לתת ולקבל: נתינה וקבלה ביחסים הזוגיים והמשפחתיים/ד"ר חן נרדי ד"ר רבקה נרדי

רשימה 52: צלו של העבר/ד"ר רבקה נרדי, 12/5/2014
19 במאי 2014
רשימה 54: "עדר"/ד"ר רבקה נרדי 14/7/2014
14 ביולי 2014

המאמר פורסם לראשונה באתר "טיפולנט" ב26/5/2014

http://www.betipulnet.co.il/particles/

 

אחת התובנות היותר מעניינות על מהותה של הזוגיות המודרנית היא שתחושת הסיפוק ביחסים קשורה בעיקר לחוויה הרגשית, יותר מאשר לחלוקת תפקידים או סוגיות כלכליות. כאשר נחשפתי (רבקה) לראשונה לתובנה זו נדהמתי שכן הייתי בטוחה, בהיותי דוגלת בגישה שוויונית המעוגנת בחשיבה פמיניסטית, כי מה שיקבע את תחושת הנחת הוא, חלוקת תפקידים. בחרנו לפתוח כך את הרשימה שלנו כדי להדגיש שכאשר אנחנו מדברים על קבלה ונתינה, המשקל הגדול של חוויות אלו קשור למשמעותם הרגשית, לאופיים של היחסים.

למרות שכבר איננו ילדים, הנפש מצפה, עדיין, לאותה נתינה רגשית – הקשבה עם כל הלב, אמפתיה, התעניינות, התחשבות, קליטת צרכינו, כבוד לחלומותינו, התפעלות מיכולותינו וכשרונותינו, גילוי סקרנות ביחס לטעמים המגוונים שלנו בין אם מדובר בהנאות מעולם הספורט ובין אם מדובר בתחביבים אחרים (קריאת ספרים. אמנות, מוסיקה, טיולים, בילויים וכיו"ב), וגם: רגישות לחולשותינו, הנאה מההומור שלנו, סובלנות לשטויות שלנו, התעלמות מהפגמים הפיזיים שלנו. וכן, גם עזרה פיזית בכול הקשור במטלות הבית וגידול ילדים, הבנת המחויבויות שלנו ביחס לקריירה שלנו כמו גם המשפחה המורחבת שלנו, הושטת יד, שקיפות בנושאים כלכליים וקבלת החלטות משותפת. רשימה ארוכה לתפארת שמייצגת את הדרך הארוכה שעשתה המשפחה ואיתה הזוגיות בעשורים האחרונים.

לאור כול האמור לעיל אנחנו שואלים מה קורה בזוגיות ובמשפחה כשאנחנו נותנים יותר ומקבלים פחות? מה קורה כשאנחנו נותנים פחות ממה שאנחנו מקבלים? וכשאנחנו נותנים המון אבל לא את מה שצריך? מהם האתגרים הניצבים בפני בני זוג המעוניינים ביחסים הוגנים ושוויוניים?

מרביתנו מרגישים נוח במערכות יחסים שמתקיים בהן איזון בין מה שאנחנו נותנים לבין מה שאנחנו מקבלים מזולתנו. הדדיות זו בנתינה ובקבלה יוצרת תחושת שוויון וכבוד הדדי. כאשר מופר האיזון ומתברר כי צד אחד משקיע הרבה יותר ביחסים – לוקח על עצמו תפקידים רבים יותר, מעניק יותר רגש, מחזר יותר – נפגעת תחושת הכבוד העצמי ואת מקומה תופסים העלבון והכעס. כך אכן מצאתי בעבודת הדוקטוראט שלי (רבקה נרדי) שעובדה לספרי "זוגיות בסערה" הוצאת הקיבוץ המאוחד 2003 http:/www.dialog-nardi.co.il/lp/lp.asp?DocID=284.

