רשימה 41:חשבון ללא ערבים–על אפליה גלויה, סמויה ומכוונת/ד"ר רבקה נרדי, 29/7/2013

ביום שני האחרון קראתי כמידי יום ביומו את עיתון "הארץ". זה היה  בבוקרו של  ה29/7/2013 (שהוא גם יום הולדתה של בתי ואמור להיות יום שמח במיוחד). הכתבה שתפסה את תשומת לבי נכתבה על ידי שרון שפורר, "חשבון ללא ערבים". היא מדברת על הבנקים המפלים ערבים. בנקים ישראלים מכובדים המפלים ערבים ישראלים באופן סמוי, או גלוי ובוטה, מקבלת שרות רגיל, לעתים אפילו מקבלתם לסניף. וכמובן הם משלמים הרבה יותר על הכול.

קראתי, כעסתי, התביישתי.

אפליה לאור היום. שימו לב להתבטאויות הבאות מפי עובדת הבנק למוקדן שהפנה אליה פונים ערבים שרצו לפתוח חשבון:

"…ערבים, ערבים, דרוזים… איך שאתה קורא להם. אנחנו לא נותנים מיד אשראים. רק לאחר חצי שנה…"

"אסור לי להגיד את זה בטלפון, אבל אני אומרת לך שתבין בין השורות, יש דברים שלא אומרים… אין פה אישורים. לא נותנים מיד. רק אחרי חמישה חודשים. למה, כי הם גרים בכפרים אחרי הקו… פה בסניף מפחדים לתת, כי היה ניסיון לא טוב עם האנשים האלו, הבנת? שלקחו את הכסף וברחו, ויש פה מנהל וסגנית חדשים שלא מוכנים".

אפליה כנגד ערבים מצטרפת לשרשרת ארוכה של אפליות הקיימות והולכות ומתפשטות בחברה הישראלית – כנגד בני אדם המשתייכים לקבוצות אנושיות שאינן "עומדות בתקן". ותמיד עולה השאלה – התקן של מי? מי הקובע? הנה תזכורת למי ששכח: חרדים, מזרחים, נשים, בעלי משקל עודף, זקנים, "לוזרים", חסרי השכלה ומקצוע, ממעמד נמוך, רווקות, גרושות, פועלים זרים, אתיופים, אריתריאים, פליטים, ממוצא רוסי… ועוד… ובל נשכח את האפליה הבוטה שקיימת בצבא ההגנה לישראל כנגד חיילים שאינם קרביים מספיק, או אינם וותיקים מספיק. ובל נשכח את האפליה המשפילה הקיימת כנגד אלו שאין להם. רק לאחרונה התפרסמה כתבה גדולה בעיתון "הארץ" על זכויות היתר שמקבלים בעלי הממון הגדול – באשראי, בוויתור על חובות של מיליונים. הם פחות או יותר נוהגים בבנקים כמו היו הם בעלי השליטה. ואולי אכן הם בעלי השליטה.

אפליה היא מילה שאחריה נולדה מילה אחות, מעודכנת, מיופייפת – הדרה. אבל איך שלא נאמר זאת או נצעק זאת, צריך לציין שמדובר למעשה בתופעת הגזענות. רק מי שחווה או חוותה אפליה בפועל מכירים את ההרגשה המצמיתה, המפחידה, המדכאת – השפלה.

אומרים לנו – "אתם פחות נחשבים".

"אתם "לא""!

"אתם לא רצויים".

"אתם – לכו מפה".

"אתם דוחים, מגעילים, מפחידים".

סוג האפליה שבעיני היא המאיימת ביותר, המשפילה ביותר היא זו הסמויה. כנגד הגלויה אדע מה לעשות. אפליה על שכר, על זכויות, על פריבילגיות – גלויה לאור היום. אדם יכול לבחור בדרך המאבק. האפליה הגלויה אינה משפילה כזו הסמויה שכן היא פחות אישית.  היא קבוצתית. האדם המופלה שייך לקהילה של "אחים ואחיות" הסובלים מאותו דבר. לעומתה הסמויה היא חמקנית, ניתנת לביטול: "את רגישה מידי", "אתה פרנואיד", היא מוכחשת, היא מוגחכת, היא פוגענית בעצם ביטולה של האפליה או הקטנתה למימדים מגוחכים "אין לך הומור…"

