על הסרדין, כריש ודולפין כמטאפורות לדפוסי התנהגות / ד"ר רבקה נרדי וד"ר חן נרדי

 

מבוא – איך זה שגוזל אחד יכול?

 

האם יכול גוזל חסר מזל שנפל למים לשרוד בים שורץ כרישים? האם יכול גוזל מבוהל להדוף כריש הבנוי כמכונת הרג השוקלת עשרות קילוגרמים, והמצוידת בעשרות שיניים חדות כתער? ההיגיון אומר שלא. הסטטיסטיקה אומרת שלא. אבל צילומי צוות חוקרי הכרישים של ה"נשיונל ג'יאוגרפיק" אינם משקרים.
 מדי שנה, בעונת הקינון של האלבטרוסים, מתרחשת הדרמה הבאה: גוזלי האלבטרוס – עוף מים ענקי, שמוטת כנפיו מגיעה ל – 1.8 מטרים – בוקעים מביציהם ולומדים לעוף על סלעי החוף של מפרץ פריגט, השוכן 960 ק"מ צפונית-מערבית לחופי הוואי, בלב האוקיינוס השקט. גוזלי האלבטרוס ניצבים על צוק סלע ומאמנים את כנפיהם לקראת מעופם הראשון. תשעים אחוז מהם מצליחים להמריא ולהקים דורות חדשים של אלבטרוסים, אולם עשרה אחוזים מהם צונחים אל הים באפיסת כוחות ונטרפים על ידי הכרישים האורבים להם במים. אנחנו מביטים בתמונות הכרישים הטורפים את הגוזלים בזה אחר זה ושואלים את עצמנו, מדוע מראים לנו שוב ושוב את סצנת הטריפה האכזרית? אבל בדיוק ברגע שאנו מחליטים להפנות את מבטנו הצידה עד יעבור זעם, קולטות עינינו את הגוזל המדהים ההוא, שאלמלא ראינו אותו בתצלומי ה"נשיונל ג'יאוגרפיק" היינו סבורים שמדובר בפעלול קולנועי. בשונה מהגוזלים האחרים, שלא נלחמו על נפשם, ונבלעו בין מלתעות הכריש, התנהג הגוזל הזה באופן אחר. הוא הסתובב אל הכריש שתקף אותו מאחור, היפנה את מקורו אל ראשו של הכריש וניקר את אפו. הכריש נרתע לשנייה, אולי מחמת ההפתעה שהסבה לו עזות פניו של הגוזל. הגוזל ניצל את השהות, ניפנף בכנפיו והמריא אל על, משאיר מאחוריו כריש מתוסכל ורעב. החזרנו אחורנית את קלטת הווידיאו שבה הקלטנו את סרט ה"נשיונל ג'יאוגרפיק" וצפינו שוב ושוב במאבק הלא-ייאמן שבין הגוזל לכריש, מנסים לפענח את חידת הישרדותו של הגוזל המסוים הזה. מהו המבדיל בינו לבין הגוזלים האחרים, שסיימו את חייהם הקצרים בקיבתו של הכריש? האם ירש הגוזל השרדן "גן אומץ" מאבותיו? מה גרם לכך שברגע הגורלי ניפנף בכנפיו ותקף במקורו את אפו של הכריש המופתע?
מאבק ההישרדות המוצלח של הגוזל המיוחד ההוא מול הטורף המפחיד ביותר בים, כמו גם שרידותם של בעלי חיים רבים אחרים, מגרה את הדמיון ומעורר השראה. מאז הופעת האדם על פני האדמה הוא מתבונן בבעלי החיים בהערכה, חוקר את יכולותיהם ואת דרכי ההתמודדות שלהם ומנסה ללמוד מהם.
 בשלוש-עשרה שנות עבודתנו האחרונות (מתוך למעלה משלושים שנות ייעוץ, טיפול והנחיית קבוצות), מלווים אותנו ומעניקים לנו השראה שלושה בעלי חיים ימיים: הסרדין, הכריש והדולפין. ההתבוננות בהם ובהתנהגותם לימדו אותנו רבות על דרכי ההתמודדות שלנו כבני אדם במצבי מצוקה ולחץ.

