רגשות קולקטיביים – זה טוב? זה רע? / מאת ד"ר רבקה נרדי

רשימה 11 מאת ד"ר רבקה נרדי, 05.08.2010

גבר אחד אמר לי פעם: "אם אתחיל לבכות לא אוכל להפסיק". הוא אמר זאת אחרי שאשתו הצביעה עליו באצבע, תוך שהיא מטיחה בו ומביטה בי בתחינה שאבין אותה: " רואה למה אני מתכוונת? הוא כמו אבן. לא איכפת לו משום דבר".
מי מפחד מרגשות? מי לא? גם נשים. אנחנו פוחדים שהרגשות שלנו, כמו פתיתי שלג ההופכים במורד ההר למפולת שלגים, יהרסו את כל הנקרה בדרכם. רגשות בעיניהם של רבים מאיתנו הם כמו ים סוער הצופן בתוכו סכנות. אנחנו חיים בחברה מאצ'ואיסטית המוקירה שליטה עצמית, ריסון פנימי – זו תמצית ההתנהגות התרבותית על פי הקודים המערביים.

באולפן ששי לפני כמה ימים הקשבתי לרוני דניאל האומר בפנים מיוסרות (האמנתי לו), שהגזמנו בביטוי והחצנת רגשותינו כחברה מול שני אירועים קשים שחווינו – רצח שלושת הילדים על ידי אביהם ואובדן שישה טייסים ישראלים כתוצאה מתאונת מטוס במסגרת אימונים ברומניה. כעבור יום או יומיים קראתי את מאמרו של גדעון לוי (המאוד מוערך על ידי), בעיתון "הארץ", באותה סוגיה. "הגזמנו"! כך יכולתי להבין מדבריו, שהוא מביע אותם בדרך כלל בכנות ובהגינות.

בדקות הראשונות לא ידעתי מה אני מרגישה בעניין ואם בכלל יש לי דעה. אני נדהמת כל פעם מחדש מעוצמת ההשפעה שיש לקולות סמכותיים (גבריים בדרך כלל) על נפשי. השפעה שחשבתי שעברה מהעולם אך מסתבר לי בצער שהיא עדיין שרירה וקיימת.  זה ארך בערך עשר דקות עד שהבנתי שאני חשה תסכול ואי שקט. כאדם המואשם על לא עוול בכפו, כילדה נזופה חשתי. מה את רוצה? תפסיקי להגזים. תתבגרי! להתבגר ממה? חשבתי בפליאה. האם הכוונה שאתבגר מגישתי הילדותית האמוציונאלית המסכנת את סביבתי? ואולי הכוונה שאתבגר כבר סוף סוף ואלמד להבחין בין עיקר וטפל, בין צער פרטי לצער קולקטיבי, בין מה שראוי ומה שאינו ראוי, כמו למשל לא ראוי להגזים בביטוי רגשות העלולים להסלים כמו צונאמי ולסכן את העולם.

נסחפתי, אני יודעת. רוני דניאל וגדעון לוי לא היו עסוקים, אני משוכנעת, בגינוי מגדרי של בנות מיני.הם בכלל דברו על חברה שאמורה לרסן את רגשותיה ולפתח חוסן נפשי קולקטיבי כדי לשרוד בעולם קשה זה. זו אני שעושה את כל ההשלכות הללו על גינוי רגשות שבדרך כלל כוון למין הנשי "הילדותי" "ההיסטרי". החוויה הקולקטיבית הזו של בנות מיני שאני שותפה לה העניקה לי עם השנים פרספקטיבה "מרדנית" משהו, לייתר דיוק פרספקטיבה פמיניסטית חכמה על יחסה של החברה הגברית לרגשות – אישיים או קולקטיביים. שהרי אם רוב הגברים לומדים לרסן את רגשותיהם בגיל צעיר מאוד, להפנים את כאבי הלב, להסתיר את הפגיעות והרכות – מהם ערוצי הביטוי הרגשי המותרים להם בחברה המקדשת ריסון ושליטה עצמית? לבטא כעס באופן חופשי? לעתים למצוא פורקן בערוצים הרסניים להם וסביבתם, לעתים שתיקות – סוג של דיכוי עצמי. והאם בשל האיסורים החמורים שהיו מוטלים עליהם (אולי לא עוד ועל כך הזעקה…) הם למדו לבוז לכל ביטוי מוחצן של רגש ומצוקה? למדו להדיר, להדוף, לעצור בכוח את הדמעות – זאת כדי לא להחליש את עצמם לקראת שעת מבחן כשתבוא, ובוודאי היא תבוא. כל זאת אני אומרת בלשון עבר שהרי היום גברים רבים נפתחו לעולם הרגש ומרשים לעצמם להזיל דמעה ולהיות רגשיים לא פחות מבנות המין השני. חלקם. חלקם האחר המחזיק עדיין בכוח ובמסירות במורשת הגבריות הישנה יביטו בזעף ובתסכול על ההידרדרות הזו המסכנת בסופו של דבר את כולנו – לדעתם. האומנם?

