התורות שבבסיס גישתי הטיפולית

 שיתוף פעולה בין נשים, בין נשים וגברים על רקע פעילות פמיניסטית/ ד"ר רבקה נרדי, מיכל זאבי
19 בפברואר 2019
סדנת התמודדות עם דחייה חברתית
12 באפריל 2019

התורות שבבסיס גישתי הטיפולית

ד"ר רבקה נרדי

תפיסת העולם הטיפולית שלי

תפיסת העולם הטיפולית שלי מיישמת גישה שוויונית בגובה העיניים בין המטפל והמטופל. לפעמים נדמה לי שגישה זו היא חלק ממני והייתה טמונה בי מאז ומעולם, לא רכשתי אותה באופן פורמלי במהלך מסע ההכשרה שלי. בשנותיי הראשונות במקצוע לא חשתי בטוחה דיי ליישמה, לצערי, שכן, הנורמה השלטת במקצוע דגלה בשמירה על ריחוק מסוים. על המטפל היה להצניע את עצמו ואת רגשותיו, כדי לאפשר מרחב חופשי למטופל להתבטא ולהתפתח. עם השנים השתנו דברים רבים בתפיסות המקצועיות וגם נוהג זה עבר תמורה. בעבר, בייחוד על רקע החריגות שבתפיסה שלי, ניסיתי לברר עם עצמי מדוע זה בנפשי. מדוע יש קשר, בתפיסתי, בין חווית המרחב הבטוח שנחוץ למטופל, לבין היעדר פורמאליות, תחושת שוויון, פשטות, שפה מקרבת, ואווירה של דיאלוג אינטימי במובן הרגשי. לא הייתה בפי תשובה סדורה, אלא תחושה ברורה מאוד שכך אני הייתי רוצה שינהגו בי.

כשאני מבררת ביני לבין עצמי מהן התורות הטיפוליות שהשפיעו עלי ביותר אני מונה שש:

  • הגישה ההתנהגותית – קוגניטיבית (C.B.T)– כי היא "כאן ועכשיו". לא "נוברת", מתייחסת לעיקר, להתנהגות שמפריעה ועוסקת בתיקון דידקטי מלווה בתמיכה.
  • המודל הדולפיני – גישה טיפולית ייחודית למכון דיאלוג. כי הוא שלנו. פרי יצירתנו. בהשראת הפסיכולוג המחונן מרשל רוזנברג שדיבר על השיח בין "התן" (המושך לכיוון התוקפנות) לבין "הג'ירף" (הלוקח אותנו להתנהגויות מודעות והומניות). שני בעלי החיים הללו העניקו לנו השראה (היוזם היה חן) ל"סרדין", ל"כריש" ול"דולפין", שכול אחד מהם מייצג היבט אחר של נפשנו: "הסרדין" – את הפחד והתבוסתנות, "הכריש" – את הזעם והתוקפנות, ו"הדולפין" – את החוכמה, התודעה הגבוהה, האמפתיה והאסרטיביות. גישה ידידותית, נגישה ורווית הומור.
  • ההיבט המגדרי ביחסי נשים וגברים – כי הוא השער הרחב להבנת עצמנו הפסיכולוגי, נשים וגברים. למה אנחנו כפי שאנחנו – פרי למידה, סוציאליזציה, ציפיות חברתיות ומודלים תרבותיים. להבין את השפעותיהם של כול הכוחות הללו, גם ההרסניים, הגובלים בדעות קדומות ובהיצמדות לעקרונות חיים מזיקים. אך בעיקר משום שזו גישה מוסרית הנעזרת בקודים מוסריים ומאפשרת לנו לסלק מחיינו את "העשבים השוטים".
  • הגישה ההומניסטית והאקזיסטנציאליסטית – כי היא מלאת חמלה לאדם באשר הוא אדם, גבר או אישה. הגישה ההומניסטית מדגישה ראייה פנומנולוגית של החוויה האנושית ומנסה להבין אנשים ואת התנהגותם באמצעות מחקר איכותי, דרך הסיפור האישי.
  • גישת הלוגותרפיה בטיפול – חיפוש משמעות עומד במרכזה של גישה זו שפותחה על ידי ויקטור פרנקל (1905-1997) ונקראת "לוגותרפיה". הבנת כוחה המרפא של משמעות יכול לעזור להתמודד עם סבל ומצוקה. מצוקותיהם של מטופלים רבים נמצאות בזיקה ישירה להיעדר משמעות. שיח בגובה העיניים, על האחריות האישית שלנו למצוא משמעות, מהווה נדבך חשוב בטיפול.
  • הגישה הנרטיבית – הסיפור שלנו הוא לא רק עובדות. תמציתו בפרשנות שלנו לעובדות. האם אנחנו "גיבורים"? "קורבנות"? "בלתי נראים? "חשובים"? "חולמים"? "שורדנים"? "נאבקים בגורלנו"? "מנצחים"? היכולת "לשנות את סיפור חיינו" מעניקה עתיד אופטימי לאדם שעברו רודף אותו. כלי טיפולי רב עוצמה.

