על סתמיות ומשמעות בחיינו / מאת ד"ר רבקה נרדי

רשימה 4 מאת ד"ר רבקה נרדי, 12.10.2009

יום שני, 12 באוקטובר. אנחנו לקראת סיום חופשתנו במסע מרתק שעשינו מחופה הדרומי של קרואטיה לאורך הים האדריאטי צפונה לסלובניה המיוערת וההררית. ושם בסלובניה, כמעט נושקים בגבול אוסטריה, בבלד, למרגלות האגם הקטן, בנוף הדומה לתמונה מגלויה אנחנו שוהים את שלושת ימי חופשתנו האחרונים. בשקט הנפלא הזה אני גם מסיימת בחרדת קודש ובאי רצון בולט את "יער נורבגי" הרומן המהפנט של הרוקי מורקמי מחברו של ספר אחר שכישף אותי, "קפקא על החוף". זהו רומן המתאר את "ההוויה העכשוית ביותר, הן ביפן והן מחוצה לה… ביער נורבגי מביא מורקמי את סיפור אהבתו של הגיבור טורו ווטנבה, לנאוקו הנוגה והתקסמותו ממידורי שיש באישיותה הבטחה לחיים מלאים ועשירים. בתוך כך נארג סיפור התבגרותו של דור שלם של צעירים עירוניים במבוכתם" (מתוך עטיפת הספר בהוצאה המתורגמת לעברית, כתר, 2000).

החיים והמוות ארוגים זה בזה, מה שכבר ידענו מהראש מזמן אך בזכות סיפורו של מורקמי אנו לומדים, אני לומדת, כשצמרמורת קבועה מרעידה את גווי, שהמוות הוא כאן, ממש על ידינו, ושרק קו גבול דקיק מפריד בין חיינו (הסתמיים?) לבין מותנו הסתמי מאוד. צעירים מתאבדים ללא סיבה מובנת, ללא מכתב המסביר משהו לנשארים אחריהם, "סתם כך" משום שלא מצאו בהמשך חייהם שום טעם?

גיבור ספרו של מורקמי, טורו וונגה, סטודנט צעיר כבן עשרים, נאבק להשאר חי. כל יום הוא מטעין את עצמו מחדש כדי לא להיסחף לשביל המוות. כך ביפן העכשווית, המודרנית. עלילת הספר מתרחשת בשנות הששים של המאה העשרים, כלומר שאצלנו מתרחשת מלחמת ששת הימים ולאחריה האופוריה שלאחר הכיבוש. צעירים נהרגים, רבים אחרים נפצעים והתחושה היא שיש משמעות לכל זה. ימים מלאי הוד אותם ימים, "חזרנו אליך ירושלים, חזרנו לכותל" כך שרנו בקולי קולות, והיינו גאים כל כך איך הפכנו ממדינה קטנטנה הנאבקת על קיומה למעצמה קטנה אומנם אך חזקה.

ובאותן שנים ממש הפכה להקת הביטלס סמל לדור שלם שמורד במוסכמות ורוצה שלום. שיריהם ליוו את הצעירים המורדים בכל העולם, גם את הצעירים האמריקאיים הנחושים לסיים את מלחמת ויטנאם. הייתי שם אז, סטודנטית לתואר שני, צעירה תמימה. חוויתי את הלהט שלהם ותהיתי כמה אנחנו שונים. כך היה אז.ועכשיו סופה של שנת 2009. אנחנו פה בארצנו הפכנו לטוב ולרע דומים יותר ויותר לארצות אחרות. גם אצלנו צעירים ומבוגרים הולכים לאיבוד ואולי כך זה היה מאז ומעולם רק שלא רצינו לדעת.