 

 

הסרדין: זעיר, ניזון מפירורים, ניצוד באופן מסחרי עבור תעשיית קמח הדגים, שמן הדגים ושימורי הסרדינים. מאחר שהסרדין קטן ואינו מצויד בשיני טורף, עליו לנקוט אסטרטגיית הישרדות המונית: הנקבה מטילה עשרות עד מאות אלפי ביצים. סרדינים רבים מושמדים על ידי דייגים, טורפים או גורמים הידרוגרפיים לפני הגיעם לגילם המקסימלי. להקות סרדינים מתלכדות לכעין גוש אחד, המקשה על טורף או דייג לבחור פרט כלשהו מתוך הלהקה. שיטת הדיג הנפוצה ביותר של הסרדינים היא בעזרת קרן אור. מאירים את המים בזרקור, וכשהסרדינים באים למקור האור, גורפים אותם אל הרשת. כיוון שהסרדין, כאמור, אינו מצויד בשיני טרף ובעור עבה, הוא מהווה – כמו רבים מאיתנו – פיתיון קל לכרישים ולטורפים הימיים האחרים.
 ביודעה את גודל הסכנה, מטילה אמא סרדינה כשלוש מאות אלף ביצים בכל הטלה, וכאשר בוקעים הסרדינונים הזעירים מביציהם היא מתדרכת אותם כך: "לעולם אל תשחו לבדכם. שחו תמיד בלהקה. היו דומים לכל שאר הסרדינים. התלבשו כמו כולם, חשבו כמו כולם, דברו כמו כולם."
 כשהסרדינונים מגיעים לגיל ההתבגרות, אל מול טענות בנוסח: "אבל, אמא, זה בכלל לא הטעם שלי, אני רוצה להיות שונה, לא כמו כולם. אני יחיד, אני מיוחדת" – עונה אמא סרדינה: "ילדי, עליכם להבין שאין כל חשיבות לטעם שלכם, למה שאתם אוהבים או לא אוהבים. מה שהכי חשוב זה לשרוד. זוכרים את אבא? תמיד הוא רצה לשחות לבד, מחוץ ללהקה, רצה 'לממש את הפוטנציאל שלו'. תמיד חשב שהוא משהו מיוחד, ואת הסוף אתם יודעים – כריש בלע אותו כששט לבדו הרחק מהלהקה. אין מה לעשות. נולדתם למשפחה סרדינית. אנחנו חלשים, קטנים, ללא שיני טרף, עורנו רך, אין לנו קרובי משפחה כרישים וגם לא קשרים אצלם. לכן, ילדי היקרים, לא נותר לנו לסמוך אלא על כשרון ההקטנה העצמית שלנו: להוריד פרופיל, לשחות עם הזרם, להיטמע בלהקה הגדולה, להסתיר את המיוחד שבנו כדי לא לבלוט. להסתתר, להיטמע בין כולם – פירושו להסתדר. הראו לעולם כמה אתם עלובים, חלשים, חסרי יומרות, משלימים עם גורלכם, מבקשים להתחבב בכל מחיר. שכנעו את הכריש שלטרוף אחד כמוכם זה בכלל לא אתגר."
 