בעבודה זו* בדקתי את משמעותה של המחויבות בנישואים המודרניים, ההבדלים בין נשים וגברים והמשמעות המוסרית של הבדלים אלו. אחד הממצאים המעניינים שמצאתי, בעקבות ראיונות אישיים עם זוגות, נשים וגברים אותם ראיינתי בנפרד היה, שלמעשה מתקיימות שלוש חוויות נישואים שונות בתכלית, להן נתתי שמות: "ארץ הסטריאוטיפים" – בה ממשיכים להתקיים הדפוסים הישנים הן ברמה הרגשית, הן ברמה האינסטרומנטלית, כלומר חלוקת תפקידים. כאשר שני בני הזוג מקבלים זאת, במילים אחרות כאשר האישה מקבלת את מעמדה כמעניקה יותר, ללא טענות, האיזון מתקיים. אם כי יש לומר בדור הזה כבר פחות ופחות. הארץ השניה – "ארץ האמביוולנטיות" – ערכי העולם החדש והישן מתערבבים. ערכים של שוויון ומסורת מתעמתים. הרבה בלבול.  נשים וגברים נאבקים על מעמדם. הוא במקרים רבים "סרבן שינוי", היא במקרים רבים זועמת ומתקוממת על ניצול ואפלייה. הרבה מאבקי כוח המתבטאים בפגיעה אנושה ביחסים הרגשיים כאשר אף אחד מהם לא רוצה להיות "פראייר/ית". הם שומרים את "הקלפים הרגשיים" שלהם (חום, אמפתיה, התחשבות) כאוצרות שלא יבוזבזו לשווא. רק בארץ השלישית, "הארץ המובטחת" – "ארץ השוויון" יש ניצנים ראשונים ורעננים של דיאלוג הנותן כבוד ליחסים בגובה העיניים בכל המישורים. הנתינה כבר לא צריכה להימדד במאזניים מחמירות. כבר אין צורך בוויכוחים אינסופיים על "מי עושה יותר". הנתינה ההדדית היא חלק טבעי מיחסים יומיומיים.

היסטורית, נשים נותבו לתפקידי טיפול בילדים, מטלות ביתיות, ניקיון, סידורים, וכלה ביוזמות חברתיות ובתרבות. מגיל צעיר לומדות נשים להשקיע באחר, באהבה במשפחה, עד כי הדבר הופך להיות חלק מ"להיות אישה". גברים למדו להשקיע בעצמם כדי להשיג מעמד של "גבר גבר" ונתפסים לעיתים על ידי בנות זוגם כאנוכיים. נדגיש כי איננו סבורים שגברים הינם אגואיסטים מטבעם ושנשים הן מלאכיות מטבען.  גברים רבים למדו להתייחס להשקעתם בקריירה וכתפקידם העיקרי למען המשפחה, משום כך הם  תופסים את הפצרות האישה לעזרתם, כסוג של הטרדה. ("תני לי זמן אל תפריעי לי, אני לא יכול עכשיו"). בטעות נהוג היה לחשוב שנשים רבות תופסות את העשיה למען הבית כחלק מהעשייה למען עצמן, ומשום כך לא ברור היה לגברים מדוע הן מתרעמות על כך שהגבר רואה את העשייה שלו כ"עזרה" ולא כחלק טבעי בעשייה שלו, ומתמקד במה ש"טבעי" לו: בקריירה שלו.  בזכות ספרות פמיניסטית ומחקרים שנעשו בעשורים האחרונים על הפסיכולוגיה של האישה, למדנו כי גם נשים זקוקות ל"חדר משלהן", למקום פרטי שיוכלו להיות בו הן עצמן, ללא המחויבויות לשרות יקיריהן. עד היום נשים חשות אשמה כשהן חוות צורך זה, ולמותר לציין שבני זוגן כמו גם החברה סביבן אינם מכירים בלגיטימציה של צרכים "אנוכיים" אלו. הפער בין התפיסות השונות הללו יוצר תחושה של חוסר הוגנות ומתח רב ביחסים הזוגיים והמשפחתיים.

* * עבודת הדוקטוראט המקורית בשפה האנגלית נמצאת בספרית מדעי החברה באוניברסיטת בר אילן ובספריית מכללת בית ברל.

 

 

כיצד ליצור תחושת הוגנות בהשקעות הזוגיות

כמטפלים זוגיים אנו מסייעים לנשים ולגברים לקיים דיאלוג בינם לבין עצמם ובינם לבין בני זוגם, שמטרתו לבסס ביניהם מערכת יחסים שבה יש איזון הוגן ושוויוני בין נתינה וקבלה הדדית.  אנו מאמינים כי ערך השוויון ביחסים אינו רק "יפה" מהבחינה המוסרית, אלא יש לו ערך פסיכולוגי בשמירה על תחושת נחת וסיפוק במערכת היחסים. הצורך בהדדיות מוטבע בנו מילדות מוקדמת, כול חיינו אנו כמהים לקבל יחס חם אשר פותח את לבנו להעניק בחזרה.