כמה קל ללכת לאיבוד בכל גיל, אני חושבת ברגעים אלו בבלד היפה החלומית בעיצומה של חופשתי. וכי המבוגרים ב"גיל העמידה" המרגישים שחייהם הוחמצו לא נופלים לתהום דכאונם? וכי הקשישים הרואים בעיניים כלות איך מעמדם הולך ופוחת והם הופכים למיותרים עבור עצמם וסביבתם לא כבים מול עינינו? כמה קל להרגיש לא שייך, מיותר, סתמי. כל כך "קל" ואורב לפתחנו כל בוקר שאנו אך פוקחים את עינינו לבוקר הרענן ואדי שנת הלילה עוד לא הסירו את אבק החלומות, ההזיות והפחדים. וכך גם בטרם שנת הלילה שלפעמים לא באה. והמחשבות כמו עננים שחורים נושאי צורות של מפלצות הזועקות באוזנינו בפראות שאין טעם לחיינו.

אז איך נלחם ב"שדים" ב"שריטות" בסתמיות החיים? שאלת מיליון הדולר. ויקטור פרנקל, הוגה דעות, פסכיאטר שגיבש את משנתו הפילוסופית-פסיכולוגית לחיים בעקבות חמש שנים בהן שהה במחנה ריכוז, בספרו "אדם מחפש משמעות" מלמד אותנו דבר. האחריות למצוא משמעות בחיינו היא עלינו בלבד והיא זו שתציל אותנו מהריק הקיומי. ומהי אותה משמעות שעלינו לחפשה וגם למוצאה?

האם קריירה מצליחה תיתן לנו משמעות?
האם גידול ילדים ייתן לנו משמעות?
האם התמסרות ליצירה תיתן לנו משמעות?
האם אהבת הטבע והכרות אינטימית איתו תיתן לנו משמעות?
האם אהבת הלימוד?
האם התמסרות לדת?
האם התמסרות לרעיון חדשני?

התשובה היא כן! בתנאי שכל עשייה תכוון לעשיית טוב לאדם ולעולם.

עשיית טוב? יהיו שירימו גבה. "עשיית טוב" אל תצחיקו אותי. בעולם המופרע שלנו מוטב שניזהר מאנשים. הרי אדם לאדם זאב, לא כן? אמרו זאת לפנינו. אכן, בוודאי. הציניות חוגגת את ניצחונה במקום בו התחרות והפחד שולטים.

ולכן עלינו לגייס את אומץ לבנו כדי "לחתור" נגד הזרם הזה. כל מי שהתנסה בעשיית טוב מכיר את תחושת הרוגע, העוצמה הפנימית והאושר המתלווה לכך.
בין אם הקשבת ללא ביקורת לילד שלך שהביא ציון רע או נתפס בשקר.
בין אם הצלחת לדובב את אשתך בעדינות ולגלות למה ומתי נפגעה ממך.
בין אם ליטפת בעדינות את אישך למרות שתיקתו המסתגרת.
בין אם וויתרת בנדיבות על אינטרס "חשוב" במהלך משא ומתן.
רשימה חלקית בהחלט.

במהלך הטיול שלנו בקרואטיה מונטנגרו וסלובניה לא יכולנו שלא להרהר בצער על אימי המלחמות שלהם בשנות התשעים. הם הקיזו את דמם של אחיהם ואחיותיהם, מפחד, מתאוות שליטה, מבורות. ולא יכולנו שלא לחשוב על המלחמות שלנו שלא נגמרות מסיבות דומות. אבל רצינו לשכוח. חיפשנו את היופי בנופים עוצרי הנשימה וגם באנשים שפגשנו בדרך. עברנו במקומות רבים והתגוררנו בחמישה צימרים שונים. הקשבנו בסקרנות לאנשים ולמדנו את אורחות האירוח שלהם. ראינו את ההבדלים בין אדם לאדם ללא קשר לעלותו של האירוח. אישה אחת בלטה בנדיבותה ואותה אזכור. עיניה האירו אלינו בשמחה אוטנטית. טרחה סביבנו באכפתיות שנגעה ללבנו.

חיבקתי אותה בלכתנו משם. היא השיבה לי בחיבוק חם. לבי פעם באושר. זה היה רגע קטן גדול שאזכור מסלובניה היפה.