 

העקרונות שמנחים אותי בטיפול

לשוחח בגובה עיניים

אני אוהבת לקדם את פני מטופליי ומטופלותיי בפתח הדלת ולגשת אתם משם הישר למטבח ביתנו, הנמצא בסמוך לכניסה. שיח קטן מתפתח בטבעיות על איך שותים את הקפה או התה, על הנסיעה בדרך אליי, על משהו מחדשות היום. ותוך כדי טיפוס במדרגות למפלס השלישי, שם חדר עבודתי, אנחנו מתנשפים ביחד ונרגעים יחד אט אט, הם על הספה, אני על הכורסא. דקות אלו יקרות לי מאוד. נוצרת אווירה רכה שמאפשרת לנו להיות בנינוחות, בגובה העיניים. אני מאמינה בשיח דיאלוגי בין שניים שרוצים להבין וללמוד, ומרגישה בו נוח. אין לי צורך במחיצות היררכיות, נהפוך הוא, יראת כבוד מוגזמת כלפיי מביכה אותי. יש משהו חם ומנחם בישיבה משותפת בגובה העיניים, כאשר סמכותי כמטפלת נובעת מהידע, מהביטחון, מההקשבה האמפאתית, מהנחמה, מכל מה שאני יכולה להעניק לאדם היושב מולי. "בגובה העיניים" פירושו שאוכל להביא את עצמי ברגע הנכון לכך כאדם שמכיר מקרוב או שחווה באופן אישי חוויה מסוימת שלעתים מביכה או מביישת את היושב או היושבת מולי.

 

גילוי לב אישי 

גילוי לב אישי יכול להיות רגע מכונן בתהליך טיפולי, בעיקר אם הגילוי בא מצדו של המטפל, כלומר מצדי, בעקבות טעות שעשיתי להרגשתי – השלכה, כעס, אי נוחות, התלהבות יתר, פזיזות בתגובה, התעלמות, אי נוחות – רגשות שחוסמים את "האוויר הנקי" הנחוץ לשיח הטיפולי. כיון שיש לי נטייה לפתור בעיות מהר, אני נוטה לפעמים "להאיץ" בתהליך שזקוק דווקא לגמישות בזמן ובמרחב, בהתאם ליכולתו של המטופל. כאשר אני "תופסת את עצמי", מזהה את טעותי ומודה בה וגם מתנצלת, אני רואה אור בעיניהם של מטופליי. גילוי לב רגשי כולל כמובן הרבה יותר: גילוי סודות מעולמנו, שיתוף במחשבות וברגשות ששמרנו לעצמנו. הגילוי הנהדר שבזה הוא האפשרות לחוות ולהנכיח בטיפול את היותנו בני אדם שווים למטופלינו, המתלבטים כמותם בשאלות קיומיות כמו זהות, שייכות, אהבה, פגיעות ועוד. גילוי הלב של המטפל, המספר סיפור שמאיר באור נוסף את הסוגיה שהביא המטופל, היא נחמה מידית. למדתי זאת לראשונה בקבוצות בהן הנחיתי נשים בגישה פמיניסטית. ראיתי במו עיניי וחוויתי את עוצמת האחווה הנשית שהתעוררה עקב כך.