חברה אנושית מתוקנת, כלומר מוסרית ובוגרת כדאי לה שתתרגש מאסונות ועוולות, לא רק לצורכי רייטינג תקשורתיים החולפים ביעף אלא באמת, בדיוק כפי שראוי וכדאי לאדם הפרטי – גבר או אישה להתרגש מול אסון ועוול פרטיים, כמו גם מול אירועים קטנים של החיים. ועם זאת חשובה לי ההבחנה בין רגש אמיתי לרגש "זול". איני מפקפקת לרגע בהתאחדות של כולם סביב האימה והצורך לדבר ולדבר ולהחצין עוד ועוד כאמצעי לשיכוך חרדות, אולי כמו ילדים שמחכים שמישהו בוגר ייתן הסבר מניח את הדעת לכל הזוועה המתרחשת. העניין הוא בזילות הרגשות, סוג של דמעות תנין החולפים באותה מהירות כפי שהם מגיעים. צונאמי בא והולך. הנה אנחנו כבר דוהרים לחדשות הזוועה הבאות. האם לכך התכוונו המבקרים? או שמא התריעו בסכנה שבביטוי מוחצן ומוגזם של רגשות שעלול להפוך את כולנו לרכיכות חסרי חוט שדרה וכושר עמידה מול הסכנות שעוד מצפות לנו. כלומר עלינו להיות דרוכים בגופנו ובנפשנו, לא להניח לשום רגש "רך" שיחדור פנימה. בין אם פנינו לשלום בין אם אנחנו מאמינים כי עוד שנים רבות נחיה על חרבנו, כוחנו כחברה, כך נדמה חושבים המבקרים, הוא בחוסנה הפנימי הרגשי.

אני תוהה. אני מאמינה כי היכולת להתרגש ולחוש צער עמוק ואף לבטא אותו במילים ובמחוות של רגש היא מרכזית וחיונית לחיינו כפרטים וכחברה. זו יכולת המאפשרת חיבור בין אנשים, הזדהות, חמלה, מחוות של טוב לב ואיכפתיות. היא חיונית להישרדותנו השפויה בעולם צפוף, תחרותי ואכזרי למדי. היא החמצן שלנו. אנחנו רוצים לדעת ולהרגיש שלאחרים איכפת מאיתנו. התמיכה הציבורית כמו גם האישית הם נחמה – אנחנו לא לבד. כל זה לא חדש. אני בטוחה שמי שחש אי נוחות מ"החגיגה התקשורתית" סביב האסונות יודע את הדברים. ויחד עם זאת שמעתי בדברי הביקורת צליל צורם המצביע על "אובדן פורפורציות"…

ועל כך רציתי לדבר הפעם. מי קובע עבורנו את אמת המידה המודדת את עוצמת הרגש המותרת לנו במצבים כאלו ואחרים? מושגים על קרבה ואינטימיות שונים מתרבות לתרבות. זה ידוע. מי שגדל בתרבות מזרחית, במעמד "נמוך" או סתם כאישה מכיר מקורב את הבוז הסמוי (לעתים גלוי) שהוא/היא חשים מכוון "המערביים" המרוסנים רגשית. נשים מכירות את הרמת הגבה הגברית על "הגזמותיהן הרגשיות"… עניין של תרבות ומגדר, אכן. אותה אמת מידה הנחשבת כקובעת, כנורמטיבית, כלומר "מערבית" היא גם זו השופטת לטוב או לרע יצירות אמנות וספרות. לפעמים אני פוגשת ביקורת מרושעת על יצירה ספרותית "נשית" מידי, כלומר עסוקה מידי בנבכי הנפש של הגיבור או הגבורה. (במוסף האחרון של "הארץ" קראתי כתבת ראיון עם פרופסור דן מירון, מבקר ספרות ידוע ומכובד, שביטא את דעתו הנחרצת בלעג  על כתיבה מסוג זה).