אחד הכלים בו אנו נעזרים ביצירת  דיאלוג כזה, הנו המודל הדולפיני (רבקה נרדי, חן נרדי "להיות דולפין – התמודדות עם תוקפנות וחולשה", מודן 2006).** על פי מודל זה מתנהל דיאלוג תמידי בין שלושה "יועצים פנימיים" הקיימים בתוכנו: כשלושה יועצים פנימיים: הסרדין הכריש והדולפין.

נתינה וקבלה על פי הסרדין הכריש והדולפין

הסרדין – דפוסי הנתינה והקבלה של הסרדין מקורם בתחושת חוסר האונים והפחד הנובעים מחולשתו הפיזית, זערוריותו והיותו טרף לכרישים. מאפיינים אלו הופכים אותו לנזקק נואשות להגנה וחסות מצד הזולת, אותו הוא תופס תמיד כחזק ממנו. בשל כך מאופיינת הנתינה הסרדינית  בצורך לרצות את האחר כדי לזכות בחסותו המגוננת (בטחון כלכלי או פיזי) והרגשית (תשומת לב ואהבה).  על מנת להבטיח לעצמו הגנה מצד החזקים דואג הסרדין לתת הרבה יותר משהוא מקבל: מחוייבות רבה יותר לענייני הבית, לפרנסה, לתשלום החשבונות, לבריאות  הילדים, לקשר עם בית הספר, טיפוח הבית, מתן שירותים אישיים לבן הזוג, תזכורות, ועוד) . הסרדין מוכן לתת עוד ועוד אהבה ותשומת לב מבלי לבקש דבר בחזרה. הוא אינו עומד על זכויותיו ואינו דורש חלוקה שוויונית, אלא מתחנן לעיתים לקבל מעט פירורי אהבה ועזרה. כשהם מגיעים הוא חש אסירות תודה ולעיתים אף אשמה:  "האם לא קיבלתי יותר מדי" וממהר לפצות את הנותן בנתינה גדולה עוד יותר.

הכריש – תיאבונו של הכריש אינו יודע שובע.  בניגוד לסרדין המבוהל המאמין כדי לשרוד עליו להעניק ללא גבול, מאמין הכריש שישרוד רק אם יקח בכוח. הלקיחה הכרישית מונעת על ידי הפחד שמא יעניק בטעות  לזולת יותר משיקבל ועלול "לצאת פראייר". בשל הצורך המתמיד לקבל יותר משהוא נותן, מקפיד הכריש לייעץ לנו לעולם לא להכיר תודה לבן/בת הזוג המעניק לנו תמיכה ומשרתים אותנו. הכרה בנתינתו של האחר היא הודאה בכך שאנו חייבים לו: "עוד עלולים לחשוב שאתה חייב משהו" מזהיר אותנו הכריש ומשנן באוזננו "טרוף פן תיטרף". לעיתים ממליץ בפנינו הכריש להתחפש לסרדין. (כרישים מסוימים בטבע מחקים את תנועות  טרפם כדי להתגנב אליו מבלי שירגיש). לתקופה מסוימת הכריש המחופש לסרדין מעניק הרבה יותר משהוא מקבל. מרעיף עליו תשומת לב, אכפתיות ודאגה ואט אט יוצר

** ** על הספר: http:/www.dialog-nardi.co.il/lp/lp.asp?DocID=289

תלות ממכרת אליו. כך קורה שבן הזוג הופך לנושה ומשתלט על בן/בת הזוג שנאלץ להחזיר את החוב בריבית דריבית: להעניק סקס גם כשאינו רוצה, להשלים עם בגידות והתעללות נפשית. מגדיל לעשות הכריש כאשר הוא "מתחפש לדולפין" – הופך את נתינתו למתנה "גדולה מהחיים" ואת המקבל לחייב לו, "אסיר תודה", במובן הרע של הביטוי. זו נתינה שהיא היפוכה של מצוות ה"מתן בסתר", בהיותה מנוכרת למצבו הפגיע של המקבל. לעיתים נדמה כי הכריש יוצא ברווח גדול משדידת הסרדין. אבל אפקט הבומרנג  מפריך זאת. המתנהגים ככרישים משלמים מחיר יקר על התנהגותם הנצלנית. אנו סבורים כי בטווח הארוך דווקא אדם שאינו מחויב למערכת היחסים, אדם המתמכר לנוחות המפתה של  לקבל יותר ממה שהוא מעניק, חשוף לסיכונים רבים: התנוונות חוסנו המוסרי ורגישותו  לזולת, דלדול הכישורים החברתיים שלו, נידוי חברתי, בדידות ודיכאון.