 

בירור רגשות "אסורים" 

אנשים רבים מתרחקים מרגשות ״אסורים״ כמו כעס, קנאה, פחד, טינה, בוז, רתיעה, גועל. לדוגמא, גבר רווק שמתחתן עם אישה גרושה, אם לילדים, חושש לגלות את הרגשות האמביוולנטיים שלו כלפי עצם החתונה וכלפי הילדים שאינם ילדיו הביולוגיים. מטופלים רבים חוששים ומתביישים לגלות את דעותיהם הקדומות כלפי בני זוגם, לשתף בדעות קדומות שקשורות למראה חיצוני, גיל, משקל, השכלה, משפחה ועוד. כדי ליצור אווירה משחררת אני מספרת להם לעתים על תרגיל שקיימתי עם קבוצת נשים יהודיות וערביות בסדנה שעסקה בדעות קדומות. ביקשתי מהיהודיות לכתוב על דף את רשימת הדעות הקדומות שיש להן על נשים ערביות, וביקשתי מהנשים הערביות שיכתבו בהתאם על נשים יהודיות. לאחר שכתבו ביקשתי מערביה ומיהודייה לסירוגין לגלות לקבוצה דוגמא אחת ממה שכתבו. הן התחילו בהיסוס, אך ככול שהתקדמנו גבר האומץ של הנשים לחשוף את הדעות הקדומות ההדדיות, וגברו גם הצהלה והשמחה. גילינו כי באופן פרדוקסאלי, ככול שחשפנו יותר, כך השתחררנו יותר. כולנו היינו "שותפות לפשע" הדעות הקדומות, וגם חווינו יחד את האבסורד, את הפחדים, את הלך הנפש הפרימיטיבי שמאפשר היצמדות לדעות קדומות. איזה שחרור!

שמחת הגילוי "מדביקה" את המטופלים. הפחד והבושה נעלמים.

 

״שום דבר אנושי לא זר לי״

לפעמים אני שומעת סיפור "לא יאמן" שגורם לי תחושת רתיעה, אפילו פחד. לכאורה איני מכירה את החוויה, אבל אני מחפשת את נקודת החיבור האמפאתית לאדם היושב מולי, בעזרת ה"סונר דולפיני", בשפתנו המטאפורית, המאפשר לי לחוש את עולמו הפנימי, את החרדה או הבושה, את ההשפלה הקשורה למסכת הייסורים של אותו אדם. אני תמיד מחפשת.

 

אישה אחת סיפרה לי על כעס של שנים שהיא נושאת כלפי בעלה. הוא היה מתעמר בה והיא לא סלחה לו גם לאחר שהביע חרטה (כעבור שנים) וביקש את סליחתה. באחת מפגישותינו, לאחר הפסקה ארוכה, חזרה שוב לדבר על הכעס. מאחר שהכירה כמו רובנו את סיפור ״העז״ הצעתי לה לראות בכעס, שאינו עובר והתנחל שנים רבות בנשמתה, מין ״עז״ שכזו. שאלתי אותה איך הייתה מרגישה כלפי בעלה אילו הוציאה את "העז" מהבית. היא חייכה לרגע, פניה התבהרו וקולה השתנה:

״הוא איש מעניין וחבר טוב וגם מאוד אוהב אותי,״ השיבה.

"ואת אוהבת אותו?" שאלתי.

תשובתה נמסרה במהירות: "לא." ומיד  הוסיפה בטון מחמיר: "קשה לי לסלוח לו."

הזכרתי לה שגם פושע המרצה את עונשו בבית סוהר זכאי לסליחה לאחר שריצה את עונשו.

"אבל בעלי לא ריצה את עונשו…" נכנסה לדבריי.

"הוא בהחלט ריצה את עונשו, ואפילו עונש כבד יותר: לחיות שנים רבות עם אישה שלא אוהבת אותו והוא אוהב אותה. זה קשה. זה יכול להיות סוג של גיהינום."

היא השתתקה.

"נסי להיות אמפתית. דמייני איך היית מרגישה אם היית אוהבת ולא נאהבת."

פניה התרככו.

"ראי אותו", הצעתי, "'העז' כבר עזבה."

חמלה ואמפתיה הן הכי קרובות לאהבה. זו התחלה. משהו נפתח.

