על אומץ ועל אהבה ד"ר חן נרדי

המלצה מאת ורדית זמורסקי, חברה
12 באפריל 2019
הכמיהה להוגנות ולצדק חברתי מאת ד"ר רינה שחר
30 בנובמבר 2020

על אומץ ועל אהבה

מאת ד"ר חן נרדי

 

ד"ר חן נרדי – ד"ר לפילוסופיה ולעבודה סוציאלית, מומחה לטיפול התנהגותי-קוגניטיבי, מטפל זוגי ופרטני, סופר, יוצר "מודל הסרדין הכריש והדולפין" (יחד עם ד"ר רבקה נרדי), הקים את "התנועה לגבריות חדשה".

 

"רציתי יותר" הוא מסע מרתק בחייה של אישה. אין זו אישה אקראית כלשהי, אלא רבקה נרדי – זוגתי, ומשום כך הייתה הקריאה בספר מרתקת ומאתגרת במיוחד. חייה של רבקה נעים בין שני קצותיה של קשת צבעונית מרהיבה: בין ספונטניות של ילדת חופש לרציונאליות של מדענית; בין אומץ ושמחת חיים לחולשה גופנית ופחד מוות; בין דבקות באידיאלים חברתיים נשגבים לגישה מעשית ומתפשרת בחיי היומיים; בין פגיעות לאסרטיביות; בין אשליות להתפכחות; בין שמירה בלתי מתפשרת על האינדיווידואליות שלה לחתירה מתמדת כדי להשיג שיתוף והרמוניה במערכות יחסים; בין קבלה והשלמה עם המגבלות הפיזיות של הגיל השלישי למרד ומאבק באותן מגבלות.

הספר ערוך כמסע בזמן דרך תחנות חייה של רבקה: הבת והאחות; הילדה החולמנית המכורה לספרים אשר מחזיקה עפיפון בחוט ובונה לעצמה עולמות אידיליים; התלמידה המורדת במורה מתעלל, שוחרת צדק המגוננת על ילדים מוחלשים ומשלמת מחיר חברתי כבד ;החיילת הבלתי מסתגלת לתפקיד חסר משמעות, הנאבקת בשררת המפקד ;הסטודנטית המחליפה עשרים וחמש דירות שכורות מתוך כמיהה לנוף יפה יותר; האומנית בנשמתה, הזקוקה לאינפוזיה מתמדת של יופי וצורכת ללא הרף יצירות אומנות -פיסול, ציור, שירה, מוזיקה, ספרות; אישה אשר נולדת מחדש בשעה שהיא מגלה את הפמיניזם והופכת לפמיניסטית מזן נדיר; אשת הקריירה היזמית ופורצת הדרך, המקימה מכון המתמחה בדיאלוג בין המינים ;האם, זו אשר נעה בין אהבתה ומחויבותה העמוקה לילדיה לכמיהתה ומחויבותה למימוש עצמי ולהגשמת ערכיה וחלומותיה; האישה הכמהה לחברה טובה ולעיתים תכופות מעניקה הרבה יותר מאשר היא מקבלת; האאוטסיידרית המורדת בממסד ;חוקרת המגדר האוטו-דידקטית, המכשירה את עצמה במסלול ארוך ומפרך של למידה, שאינה נפסקת עד היום, כמטפלת זוגית ואישית; המנטורית, אשר מלווה וחונכת אומנים בראשית דרכם; הסופרת, ש"רציתי יותר" הוא ספרה השבעה-עשר, ועוד היד נטויה; אשת החזון שלא נס ליחה; בת הזוג הנבגדת בנישואיה הראשונים, הגרושה החד-הורית, אשר נישאת בשנית לגבר צעיר ממנה שאינו בשל לחיי משפחה, ומשלמת על כך מחיר גבוה, וחרף זאת מובילה תהליך שיקום מפרך של הזוגיות הסוערת שלנו.

