רשימה 5 מאת ד"ר רבקה נרדי, 3.11.2009
בעליו של המלון הקטן אצלו שכרנו חדר ללילה הראשון שלנו בדוברובניק, קרואטיה, בטיולנו האחרון התגלה עוד בשיחת הטלפון כג'נטלמן אירופאי מהסרטים. באנגלית סבירה ובקול רך ומאוד מנומס הציע לנו שרות שאפילו לא חלמנו עליו – לאסוף אותנו מהשדה ולהסיענו היישר למלון שלו. ברור שהתרגשנו, בעיקר אני שהמחווה האצילית שלו נגעה ללבי וגרמה לי לאהוב את האיש עוד לפני שהכרתיו. הודיתי לו שוב ושוב והחמאתי לו על המחווה היפה במהלך שלושת הימים בהם התגוררנו במלון שלו. בבוקר של יומנו הרביעי התכנסנו (לצורך תשלום חשבוננו), במרפסת היפה של המלון המשקיפה על המפרץ כשלמרגלותיו שרועה בעצלתיים דוברובניק העתיקה והיפיפייה. על כוס מיץ או תה הוגש לנו החשבון. החשבון כלל סעיפים שונים, גם "טרנספר", כלומר עלות הסעתנו מהשדה למלון, בסך 30 יורו, המחיר הרשמי של הסעה במונית. שילמנו בחיוך, נפרדנו ויצאנו לדרכנו.
רשימה 6 מאת ד"ר רבקה נרדי, 24.11.2009
אולפן ששי, 20/11/09, כתבה על חיילים בודדים. אני צופה ולא מאמינה. חיילים בודדים שעשו הכול כדי להתגייס לצבא ההגנה לישראל ננטשים בסופי השבוע ובחופשותיהם על ידי מי שאמור היה לדאוג להם – צ.ה.ל, בשיתוף האגודה למען החייל, וגם משרד הביטחון. כך האמינו. תמימים. הם רעבים כי בבתי האגודה למען החייל לא מספקים מזון בסופי שבוע שכן צהל לא מממן זאת. הם רעבים, בודדים ומותשים. הלב נשבר. אישה אחת, אמיצה מאוד, לקחה על עצמה את תפקידם של צ.ה.ל., משרד הביטחון והאגודה למען החייל גם יחד. החמלה שלה מהולה בפליאה - איך זה יכול להיות – מתורגמת לעשייה ענקית שכולה אכפתיות עם לב ענק. כן, לא להאמין, אבל האישה הזאת לקחה על כתפיה אחריות להקל על סבלם של החיילים הבודדים. היא מתרוצצת בין הגופים השונים, מחברת אותם למשפחות מארחות ומפעילה בכוחות עצמה מנגנון הצלה, הצלתם של החיילים מרעב השפלה ובדידות.
חשבתי על הבדידות. בדידותם של ילדים שהולכים לאיבוד בבתי ספר ענקיים ומנוכרים, בדידותם של אנשים שמאבדים עצמם בשגרת החיים בזוגיות, במשפחה ובמקומות עבודה. בדידותם של נכים, זקנים וחולים. בדידותם של אנשי השוליים. הבדידות היא לעולם עניין פרטי, חבוי עמוק בלבנו, מוסתר, מבויש.
החוסר הנורא הזה במגע אנושי חם ותומך מבייש אותנו. החוסר הרגשי, כמו עוני, משאיר אותנו מושפלי מבט, כמו הבאנו זאת על עצמנו ועכשיו עלינו לשלם את המחיר.
אולפן ששי, 20/11/09, כתבה על חיילים בודדים. אני צופה ולא מאמינה. חיילים בודדים שעשו הכול כדי להתגייס לצבא ההגנה לישראל ננטשים בסופי השבוע ובחופשותיהם על ידי מי שאמור היה לדאוג להם – צ.ה.ל, בשיתוף האגודה למען החייל, וגם משרד הביטחון. כך האמינו. תמימים. הם רעבים כי בבתי האגודה למען החייל לא מספקים מזון בסופי שבוע שכן צהל לא מממן זאת. הם רעבים, בודדים ומותשים. הלב נשבר. אישה אחת, אמיצה מאוד, לקחה על עצמה את תפקידם של צ.ה.ל., משרד הביטחון והאגודה למען החייל גם יחד. החמלה שלה מהולה בפליאה - איך זה יכול להיות – מתורגמת לעשייה ענקית שכולה אכפתיות עם לב ענק. כן, לא להאמין, אבל האישה הזאת לקחה על כתפיה אחריות להקל על סבלם של החיילים הבודדים. היא מתרוצצת בין הגופים השונים, מחברת אותם למשפחות מארחות ומפעילה בכוחות עצמה מנגנון הצלה, הצלתם של החיילים מרעב השפלה ובדידות.
חשבתי על הבדידות. בדידותם של ילדים שהולכים לאיבוד בבתי ספר ענקיים ומנוכרים, בדידותם של אנשים שמאבדים עצמם בשגרת החיים בזוגיות, במשפחה ובמקומות עבודה. בדידותם של נכים, זקנים וחולים. בדידותם של אנשי השוליים. הבדידות היא לעולם עניין פרטי, חבוי עמוק בלבנו, מוסתר, מבויש.
החוסר הנורא הזה במגע אנושי חם ותומך מבייש אותנו. החוסר הרגשי, כמו עוני, משאיר אותנו מושפלי מבט, כמו הבאנו זאת על עצמנו ועכשיו עלינו לשלם את המחיר.