 

 

 

טיפול בכתב, באמצעות ספרות

אני אוהבת לכתוב ולקרוא. הספרים היו מאז ומעולם ידידיי הטובים ביותר. חשתי את כוחם לסייע לי במצוקותיי, למצוא בהם תשובות לספקותיי ולשאלותיי ולמצוא בהם מדריכים רוחניים. וכל זאת בשקט, בפרטיות, ללא שיפוט וללא ביקורת. נראה שבשל כך אני מנסה להעביר אהבה זו גם למטופליי, תוך שאני מבררת תחילה אם יש בהם אהבה לכתיבה או לקריאה או לשניהם.

 

אחת המטופלות שלי, אישה נאה ומטופחת באמצע שנותיה, התלוננה שוב ושוב על בעלה, איש טוב ואוהב, שאינה יכולה לאהוב אותו. לאחר מספר פגישות הצעתי לה לקרוא את ספרי 'זר יקר שלי' (פרדס הוצאה לאור, 2008), "אחרי שתסיימי נדבר. את תביני."

 

להלן תקציר הספר (מתוך הכריכה האחורית), כדי לסייע בהבנת בחירתו ככלי טיפולי:

"ביום הולדתה הארבעים ושתיים מקבלת דורה הופשטטר-ירדני המתגוררת ברחוב חובות הלבבות 8 בכפר-סבא מכתב המיועד לנאוה הופשטטר המתגוררת באותה כתובת – בחיפה. היא פותחת את המעטפה ומגלה מכתב אהבה-פרידה מ"אלי" לנאוה – וחייה נהפכים על פיהם. היא יוצאת למסע בלשי ברחבי הארץ לגילוי כותב המכתב, אך עד מהרה היא מגלה שהמסע לגילויו של הזר העומד מאחורי המכתב מובילהּ פנימה… אל נפשה שלה.

תוך כדי חיפוש אובססיבי אחר "הזר היקר"  יגלו הקוראים את מה שדורה אינה יודעת, אך תדע מאוחר יותר, כי "הזר שלה" הוא בחור ערבי הנאבק בזרותו שלו בסיפור אהבתו לנאוה היהודייה. זר לעצמו, זר בארצו.

סיפור רב מתח ומסתורין המלווה את דורה הופשטטר-ירדני בשני מישורים מקבילים הרוקדים טנגו ספרותי מרתק. דורה אשה "מפוצלת" שחייה הנורמאטיביים והמשמימים מכסים על סערה פנימית ותלישות מסוכנת. היא מנהלת תכתובת כמעט סכיזופרנית עם עצמה כאילו הייתה היא גבר זר המקשיב למצוקותיה וללבטיה. שני המישורים הללו חוברים לעלילה מרתקת ורבת הפתעות בדרך לגילויו של הזר הפנימי המאיים והמקסים השוכן בתוך כל אחד ואחת מן הדמויות בספר, כמו שקיים בכל אחד ואחד מאיתנו".

 

התכתבותה של דורה עם הזר, שאהבתו שייכת לאישה אחרת, התכתבות שכולה בדמיונה, שהרי היא הכותבת והיא המשיבה, מתארת דיאלוג פנימי בין האישה ״סרבנית האהבה״ לבין האישה הרואה מעבר, הרואה פנימה את בעלה. שתי הנשים הן אותה אישה.

 

כעבור שבוע חזרה המטופלת כשעיניה בורקות מהבנה. מעט מילים נאמרו בינינו. באמצעות הגיבורה הדמיונית דילגה המטופלת על משוכות מנגנוני ההגנה שלה והבינה. היא הייתה כמו כפילתה של דורה גיבורת הרומן, אישה שאינה רואה את הגבר שלידה, שמתכתבת עם עצמה אך לא יכולה לקיים שיח אינטימי עם הגבר שאוהב אותה. דוגמא זו ממחישה את כוחה המרפא של ספרות, לגעת במדויק במקומות שמילים ״מקצועיות״ עלולות להחמיץ.