הכריש: הכריש מוגדר כדג, אך הוא שונה מכל שאר הדגים בכך שהוא חסר שלד ועצמות וכל כולו סחוס. כמה מוזר שהיצור המפחיד הזה הוא בעצם חסר עמוד שדרה, ואלמלא היה שרוי במים היה עלול להימחץ ממשקלו העצמי, הנע בין עשרות לאלפי קילוגרמים. הכריש בנוי כמכונת הרג שהתפתחה והשתכללה במהלך ארבעים מיליון שנות אבולוציה. הוא מסוגל להריח דם (יעד פצוע וחלש) ממרחקים גדולים ולשייט אל טרפו במהירות רבה. במלתעותיו עשרות שיניים אימתניות שייעודן שיסוע וריסוק הטרף. שיניו של הכריש הן נשק בלתי מתכלה, המתחדש ללא הרף: הכריש מצמיח שיניים חדשות המחליפות את הישנות ומספרן המצטבר מגיע לאלפים. הן חדות כתער ומסוגלות לגזור נייר דק כבמספריים. הכריש אינו בררן בבחירת טרפו, ועל כך מעידים פחיות, חלקי צמיגים, בקבוקים ופסולת שאינה ניתנת לעיכול שנמצאו בקיבתם של כרישים שניצודו. נקבת הכריש
מטילה ביצים הנשמרות בבטנה עד לבקיעתן. בקרב הכרישונים הבוקעים מן הביצים קיימת תופעה של טריפת האחים שזה עתה בקעו אף הם.
 ביודעה את גודל הסכנה הנשקפת לילדיה במרחבי הים מתדרכת אמא כרישה את הכרישונים הקטנים שלה כך: "שימו לב, יקירי. כל הדגים הם אויבים, כולל אחיכם הכרישים. לכן טרפו אותם פן תיטרפו על ידם. שחו לבדכם. לעולם לא בלהקה מפני שאין לסמוך על כריש שיושב לכם על הזנב." כשהכרישים מגיעים לגיל ההתבגרות, אל מול טענות בנוסח: "אבל, אמא, אני לא אוהב להיות כריש כמוך וכמו אבא. אני רוצה להיות דולפין," עונה אמא כרישה: "ילדי, עליכם להבין שאין כל חשיבות למה שאתם אוהבים או לא אוהבים מפני שנועדתם לטרוף. הטריפה היא אצלנו בדם. הביטו על אבא. תראו כמה הוא מפחיד ותוקפני וכמה כל הדגים מפחדים ממנו. נכון שלפעמים גם אנחנו הכרישים רוצים קצת רוך ואהבה, אבל אסור לכם להראות זאת לאף אחד. רכות היא חולשה, אהבה היא מחלה מסוכנת. זכרו שאתם שייכים לגזע עליון של דגים בעלי דם קר והתגאו בכך. הקפידו להצדיק את השתייכותכם למשפחת הטורפים המפוארת שלנו."

 