במהלך הכתיבה שיתפה אותי רבקה בכך שהזוגיות שלנו תזכה להתייחסות נרחבת ומעמיקה בספר: "אני כותבת כי אין לי ברירה… עליי להבין על מה ולמה קורים לי, לנו הדברים המסוימים הקורים לנו…" (עמ' 13). אני מודה, שככל שהתקרב מועד צאתו לאור של "רציתי יותר", הלך וגאה בי מפלס החרדה. לכן, כאשר קיבלתי את הספר, מיד פתחתי אותו באצבעות רועדות וחיפשתי את השער הרביעי: "ניסיון לתיקון", המתאר את המשבר שפרץ בינינו לאחר שהודעתי לרבקה, בשנת 2016, על הפסקת שותפותנו המקצועית, וזאת לאחר עשרים ושש שנות עבודה משותפת.

ידעתי שרבקה לא תעשה לי הנחות, ופחדתי שהספר יחשוף אותי כתרנגול שוביניסטי ויהרוס את תדמיתי הציבורית כפמיניסט. אני מגזים. ידעתי שרבקה לא תנקום בי. זו אינה דרכה. אבל הפחד מעונש הנו, ככל הנראה, תג המחיר הנלווה לרגשות האשם שלי על המרורים שהשבעתי את רבקה במהלך ארבעים וארבע שנות נישואינו, ובמיוחד על החלטתי החד-צדדית לפרק את השותפות בינינו. רבקה אינה חוסכת דבר בתיאור האכזבה, העלבון והאובדן שהיו מנת חלקה כתוצאה מהחלטתי זו.

"חשוב לי לומר לך חני, מה זה עשה לי, מעבר לעניין של המקצוע, מה זה עושה לבן אדם שבן הזוג שלו מתייחס אליו כאל בר-מינן, כאל מי שגמר את הקריירה, במובן הגדול. עברתי חוויה מזעזעת, זה העצים את החרדות שלי, השאיר אותי הכי לבד בעולם. האם על הדבר הזה אתה יכול להסתכל ביושר היום?" (עמ' 316-315).

ועם כל זאת, אני מוצא בראשיתו של הפרולוג לפרק הזה, שלוש מילים מפתיעות: "מוקדש לחן באהבה" (עמ' 271), ובהמשך: "אנחנו רוצים לאהוב ורוצים לתקן. חייבים לתקן. כך זה היה וכך זה עדיין." (עמ' 272). מכתיבתה של רבקה נעדרים הזעם והרצון לנקום. במהלך הטיוטות הרבות שכתבה, הלכו והתעדנו הרגשות הללו, ובמקומם מצאתי הבנה ואמפתיה להחלטתי, פיוס עם עצמה, ותובנות המעידות על הדרך הארוכה שעשתה בהתמודדות עם מכאובי הנפש מאז פרוץ המשבר ובמהלך כתיבת "רציתי יותר": הנה תובנה שאהבתי במיוחד:

"בכל אישה, לבטח באישה שאני, יושבת הנערה התמימה שמחכה לידיו המושטות של בן זוגה, האביר שלה. אביר עם ידיים מושטות, שתמיד יחשוב עליה וצרכיה, גם כשהם עומדים על במה אחת. אביר שיאהב אותה לפני שיתחרה בה, שיהיה מספיק אמיץ ונחרץ לחצות אתה יבשות וימים, לעקור הרים, לשנות עולם, תמיד ביחד ובנאמנות אינסופית. בהמשך היא מגלה שהוא בשר ודם. הוא לא יכול, לעיתים לא רוצה, לעתים מפחד על עצמו או מפחד מהחיים. אבל, בוודאי במקרה שלנו, הוא תמיד אוהב, רוצה להישאר ולתקן. בהמשך היא מגלה שגם היא, כלומר אני, ממש כמוהו "בשר ודם". לעתים נצמדתי לבלתי אפשרי. זמן להניח." (עמ' 318-317)