רגשות של כולנו נובעים מאותו מעיין. הוא אותו מעיין רגשי המאפשר לנו כיחידים וכחברה לא רק לחוש מצוקה וכאב אלא גם לשמוח ולהתלהב כאשר קורה לנו מאורע משמח. הכול מתלוננים עלינו שאין בנו שמחת אמת, אפילו לא ביום עצמאותנו. אנחנו עושים המון רעש ללא שמחה. זה לא "קול" לשמוח ולהתלהב. אפילו ילדים קטנים יודעים שאם הם רוצים להקניט את החבר או החברה שלהם כל שעליהם לומר הוא – "תפסיק להתלהב"! את השמחה התמימה תחליף הציניות – כסות ההגנה של "הכריש הרגשי" המגן עלינו שחלילה לא ניחשף יותר מידי, שהרי אם נעשה כך – מיד ננוצל קשות על ידי סביבתנו. אדם לאדם זאב, כדאי לזכור… כדאי להיזהר…

התנסיתי בכך באופן אישי בכמה וכמה מהמפגשים שהיו לי עם קבוצת נשים ערביות ישראליות, חברותי מקבוצת "אנואר" (שותפות נשים יהודיות-ערביות) אליה השתייכתי בשנים האחרונות. בערבים החברתיים שקיימנו לאחר יום ארוך של דיונים בסמינרים שלנו נוכחתי פעם אחר פעם ביכולתן המופלאה של חברותינו הערביות לשמוח!. כן, לשיר ולרקוד לתוך הלילה. אנחנו היהודיות היינו כחולמות. מביטות בהן משתהות, נהנות, נפעמות ואולי גם מקנאות ביכולת הנפלאה שלהן להחצין את רגשותיהן. הפער בינינו עורר בי מחשבות נוגות עלינו שלמדנו בחינוך המערבי "המודרני" לרסן, לבלום – לא פחות כמעט מחברינו הגברים. אולי רק מעט פחות.

מה שבסך הכול רציתי לומר הוא שביטוי רגשות הוא חשוב וחיוני ומבקש כנות וכוונה מליאה. רגש שחורג מעצמנו, מהאגו הפרטי שלנו ומבקש להתחבר לזולתנו זקוק לזמן ולהשתהות – כדי להתחבר באמת עם כאב או אסון של זולתנו.  גלגול עיניים לשמיים או צקצוק בלשוננו לא יעשה זאת. תקשורת צהובה לא תעשה זאת. היא מהירה מידי ושוחרת לטרף (הבוקר שמעתי דיווח על שלושת ערוצי הטלביזיה המרכזיים שלנו שנפלו בפח של נוכל שהבטיח להם תמונות של רוצח ילדיו בפגישה עם ילדיו כמה שעות לפני הרצח). גם הטפת מוסר לא תועיל לנו. אותה הטפת מוסר הרומזת לנו שעלינו לבלום את עצמנו מטפחת אווירה ציבורית המאפשרת קבלת החלטות חסרות רגש, "לא יעילות". גרוש 400 ילדים של עובדים זרים היא רק אחת מהן. עיכוב שחרורו של גלעד שליט היא דוגמא זועקת לשמיים המדגימה כיצד שיקולים "מעשיים", לכאורה רציונאליים, הם כגולם הקם על יוצרו, כלומר עלינו כחברה, הם דוגמא לחשיבה מעוותת שאיבדה את המצפן המוסרי וההבחנה בין מה שראוי משיקולי הלב, לא רק "השכל". כדאי לזכור שקולו של הלב הוא לעתים הקול השפוי היחידי במקומותינו. 

מנהיגות הומאנית זקוקה לרגש לא פחות מאשר לשיקולים רציונאליים. קיום בריא של אדם או חברה יכול להתקיים כאשר השניים – הלב והשכל מחוברים זה בזה בעוצמה ובמודעות מליאה. זירות רבות למנהיגות – הורים במשפחותיהם, אנשי חינוך במסגרות החינוכיות, בעלי תפקידים בכירים במקומות עבודה, מדענים בכירים, רופאים, ממציאים בתחומם וכמובן מנהיגים פוליטיים. מה יגבר על מה – הלב או השכל? שיקולי הרווחה או שיקולים כלכליים? חמלה או נוקשות?  צריך אומץ וחוסן נפשי כדי לתת ללב לדבר. לדבר בקול שקט אך החלטי שמקשיב ועוד איך מקשיב גם לקולה של התבונה הראציונלית. ועם זאת ברגעי ההכרעה יש לתת ללב, לפעמים, לומר את דברו בנחרצות.