הדולפין: הדולפין הוא יונק ידידותי ביותר, המיטיב להסתגל לחברתם של בעלי חיים אחרים: החל בלווייתנים וכלה בבני אדם. רמת שיתוף הפעולה בין דולפינים גבוהה ביותר, והיא באה לידי ביטוי בעיקר במצבי סכנה. הדולפינים חיים בלהקות מעורבות, זכרים ונקבות, כל הגילים בכפיפה אחת. מוח הדולפין גדול וכבד באופן יחסי – גדול יותר ממוחו של כל פרימאט אחר, כולל האדם. קליפת המוח – האזור המעיד על מידת התבונה- מורכבת מאוד. עדות נוספת לרמת האינטליגנציה הגבוהה של הדולפין היא נטייתו למשחק. הדולפין מצטיין במערכת ניווט משוכללת, הכוללת סנפירים ומכ"ם רגיש. אלה מאפשרים לו לנווט בדייקנות לעבר מטרותיו. בזכות מערכת זו מבחין הדולפין בין סוגים שונים של אובייקטים, ובניגוד לכריש הטורף ללא הבחנה ומתקיים בעיקר למען עצמו, הדולפין מסוגל לשתף פעולה עם דולפינים אחרים ואפילו עם בני אדם.
 רמת התקשורת הגבוהה בין הדולפינים לבין עצמם מאפשרת להם לנוע באופן מתואם להפליא ולקיים חיים חברתיים מפותחים ביותר. עורו של הדולפין כה חלק, עד כי בעת שהוא מחליק במים לא נוצרות סביבו מערבולות מעכבות, המתהוות סביב גופים במים. עובדה זו מאפשרת לדולפין תנועה חלקה ומהירה ביותר במים, בלי שיותיר אחריו שובל.
 ביודעה את גודל הסכנה הנשקפת לילדיה במרחבי הים, מתדרכת אמא דולפינה את הדולפינונים הקטנים שלה כך: "שימו לב, יקירי, הים הגדול מלא סכנות. לכן כל אחד מכם צריך ללמוד לשחות, לצוד ולהגן על עצמו כאילו אין לו אף אחד בעולם, אבל בעת ובעונה אחת עליכם לדעת שתמיד תהיו זקוקים לאחיכם הדולפינים. עליכם לדעת שבלי לתת ולקבל אהבה אפילו הסנפירים הכי חזקים והזנב הכי גדול לא יעזרו לכם לשרוד בים האכזר. כשהדולפינים מגיעים לגיל ההתבגרות, אל מול טענות בנוסח: "נמאס לי מהנחמדות הדולפינית הזו. הלוואי שהיו לי שיניים חדות כמו לכריש שכולם פוחדים ממנו," עונה אמא דולפינה: "נכון שהשיניים של הכריש הופכות אותו לדג הכי מסוכן בים, אבל הן גם שהופכות אותו לדג הכי שנוא. בני האדם צדים כרישים בהתלהבות כל כך גדולה עד שהכרישים בעולם הפכו לזן בסכנת הכחדה. אנחנו, הדולפינים, זוכים לאהבת בני האדם מפני שאנו נוגעים לליבם. מפני שאנחנו יודעים להיחלץ לעזרתם כשהם טובעים ומפני שאיננו מתביישים לאותת סימני מצוקה כשאנחנו טועים בניווט ומגיעים אל החוף."
 

 

הסרדין, הכריש והדולפין שבתוכנו
הסרדין והכריש שוכנים בתוכנו ככוחות נפש רבי עוצמה, כיועצים פנימיים המהווים חלק בלתי נפרד מחיי הנפש שלנו.
 הכריש שבים שונה מאוד מזה שבנשמתנו. אם נפתח את בטנו של הכריש הימי נגלה שם את קורבנותיו. אם נפתח את בטנו של הכריש הפנימי שלנו, נגלה שם את סודו הכמוס ביותר: סרדין רועד מפחד!
 גם הסרדין שבתוכנו שונה מאוד מהסרדינים שבים. אלה האחרונים לעולם אינם מנצחים את המבקשים לצוד או לטרוף אותם. אולם במציאות הנפשית שלנו, הם מנצחים גם מנצחים.
 גם אם נחליט לבחור בכוחו של ה"דולפין הפנימי" שלנו – החזק והרך כאחד – עדיין יש מקום מכובד ביותר גם ל"סרדין" וגם ל"כריש". אם היינו מצליחים חלילה לחסל את הסרדין והכריש שבתוכנו, היינו מאבדים באחת את יכולתנו לחוש את מורכבותנו כבני אדם, כמו גם את יכולתנו לחוש אמפתיה כלפי עצמנו, כלפי ילדינו, כלפי בני הזוג שלנו ואנשים אחרים. רק הודות לקיומם של שלושת היועצים – הסרדין, הכריש והדולפין – בתוכנו, אנו יכולים להבין את השפעתם על זולתנו. הסכנה הגדולה ביותר האורבת לכולנו היא הכחשת הפגיעות הסרדינית שלנו. הכחשה זו היא מקור לביטחון מופרז ולפתרונות כוחניים לבעיות שרק דיאלוג אמפתי יכול להתמודד עימן. בדיאלוג זה עוסק ספרנו.