מכתב לאישה מזרחית

18 אוגוסט 2008

שלום עדנה

תודה שכתבת. אהבתי את האומץ שלך לשים על השולחן את הדיכוי שלך כאישה מזרחית. האומץ להגיד קבל עם ועדה: אני חשה התנשאות כלפיי, ולדעת שהאמירה שלך עלולה לזכות בתגובות ציניות ומעליבות המכחישות את הכאב שלך ומכאיבות עוד יותר.

הכחשת העוולות: נזכרתי כאשר ילדיי התלוננו כלפיי על עוולות ילדות שעוללתי להם אפילו בלי שהייתי מודע לכך. התגובה הראשונה שלי הייתה הלם? אני? אבא טוב ומיטיב שכמוני? הרי כל כך השתדלתי? כפויי טובה שכמוכם, זה מה שאתם זוכרים מאבא שלכם? אז מה אם חטפתם ממני סטירה פה ושם. את דפוס ההכחשה והכעס על המתלונן אפשר למצוא גם ביחס למזרחים: "אנחנו, אנשי המוסר, מפא"י, הטובים, הסוציאליסטים, המאמינים בשוויון, אנחנו דיכאנו מזרחים? אנחנו קלטנו אתכם, לימדנו אתכם, כפויי טובה שכמותכם".

הפרופיל האשכנזי שלי במראה ששמת לי

עדנה, כמה מפתה להכחיש את הדיכוי שלך. כל כך מפחיד להביט במראה ולגלות את הכיעור שלי. לגלות את הפער הבלתי נסבל בין איך אני רוצה להיראות – נאור, מתקדם, שוויוני – לבין איך רואים אותי. את שמה מראה בפני הפרופיל האשכנזי שלי. את מראה לי כיצד אני נראה ומורגש אצלך כאישה מזרחית. זה קשה. כמה מפתה לנפץ את המראה. לשלוח אותך למדבר כמו את הגר האישה המזרחית, הערבייה, להתייבש. לשכוח אותך. לא להתייחס לדברייך. בהכירי אותך אני יודע שאת מבינה זאת ולקחת בחשבון שחלק מהתגובות ישלחו אותך למדבר, בשל כך הערכתי לאומץ ליבך היא כה גדולה.

הגזענות שבי

גדלתי בסביבה חברתית המתנשאת כלפי מזרחים, ערבים, שחורים ונשים. ספגתי אל תוך מערכת הדם שלי את הבעות הגועל נפש למשמע מוזיקה מזרחית ברדיו, את הלעג למבטא המזרחי, אמירות כגון "הם ירדו מהעצים", "הם רק עכשיו יצאו מהמערות", את "המרוקו סכין"  ועוד ועוד.
אני בוש לומר זאת, אבל שטיפת המוח הגזענית הזו הצליחה להיספג בי וברגעים מסוימים אני מגלה לבושתי רגשות ומחשבות של התנשאות שלי כלפי מזרחים. לפעמים הן מחופשות לאנינות ומעודנות כמו למשל, שמתי לב שאני מתפעל התפעלות-יתר מהאינטליגנציה של חבר מזרחי שעזר לי לפתור בעיה במחשב, שהרי מזרחים יכולים להיות אינטליגנטים, אבל לא כמוני ובטח שלא יותר ממני.

הפחד מהשחור
לבן תמיד מתקשר לטוב לב, ליופי, שמלות הכלה הן לבנות, יוני השלום הן לבנות ועוד ועוד. לצבע השחור מיוחס המוות, הרוע. הלבן הוא האירופאי, המשכיל, התרבותי, הטכנולוגי, המדען, (שימי לב שאני כותב בלשון זכר מתוך הרגל). השחור הוא הפרימיטיבי, הפראי, הרע. כך  מכרו לי את המזרחיות, והערביות. מה זה להיות אדם שחור בעולם כזה? אני לעולם לא אדע. אני מתאמץ אבל כל פעם שאני מתחיל להכנס לנעליו של אדם שחור, אני מזדעזע ברמה כזו שאני נמלט מיד ללבנוניות שלי.

כמה טוב לייחס לך תכונות רעות

כמה טוב שיש 'אחר' – מזרחי, ערבי, אישה ועוד – שאפשר לזרוק עליו את הפחדים שלנו. האנטישמיות ייחסה ליהודי תכונות כמו מיניות יתר, חמדנות, שקרנות, פחדנות ועוד.
כמה כיף ללעוג לאישה על פחדיה בשל קטנות גופה או שריריה ולהתבשם בכוח הפיזי שלי. כמה כיף ללעוג למזרחיות כדי להרגיש מערבי מתקדם. כמה חשוב לנו שיהיה לנו שעיר לעזאזאל לפרוק את פחדינו. כמה כיף להתעלל במישהו, במיוחד כשאנחנו עצמנו עברנו התעללות. כמה כיף להשפיל מישהו אחר ולהרגיש את עצמך חזק ושולט. 
 

הכישלונות המזרחיים שלך והכישלונות האשכנזיים שלי

אני לא יכול לשפר את מצבי הכלכלי, לפרנס את משפחתי בכבוד. אני לא יכול להחליף את הממשלה, את הבוס שלי, לתקן את עוולות העולם, אבל יש לי תחליף, עלוב, אבל תחליף. אני שונא את החלש ממני, יכול להשתלח בו, להאשים אותו במצבו – אם  נכשל אני מתרץ זאת בכך שהייתי קורבן של נסיבות, אבל הוא, המזרחי, השחור, הערבי, האישה –  קורבן של עליבותו המובנית בו, של המטליות שלו. לגבי ההצלחות זה הפוך: ההצלחות שלי הם תוצר האישיות שלי, הגנים שלי, משהו שמוטמע בי, לעומת זאת, ההצלחות של המזרחים, הערבים והנשים הם בגלל שעוזרים להם.

כמה קל להבין את ה'אחר' באמצעות הכללות, (הוא איחר לפגישה כי היחס לזמן הוא שונה 'אצלם' אבל אני לעומת זאת איחרתי כי כל העומס עלי). כמה אני רוצה שיבינו אותי כאחד ומיוחד ושלא ייחסו לי תכונות מגדריות (תכונה נשית) או אתנית (יהודי), אשכנזי ועוד.

כמה טוב לרדת על מזרחים, ערבים ונשים. כמה אנחנו קרובים זה לזה, כאשר אנחנו משפילים את ה'אחר', השונה מאיתנו. אנחנו אחים לנשק. אחים בדם. אנחנו כל כך חזקים ביחד כשאנחנו מאוגדים נגדם.

כמה טוב לדעת שיש כאלה שסובלים יותר ממני, כמה טוב שיש שחורים שלידם אני יכול להרגיש בר מזל בהיותי לבן. כמה טוב שיש עניים יותר ממני שלידם אני יכול להרגיש עשיר. כל כך חשוב להבליט את ההבדלים בינינו, כדי שנזכור היטב מי למעלה ומי למטה, כדי שחס וחלילה לא נרגיש את קטנותנו, שלא נסבול מידיעת הסוף.
כמה טוב שאפשר להתנשא מעל מישהו ובכך לברוח מהידיעה שעוד מעט קט נחזור אל העפר, שחיינו כאן רק רגע חולף.

עדנה יקרה, תודה שנתת לי הזדמנות להוציא את הרעל הזה. שלא פחדת לשים על השולחן את רגשותייך ומחשבותייך. הדיאלוג איתך מחזיר אותי למסקנה שהתשובה לפחד המוות שלנו היא אהבת עצמנו ואהבת הזולת.

בידידות ובהערכה
שלך חן