על סרדינים, כרישים והונאה עצמית

כיצד מתמודד הסרדין עם תחושת הקיפוח והעלבון על היותנו מנוצלים? כיצד מתמודד הכריש עם רגש האשמה וייסורי המצפון על היותו נצלן? הונאה עצמית היא אחת "התרופות" השכיחות. הסרדין מצדיק את הכריש וייקח על עצמו את האשמה במצבו: "הוא היה אלים כלפיי כי הייתי רעה והרגזתי אותו" תשכנע את עצמה האישה הסובלת מאלימות מילולית או פיזית של בן זוגה. "אם רק אעשה עוד יותר למענה, היא תגמול  לי ביחס טוב" ישכנע את עצמו הגבר המשתדל למלא את כל בקשותיה של אשתו ולמרות זאת סופג ממנה רק ביקורת. בלשון ציורית בוטה, הסרדין הפנימי משוכנע שהפיפי שעושים עליו, אינו אלא גשם.     

כרישים יתמודדו עם רגש האשמה שלנו על היותנו נצלנים, בכך שהם מגמדים  את מה שהם מקבלים מהזולת, ומאדירים את נתינתם שלהם. הגבר שאינו נוקף אצבע בבית ישכנע את עצמו ש: "מה היא כבר עושה בבית, הייתי מתחלף איתה, חוץ מזה, אני משקיע הרבה יותר ממנה וגם מביא את הכסף הביתה", בת הזוג המפקחת ושולטת בכל תנועה של בן זוגה, משכנעת את עצמה ש"מכיוון שכל האחריות על מה שקורה בבית היא עלי, אז זה בסדר גמור שאני מפקחת עליו כל הזמן". או "המאמץ שלו בעבודה הוא קטן בהרבה משלי, והוא גם נהנה שם, אז שיזיז את עצמו ויוריד את הזבל".

מרבית הזמן אין אנו מנוצלים כסרדין או מנצלים ככריש.  המצב השכיח יותר הוא הסרדי"ש. הנתינה הסרדי"שית מאופיינת במעברי מטוטלת בין הסרדין הנותן ללא גבולות, לבין הכריש הלוקח ללא גבולות. בן הזוג המעניק הרבה יותר ממה שהוא מקבל, מגיע לשיאים של ייאוש ומוסר את השליטה לכריש הלוקח ללא גבולות, עד שזה האחרון נבהל מההרס שהוא זורע ביחסים, ונסוג לנתינה הסרדינית. 

מהי נתינה וקבלה דולפינית?

בדקות שלפני ההמלטה, מזהים הדולפינים בעזרת הסונר שלהם את מצוקת הדולפינה והוולד שבבטנה. או אז הם מתייצבים מתחת לגחונה וכשהדולפינון מגיח, הם נושאים אותו בעדינות בסנפיריהם אל פני המים כדי שינשום את נשימתו הראשונה.

סוד הרגישות הדולפינית למצוקה הנו הסונר, מעין אולטרה סאונד רגשי המאפשר לדולפינים לזהות את מצוקתו של הוולד או של השחיין הנמצא במצוקה, ולהצילו מטביעה, או לחבור ברגישות לילדים פגועים. האולטרה סאונד הרגשי של הדולפין הנו משל ליכולת האנושית לקלוט ולשדר את הצרכים והרגשות באפן הדדי ולהעניק תמיכה רגשית ופיזית לזולת.

בניגוד לסרדין ולכריש, מצטיין הדולפין ביכולת לאזן בין נתינה וקבלה ולקיים מערכת יחסים הוגנת. "כבר לפני מיליון שנים הגשימו הדולפינים את החזון הפמיניסטי של שוויון בין המינים: הדולפינה והדולפין מחלקים ביניהם שווה בשווה את השמירה והטיפול בצאצאים, כמו גם את היציאה לציד" (ד"ר רבקה נרדי, ד"ר חן נרדי, להיות דולפין", עמ' 72, מודן 2006 http:/www.dialog-nardi.co.il/lp/lp.asp?DocID=289)