וישנה כמובן גם האפליה המכוונת, זו המעוגנת בחוקים ובהגנה משפטית, זו שקבלה צידוק לאומי או בטחוני, לעתים דתי, הלכתי. תעלולי המוח ימציאו כבר משהו. היא המסוכנת ביותר שכן לא ניתן לכאורה להתווכח איתה. הרי "כתוב בחוק…" פשעי הגזענות המתועבים ביותר שהיו אי פעם, בתקופת השלטון הנאצי כך הוטמעו בחברה הגרמנית, צעד אחרי צעד…

ועדיין עולה השאלה הנאיבית משהו – למה?  האומנם התרגלנו? כלומר התרגלנו שזה קורה לאחרים…

אם נהיה כנים לגמרה עם עצמנו נגלה שגם בתוכנו שוכן "גזען קטן" שמרים את ראשו המכוער, לעתים בניגוד להשקפת עולמנו הנאורה. סוג של רגש בלתי נשלט. כנראה שלמדנו והטמענו אותו אי שם בילדות, ממשפחתנו ומסביבתנו התרבותית. למדנו לחשוב במונחים של "יותר" ו"פחות". כמה נפלא ונוח לחלק את העולם כך שנשים את עצמנו בחלק היותר נחשב. מהראש רובנו יודעים ש"זה לא בסדר", מהראש אנחנו מדברים שוויון,  אבל מהבטן רבים וטובים מגיבים מהמקום "ההוא", מהדעות הקדומות הכי חשוכות ופרימיטיביות. הדואליות הזו גורמת לנו להכחיש. " זה לא אנחנו. זה הם". ונביא עובדות "מוצקות" להצדקת דעותינו הקדומות.

מי שחווה זאת על בשרו יודע את הטעם המר של הכאב והבדידות. אפילו בתוך המשפחה. שם במקום הכי בטוח, לכאורה, נשים חוות זאת בעוצמה מכאיבה. כאשר קיימת ציפייה, אולי אשליה, לשותפות ונאמנות. מי שנולד למשפחה מהמעמד הנמוך מכיר ויודע את חווית האפליה הסמויה/גלויה ביחס המעדיף את אלו שנולדו למשפחות "מיוחסות". כן, גם בקיבוצים שכה היינו גאים בהם. עולם כמנהגו נוהג.

האם יכול להיות אחרת? אחרי אלפי שנות התניה שהתרגלנו לראות ולשפוט בני אדם על פי מדרגם/ערכם, המוסכמים על יד נורמות של התקופה?  פעם שאלו האם יכולה להתקיים חברה אנושית ללא עבדות. פעם האמינו שאלימות נגד נשים היא תופעה "טבעית". פעם, לא מזמן, האמינו (ויש שיאמינו כך עדיין) שלא יכול להיות שוויון בין נשים וגברים וגם לא רצוי… פעם (ועדיין) יש שיאמינו שאדם שחור הוא נחות מהלבן ושמזרחי נחות מהאשכנזי. פעם האמינו שאדם דתי נעלה על חילוני ושאדם עם עודף משקל הוא פחות… וכמובן שהזקן הוא פחות וצריך לזוז הצידה. (זו אגב דעה די חדשה). אמונות בטבע האדם יכולות להיות מסוכנות כי אחרי מספיק שנים של אמונה אנשים מתבלבלים ורואים באמונות הכי פרימיטיביות עובדות מהטבע. כי "ככה זה".

אז מה הלאה?

להתמודדות שתי פנים: האחת – חברתית/פוליטית. להפוך רעיון שנראה לא אפשרי לאפשרי על ידי יצירת תקן חדש, נורמה התנהגותית. עושים זאת בעזרת חינוך, מודלים התנהגותיים חדשים, מאבקים חברתיים שמעוררים לחץ חברתי קולני, גיוס העיתונות והמדיה, יצירת חוקים חדשים וגם הצהרות של אנשים "נחשבים" שיש להם השפעה מסוימת. במילים אחרות יוצרים דעת קהל שנסחפת לכיוון חדש.  מכנים זאת לפעמים בלעג (לא מוצדק לדעתי) כ"פוליטיקלי קורקט". אולי זו צביעות, אולי זה סוג של העמדת פנים, אולי זו ברירת מחדל, אבל כול זה עדיף על ייאוש וחוסר אונים.