על שיווק, יעילות וכדאיות ומה שמעבר / מאת ד"ר רבקה נרדי

רשימה 5 מאת ד"ר רבקה נרדי, 3.11.2009

בעליו של המלון הקטן אצלו שכרנו חדר ללילה הראשון שלנו בדוברובניק, קרואטיה, בטיולנו האחרון התגלה עוד בשיחת הטלפון כג'נטלמן אירופאי מהסרטים. באנגלית סבירה ובקול רך ומאוד מנומס הציע לנו שרות שאפילו לא חלמנו עליו – לאסוף אותנו מהשדה ולהסיענו היישר למלון שלו. ברור שהתרגשנו, בעיקר אני שהמחווה האצילית שלו נגעה ללבי וגרמה לי לאהוב את האיש עוד לפני שהכרתיו. הודיתי לו שוב ושוב והחמאתי לו על המחווה היפה במהלך שלושת הימים בהם התגוררנו במלון שלו. בבוקר של יומנו הרביעי התכנסנו (לצורך תשלום חשבוננו), במרפסת היפה של המלון המשקיפה על המפרץ  כשלמרגלותיו שרועה בעצלתיים דוברובניק העתיקה והיפיפייה. על כוס מיץ או תה הוגש לנו החשבון. החשבון כלל סעיפים שונים, גם "טרנספר", כלומר עלות הסעתנו מהשדה למלון, בסך 30 יורו, המחיר הרשמי של הסעה במונית. שילמנו בחיוך, נפרדנו ויצאנו לדרכנו.

אבל משהו לא הניח לי.
האם זו טיפשותי – טיפשות של ילדה נאיבית שחוזרת ומודה ל"ג'נטלמן" ומרגישה אסירת תודה על מחווה שהיא חושבת לתומה שהוענקה לה מנדיבות ולבסוף תגלה שהגיע עת התשלום?
האם כעסתי כי הרגשתי מרומה?
האם נדהמתי מחמת חוצפתו של "הג'נטלמן" ששיטה בי ולקח ללא חשבון את שפע מחמאותי על "נדיבותו"?
האם התעצבתי כי גיליתי שתמונת עולמי יושבת על בלימה. והעולם נוהג כפי שהוא יכול לנהוג. כלומר האינטרסים שולטים בנו. וזהו זה.

בהמשך הדרך הצלחתי להדחיק את כל התהיות הללו עד האירוע עליו אספר מייד ושהתרחש כבר בארץ והחזיר אותי באחת לאותה חוויה.

לפני כמה חודשים הצטרפתי ברגשות מעורבים לרשת חברתית-עסקית. חששתי. היו לי ספקות לגבי מידת התאמתי ויכולת הסתגלותי לשיטה. חשתי חצויה בין הערכתי את הפוטנציאל השיווקי-חברתי שאוכל להרוויח ממנו לבין הקודים שיש לקבל אותם: בחינת תרומתם של האנשים לקבוצה על פי כמות העסקאות שהם מבצעים, על פי מספר הנקודות הנמדד בדייקנות בהתאם לעסקאות הכוללות כמובן לא רק מה שמקבלים אלא גם מה שנותנים.  ועוד חששתי מזילות החומרים שלי אותם יהיה עלי להציג במהירות שיא של 60 שניות. כי ככה זה. הזמן יקר ומתחלק באופן שוויוני ועל כולם להתאמץ להעביר את המסר שלהם "קצר ולעניין". למרות כל אלו רציתי לנסות את כוחי על אף שלא הייתי בטוחה שאוכל לתרום את מיטבי בשיטה הזו. כעבור זמן התבשרתי שחברותי בקבוצה היא עדיין על תנאי שכן חוקי המקום החמירו, כלומר אלו שאינם עומדים בתנאים ייפלטו מהמערכת. "ויהי ערב, ויהי בוקר…" כן, החלטתי לפרוש. עד כאן הסיפור.

