזה שתמיד יוכל לנחם אותך. היא קצת גדלה ואת נהנית לקשט אותה בשמלות קטנות תואמות את בגדייך. אתן אחת ועוד אחת, אחת גדולה וענקית. סימביוזה. אושר צרוף. אתן השתיים שהיא אחת, שוות לעולם כולו.

אבל היא גדלה, לאיטה, ומתחילה לגלות מיהי הנפרדת, האמיתית, שזו היא עצמה. היא תגלה שאמא שלה היא לא זו הנפלאה והמושלמת אלא אישה מליאת פגמים אנושיים. את תגלי שהיא כבר לא הילדה המתוקה כרורה אחרייך. היא רואה אותך על כול פגמייך. את רואה אותה על מגבלותיה האנושיות. אולי לא מספיק יפה, אולי כבדה מידי, אולי בעלת אופי לא מובן לך. יש הרבה אולי… היא אולי תחוש מרומה. היא מורדת. (אם היא ילדה טובה כול הזעם הזה עלול לפרוץ כשתתקרב לאמצע חייה). את אולי תחושי רתיעה קלה, סמויה לך, אולי מלווה באשמה.

מרד של ילדה, שהייתה מתוקה וחמודה, בגיל ההתבגרות, כואב במיוחד לאם ולבת גם יחד. סוג של הלם שאף אחד לא מכין אותנו אליו. אולי אגדות עם רומזות משהו בכיוון, הן תמיד מספרות על מאבקי כוח בין אימהות חורגות לבין נסיכות שבויות (שבסופו של דבר יציל אותן הנסיך, אבל זו כבר רשימה אחרת).

באגדות אפשר לספר על קנאת אם בבתה, על רשעות ואלימות כלפי הבת, על רצון שתמות (ראו האגדות הפופולריות ביותר, שלגיה, הנסיכה הנרדמת, סינדרלה). כול זה ״מותר״ לאם החורגת אך טאבו לאם הביולוגית. כך בתרבות, כך בקודים החברתיים, אבל לא כך במציאות האמיתית, בעיקר זו המסתתרת באפלת החצר האחורית של התרבות, הפקרתן של בנות לאלימותו של אב אלים או להתעללותו המינית.

יחסי אימהות בנות הן תמיד מורכבים ומסובכים יותר ממה שהיינו רוצות. אנחנו האימהות רואות דרכן את התבגרותנו הפיזית ואת האובדנים הבלתי נמנעים שלנו. הן בנותינו, רואות דרכנו את כול מה שלא היו רוצות שיקרה להן, או לחילופין את הצלחותינו הגדולות שגורמות להן לפחד מעתידו שלהן. וזה אף פעם לא שחור לבן אלא מורכב מהמון צבעים וגוונים מתחלפים במהירות: אהבה, רתיעה, הערצה, פחד, הזדהות, ריחוק, בוז, אינטימיות, קנאה, זלזול, דאגה ועוד ועוד…

בספרי ״בין העונות״, מודן 1991, כתבתי פרק שכותרתו ״אני ואמי אני ובתי נדנדה בשתיים״ שם דיברתי ארוכות על הצורך בפרידה פסיכולוגית כדי לרפא ולנקות את היחסים מהעשבים השוטים שצמחו עליהן. פרידה פסיכולוגית משמעותה לקבל את הפגמים של אמי וגם שלי, להיות איתה במצב של הקשבה אך לא של מלחמה. לזכור שאני הבת ריבונית על חיי. השפעותיה עלי יכולות להיות נשלטות על ידי. ואם אני האם על לזכור שיחסי עם בתי לעולם לא יהיו סימטריים, אני האם, היא הבת. מסע החיים עוד לפניה. עליה ללמוד את מה שאני אולי כבר יודעת. להניח, ללוות אותה ללא שליטה, להיות מעורבת אך לא מתערבת. ואז אולי האהבה שלי אליה תהיה נקייה יותר, חפה מאשמה ומזיופים. הרבה פחות מתנצלת, הרבה יותר מנחמת. אני האם מעצימה את בתי לקראת המשך מסע חייה שממתין לה. היא זקוקה לי.

—

—