לפעמים אני מבקשת מהמטופלת או המטופל לכתוב מכתב שאולי לא יישלח לעולם, לפעמים דיאלוג של "שני החלקים שבתוכנו" – הפגיע מול העוצמתי. לפעמים מונולוג של כאב או כעס. תחושת השחרור נפלאה. פורקן ומודעות חדשה. כתיבת המצוקות משחררת מועקות עמומות והופכת אותן למשהו בהיר שניתן כמעט למישוש, דף הנייר קולט את החוויה המשורטטת במילים מדויקות, והיא בשליטה. ובזה כוחה של השיטה.

 

טיפול בטלפון

האזנה לקול בלבד, גם כשאיני מכירה את הדובר או הדוברת, מכניסה אותי למוד של הקשבה ממוקדת שלמדתי אותה (וגם תרגלתי אותה) באולפן הרדיו, שם בשידור חי, מעת לעת, אני מקשיבה לקולם של הפונים. באותם רגעים אין לי צורך בשפת הגוף אף לא בהבעות הפנים, הקול לבדו משמש כשופר נאמן לעולמו של הדובר או הדוברת. הרעד בקול, הלחישה, שתיקות, הגברת הקול, הניסוח הרהוט או המגומגם – הכול מסייע להבנת החוויה. במהלך השנים טיפלתי לא מעט באמצעות הטלפון בנשים וגברים שהתגוררו מחוץ לישראל, וגם בארץ, כאשר נסיבות של מחלה, מרחק, גיל או נכות לא אפשרו הגעתם לביתי. גם הם וגם אני ראינו ברכה.

 

פסיכודרמה להעצמת חווית האמפתיה

את הדילמה הבאה של אב שבנו לא דיבר אותו שנים רבות, פענחתי, בשיתוף פעולה עם האב, באמצעות הפסיכודרמה. שיטה זו – ששמה מעיד על מהותה – מאפשרת הצצה לנבכי הנפש בעזרת יצירת דרמה המוצגת בחדר הטיפול. הצגת הדרמה מאפשרת כניסה "לנעליו" או ל"נעליה" של הדמות איתה מתקיים הקונפליקט.

 

וכך היה: הגיע אלי לשיחת ייעוץ גבר כבן שבעים, התיישב וללא הקדמה אמר לי: "ראי, אני אדם מבוגר. לא יודע כמה יש לי עוד לחיות. יש לי בן שלא מדבר איתי 15 שנים. אני לא יודע למה. אני אלמן. ידידה טובה שלי שמכירה את הסיפור הציעה לי להגיע אליך." שוחחנו, הקשבתי לרגשותיו. הוא סיפר על פחד, על תחושת החמצה קשה, על אשמה שאינו מבין אותה שהרי לדעתו היה אבא טוב. כעבור שתי פגישות הצעתי לו תרגיל בפסיכודרמה – "להיכנס לנעליים" של בנו.

להלן המונולוג של "הילד", בגוף ראשון:

"תמיד ביקרת אותי, הכול לא מצא חן בעיניך. היית מעיר לי על כול דבר, איך החדר שלי נראה, הציונים שלי, אפילו שהייתי מקבל 90 במבחן היה לך מה לומר. כשאימא הגנה עלי היית צועק עליה… אתה היית עריץ. לא הבנת מה זה להיות אבא…"

ביררתי עם "הבן" מה הרגיש. "הבן" סיפר שחש פחד מאביו, לעתים עד כדי חוסר אונים מוחלט, לעתים אף שנאה ממשית, וגם הרבה אשמה על רגשותיו אלה.

 

בתום התרגיל האב הביע את הפתעתו מהמילים שיצאו מפי "בנו", אותו הוא שיחק כול כך באמינות. לראשונה הוא הבין את עוצמת ההשפעה שהייתה לו על נפש בנו. בעקבות זאת הוא  כתב מכתב לבנו, שפתיחתו מבטאת הבנה לנסיבות הניתוק: "בני האהוב, אני חושב שאני מבין למה התרחקת ממני…"

 

הכרה, הבנה של ה"למה", של מקור הפגיעה שגרמה להתרחקות, יוצרת הקלה, תחושת רווחה, תחושה של "סוף סוף", שאני מדמה אותה להסרת מטען כבד מגבו של הנפגע. "סוף סוף הבינו אותי".