המחשבות שלי נדדו.
חשבתי על קיצורי דרך שהופכים לדרך לא דרך ומובילים לשום מקום.
חשבתי על "קוד היעילות" –  התנהלות עניינית, אינטרסנטית-שיווקית, המייצרת אנשים ממהרים, הפועלים באופן טכני-מכאני ופוגשים את העולם ובני אדם בתוכו דרך "החור שבגרוש", ומחמיצים לעתים את העיקר.
חשבתי על משמעות הנתינה הנדיבה. החסרה כל כך בעולמנו.
חשבתי על אותם אנשים שאינם מכירים את "קוד היעילות" ומודרים הצידה כ"לוזרים"?
חשבתי על החלוקה המייאשת לעתים בין אמנים ("לא יעילים", לא יודעים ו/או לא רוצים לשווק את עצמם) לבין אמרגנים (שמלאכתם שיווק ומכירת האמנות) – יחסים המייצרים לעתים דינאמיקה של תלות וניצול. נכון, לעתים רחוקות נשמע גם על שיתוף פעולה בין יוצר לבין איש השיווק שלו – שיתוף המוליד חברות וצמיחה הדדית. כן זה קורה לעתים, לעתים רחוקות.
וחשבתי לעצמי – מה אני עושה עם כל זה?

לפני כמה שעות שוחחתי ארוכות עם אישה חריפת שכל שמקצועה יחסי ציבור. שוחחנו על הצורך הדחוף, החיוני להכין תיק מסודר של קטעי עיתונות ופרסומים אחרים במדיה המכילים את כל מה שנכתב במהלך השנים על ספריי וספריו של חן, לקראת צאתו של ספרנו החדש המשותף. ספרתי לה בעליזות שלא שמרתי דבר מכל אלו וכלל אין לי תיק שכזה. וספגתי נזיפה קשה. הכיצד?. חשתי מבוכה. באמת  איך יכולתי כך להתעלם מצורכי השעה? מדוע אני נוהגת בחוסר אחריות שכזה. מה הבעיה שלי?  האם יש לי בעיה? תהיתי.

עכשיו בבית קפה קטן כשגשם זלעפות מכה בעוצמה  על מדרכות העיר ומבשר לכולנו שהנה החורף כבר כאן אני עושה את חשבון נפשי. לכאורה הכול הגיוני. אז למה אם כן אני חשה אי נוחות, תחושה של מחנק. אני שואלת את עצמי – וכי אני עצמי לא נוהגת ביעילות בחיי היומיומיים? שהרי אלמלא נהגתי כך לא היה עולה בידי לממש אף רבע ממטרות חיי האישיות והמקצועיות, אותן אני מוקירה ואתן אני שמחה ובאה על סיפוקי. כלומר, אני מהרהרת הרהור נוסף, הבעיה אינה בקוד היעילות (המבורך לכשעצמו) אלא בהפיכתו לסוג של אלוהים חדש המקדש כל דבר, גם פגיעה בזולתנו, בעצמנו, בערכינו, וגם בבריאותנו הנפשית והפיזית. אדם זקוק להרבה יותר מהתנהלות יעילה (הכוללת שיווק עצמי ושמירה מתמידה על אינטרסים של רווח, חלילה הפסד). אדם זקוק למרחבים שיש בהם אהבה, פנאי, משחק, ביטחון וקבלה. ללא אלו משהו מת בתוכנו.שמחת הניצחון אינה שמחה אמיתית. החברות תמיד על תנאי. החשדנות שמא נפגע הופכת לשפתנו השנייה. כל אלו מייצרים זהירות ייתר והרבה מתח בין אדם לחברו. כולנו זקוקים למען רווחתנו הנפשית לתחושת אמון בטוב שבני אדם יכולים ורוצים להעניק לנו ואנו להם. ללא אמון נחזור ונשאל את עצמנו בחשש האם הפרגון שקבלנו בא מלבו של המפרגן? האם הוא אמיתי? אולי הוא נובע מחנופה, מאינטרס להרוויח משהו מאיתנו?

אכן, החיים במציאות כשרגלינו על הקרקע מזמינים אותנו לתקשר בבהירות את צרכינו, לשווק את עצמנו כדי שהעולם יידע שאנחנו פה. מאידך טוב שנזכור שהחיים מזמינים אותנו לחיותם מעבר לגדרות האינטרסים הארציים המיידיים. נגיעה קלה באושר נחווית כאשר נגענו בעדינות נפשו של אדם אחר "כך סתם", כי עינינו היו פקוחות לראות את מה שמעבר.