רבקה הייתה ועודנה מורה לחיים עבורי, ועכשיו יותר מתמיד. בשל פער הגילאים של כמעט שתים-עשרה שנה בינינו, רבקה תמיד מקדימה אותי בשלבי הצמיחה וההתבגרות. למדתי ממנה להיות הורה, לבנות קריירה, ובתקופה זו אני לומד ממנה איך להתבגר ולהזדקן. רבקה מעניקה לזקנה מקום של כבוד. מהתמודדותה עם פחדי המוות ובגידת הגוף, הכאבים והחולשה – אני לומד ממנה מהו אומץ ורוכש תבונה, להתבונן במתנות שהגיל מעניק, ולא רק באובדנים הפיזיים. אני לומד להביט לא רק במה ש"אין" אלא גם במה ש"יש". הלוואי שאדע לעשות זאת כמוה: להתגבר על כוח המשיכה של כורסת הטלוויזיה, של המיטה, של השינה ושל הוויתור. הלוואי שאדע לאזור את הכוחות הרוחניים ולהמשיך להתפתח, ליצור, לכתוב, ליהנות ממוזיקה, לטייל בטבע, להעניק לילדים ולנכדים, להצמיח ולהעשיר את המטופלים. אני לומד ממנה לשמור על כבודי העצמי גם כאשר לעיתים מבטם של אחרים עלי, בשל גילי, חומל שלא לצורך, מזלזל, מתנשא, מפלה. רבקה קנאית לעצמאות הזקנים. היא לוחמת כנגד הפטרונות והפיקוח של בני המשפחה ושל אנשי המקצוע המטפלים בזקנים, ומעודדת אותם לעמוד על שלהם ולשמור על זכותם לעצמאות בקבלת החלטות הנוגעות לבריאותם, לכבודם העצמי ולסגנון חייהם.

קראתי את "רציתי יותר" כמו היה סעודת גורמה אקזוטית. אכלתי במנות קטנות, כדי להאריך את ההנאה ולא לגמור מהצלחת מהר מדי, וגם כי הייתי זקוק לזמן כדי להכיל בתוכי את עוצמת הסערה הרגשית שחוויתי בזמן הקריאה. חלקים אחדים קראתי כגבר מאוהב, לעיתים מתוסכל, דואג, עצוב, חרד, אשם, כועס, מפויס – ואילו חלקים אחרים קראתי כאחד הקוראים: סקרן, מזדהה, מתגלגל מצחוק, מופתע, מגורה, נרגש ומתפעל. אך יותר מכל התרגשתי והתפעלתי מאומץ ליבה של רבקה לחשוף בכנות את מכאוביה, פחדיה, כעסיה, עלבונותיה, ספקותיה, ייאושה – לפתוח מחדש חשבונות נפש בלתי סגורים בינה לבין עצמה, וכאלו שבמערכות היחסים שלה. לא הופתעתי מהחשיפה, מפני שזו דרכה של רבקה גם כפסיכותרפיסטית. בסגנונה האישי, המשלב עוצמה רגשית גבוהה וחשיבה פילוסופית, משתפת רבקה את מטופליה בניסיון חייה ובעולמה הפנימי במינון מדויק, ובהקשר הטיפולי המשרת את צרכי המטופלים.

הטקסט של רבקה כתיבה אינו אחיד במרקם כתיבתו, והוא מאופיין בסגנונות שונים, שהיא משכילה באורח המעורר התפעלות לעבור ביניהם בקצב ובמינון מדויקים: מכתיבה פיוטית לכזו עיונית; מאנליטית לרגשית; מהומור שובב לרצינות פילוסופית; מקלילות לרצינות; מכתיבה אסוציאטיבית לכתיבה סדורה ושקולה. זהו ספר סוחף ומרגש, ונדמה לי כי כל אחד (ולא רק נשים) יוכל למצוא בו הדים לחייו שלו. אני בוודאי מצאתי.

 

 

 

סוף