רשימה 7 מאת ד"ר רבקה נרדי, 19.01.2010
אולי האסון הנורא שאירע בהאיטי, אולי זה גל האלימות תוצרת שלנו בני האדם, אולי מזג האוויר המשתגע – קיץ? חורף? מה הולך פה? הכול ביחד מתערבב לי במוח וגורם לי לחשוב על אסונות שקורים לנו. אסונות, טראומות – מפגעי הטבע, פגעי האדם, פגעי עצמנו – האם נוכל להם? האם אפשר להחלים? ואז פתאום הבקשה מעיתונאית וותיקה של עיתון "לאשה", אורית מרלין, המראיינת אותי מידי פעם על סוגיות מתחום מקצועי. הפעם הזו היא מבקשת ממני שאגיב על שאלה – האם אפשר להחלים מלב שבור מאהבה נכזבת? ואני מוסיפה ומרחיבה: האם נוכל להחלים מלב שבור כתוצאה מבגידה? מאסון? מהחמצת חיינו?
רשימה 8 מאת ד"ר רבקה נרדי, 09.03.2010
כל הארץ רעשה מאז יום ראשון, כמדומני, 28 בפברואר, בו נודע לנו על מקרה האונס – אונס מתמשך של נערה כבת חמש עשרה, על ידי חבורה של נערים "נורמטיביים", כאשר המוביל הוא "החבר שלה" – הנער אותו אהבה עד כלות.
ואחר כך היו המון דיבורים – איך לא ראינו? איך לא הרגשנו? היא ידעה להסתיר. יש לה בעיות. היא הסכימה. היא בעייתית.
וההורים שלהם, של חבורת האנסים – בהלם. ואחד מהם מתבטא בסרקזם מלא בוז – איך זה שההורים שלה לא ידעו איפה היא ומה היא עושה.
רשימה 10 מאת ד"ר רבקה נרדי, 29.05.2010
לפני שנים פגשתי אותה, סטודנטית לפסיכולוגיה שהציגה עצמה בפני כאישה פצועה, קורבן של מדריכיה. ספרה לי בזעם ובבושה על חוויה מתמשכת של יחסי כוח בינה לבין מדריכתה. הייתה מביאה בפניה מקרים של טיפול, בהיסוס ובביישנות של סטודנטית צעירה שזה לה צעדים ראשונים במקצוע. והייתה מדריכתה "מראה לה" כמה היא שוגה, כמה החלטותיה "לא מקצועיות" ועד כמה עליה להיזהר מיוזמות חדשות. כמעט עזבה את המקצוע, לבסוף נסעה לארץ רחוקה לשקם את נפשה וגם להשלים יידע שהוחמץ בתהליך הכושל של ההדרכה.
רשימה 11 מאת ד"ר רבקה נרדי, 05.08.2010
גבר אחד אמר לי פעם: "אם אתחיל לבכות לא אוכל להפסיק". הוא אמר זאת אחרי שאשתו הצביעה עליו באצבע, תוך שהיא מטיחה בו ומביטה בי בתחינה שאבין אותה: " רואה למה אני מתכוונת? הוא כמו אבן. לא איכפת לו משום דבר".
מי מפחד מרגשות? מי לא? גם נשים. אנחנו פוחדים שהרגשות שלנו, כמו פתיתי שלג ההופכים במורד ההר למפולת שלגים, יהרסו את כל הנקרה בדרכם. רגשות בעיניהם של רבים מאיתנו הם כמו ים סוער הצופן בתוכו סכנות. אנחנו חיים בחברה מאצ'ואיסטית המוקירה שליטה עצמית, ריסון פנימי – זו תמצית ההתנהגות התרבותית על פי הקודים המערביים.
רשימה 12 מאת ד"ר רבקה נרדי, 29.09.2010
מנהג קטן התנחל בי לאחרונה. אני פותחת את עיתון הבוקר "שלי" ("הארץ") ובודקת את הכותרות בבהילות – האם "הם הצליחו?" כלומר האם ביבי ועבאס הצליחו לעשות צעד קטן לשלום. אני עוקבת אחר הדינאמיקה המטורפת בין הקפאות בנייה לבין שיחות שלום, בין כותרות על טרקטורים השועטים אלי כיבוש קרקע לבין מפגשים מצוחצחים של לובשי חליפות מכובדים - יבנו מחדש או ישוחח שלום. מה יהיה???
רשימה 13 מאת ד"ר רבקה נרדי, 05.01.2011
העיתונים מלאים במשה קצב. מה לא נאמר. טחנו עד דק את הפרטים "הפיקנטיים", סודות ולחישות מחדרי החקירות,המשפחה, הפרקליטים שכמו יצאו מסרט מתח, הקריירה, האישיות, העיתונות – הכול! וגם (בקושי) כמה מילים על האנשים שידעו ושתקו. עיתונאים ופוליטיקאים וחברים שידעו ושתקו. הם ידעו והצביעו עבורו שייבחר להיות נשיא למדינת ישראל. הם ידעו ותמכו וגיבו ודאגו לימים רעים בעזרת טישטוש ראיות. ועכשיו שגם אנחנו יודעים אנחנו שותקים. כמו היה הדבר טבעי. כמו אין בכך שיתוף לעבירה. והרי לימדו אותנו שחובת הדיווח האזרחית מוטלת על כתפינו – לדווח – אם נהיה עדים לאלימות. לימדו אותנו להעיד נגד מי שנמלט מזירת תאונה. לימדו אותנו ששתיקה כמוה כשיתוף פעולה לכל דבר עם מבצע הפשע. אז למה אנחנו לא מקימים קול צעקה? אולי כי נדמה לנו שזה כבר לא חשוב כל כך, הרי האיש נתפס והורשע.