בעוד הנתינה והקבלה הסרדינית והכרישית מושתתת על פחד,  מבוססת הנתינה הדולפינית על אהבה, חמלה ונדיבות. אין זו אמירה רומנטית, אלא אמת מדעית: הוכח כי תינוקות אינם יכולים לשרוד כאשר נמנע מהם החיבוק, הרוך והחום אנושי. פגיעותו של התינוק האנושי רבה לאין שיעור מפגיעותם של הגורים והוולדות בטבע. (אפילו אפרוח שבקע זה עתה מביצתו, חסין ועצמאי יותר מתינוק בן שנה). משום כך תלותו של התינוק האנושי באהבת ההורה או המבוגר המטפל בו, היא מוחלטת. השאיפה האנושית לאיזון בין הנתינה והקבלה במערכות יחסים אינה רעיון אלטרואיסטי אלא צורך מרכזי ביכולת ההישרדות שלנו. משום כך מייעץ לנו הדולפין:  

·         שים גבולות לסרדין שלך. אם תעניק ללא גבול לאהוביך בעודך מתעלם מצרכיך שלך, סופך להישאר מרוקן מאהבה ואכפתיות ואף לנטור להם טינה.

·         שים גבולות לכריש שלך היזהר מאפקט הבומרנג ואל תתפתה לזלול את הנתינה חסרת הגבולות המורעפת עליך. הקפד לאזן את כמות הטוב שמוענק לך על ידי נתינה דומה. במידה ואינך יכול לגמול על מה שמוענק לך, סרב לקבל. 

·      הפעל את האולטרה סאונד שלך וזהה את צרכיהם האמיתיים של יקיריך. היזהר  מהטעות הטראגית: לתת המון ליקיריך אבל לא את מה שהם צריכים באמת. לאחר משבר זוגי אנחנו מרבים לשמוע בחדר הטיפול: "אבל למה לא אמרת שאת זקוקה …" בני זוג נדהמים לעיתים לגלות עד כמה היו עיוורים לצרכי בן/בת זוגם. בדומה לכך, אבות ואמהות עלולים לגלות באיחור כי ילדיהם היו זקוקים להקשבה, לחמלה ולנוכחות הפיזית והרגשית שלהם הרבה יותר מאשר לצעצועים ולבילויים היקרים שהוריהם הרעיפו עליהם.  

לסיכום, "כמה אני מקבל וכמה אני נותן ביחסיי עם בן/בת זוגי, עם ילדיי?" יש משהו לא נוח בשאלה הזו כי ביחסים אינטימיים אנחנו חשים שאין זה ראוי למדוד נתינה וקבלה כמו שמודדים את משקלו ומחירו של אבטיח. איך אפשר למדוד את ערכו של חיוך שבן או בת הזוג מחייכים זה אל זה, הצעת עזרה, הזדהות ואמפטיה, התעניינות, כנות, פתיחות רגשית? ובכל זאת מדי פעם, כשאנו נפגעים מיחס לא טוב, אנחנו בודקים אם יש איזון בין מה שאנחנו נותנים ומקבלים מפני שכולנו שואפים להוגנות ביחסים.

בזוגיות שבה הגבר והאישה נוהגים בדרך כלל בדולפיניות זה כלפי זה, השאלה אינה נשאלת על בסיס יומיומי. גם אם בת זוגי שכחה לשאול אותי איך ישנתי הלילה, או בן זוגי כבר יום שלם לא החמיא למראה שלי, איננו מתחשבנים איתו/איתה על "מי נותן יותר או פחות", כי אני יודע שהנתינה בוא תבוא, אם לא היום אז מחר. ואם הנתינה אינה מגיעה, אני יכול לרמוז או לבקש זאת. אבל  מערכות יחסים שבהן הסרדין והכריש מובילים את היחסים בין בני הזוג, השאלה עולה בכל עוצמתה: האם היחסים שלנו הוגנים? האם הוא/היא הוגן כלפיי?  האם אני הוגן כלפי בן/בת זוגי?

איך אבדוק את רמת ההוגנות שלי עצמי? איך לקיים שיחה זוגית על ההוגנות בינינו?  * אנו סבורים כי דיאלוג זה בתוכנו ובינינו הוא אחד האתגרים האישיים והזוגיים העומדים בפני הזוגיות המודרנית התובעת מאיתנו יותר מאי פעם בהיסטוריה האנושית הוגנות במערכות היחסים בין נשים וגברים.

בשאלות הללו ובאחרות נעסוק בהרצאתנו בבוקר שישי, ה – 4 יולי בנושא: לתת ולקבל – על נתינה וקבלה ביחסים האישיים הזוגיים והמשפחתיים.

ב 4 ביולי 2014 תתקיים הרצאתנו "לתת ולקבל"  . http:/www.dialog-nardi.co.il/Images/Files/193_1399486950000.pdf