טור אישי רבקה

23 באוגוסט 2009

כולנו "יושבי אוהלים" (2) / מאת ד"ר רבקה נרדי

רשימה 20 מאת ד"ר רבקה נרדי 04/08/2011.

 

אני קוראת את הכתבות, אני מאזינה לפרשנויות, אני שומעת את הקולות – והכול מגיע אלי כשירה, כפיוט. האם השתגעתי? האם הרעב שלי לקוד אחר ביחסי אנוש, ביחסי אזרח-שלטון – קוד טהור, מוסרי, אוהב, מחויב – הפך אותי לרגישה ייתר על המידה? מה קורה לי, מה קורה לנו? ואני שמה לב שאני לא רוצה לשמוע את הקולות המפלגים. כמו ילדה שרוצה לשמוע סיפור טוב, יותר נכון אגדה גדולה מהחיים.

23 באוגוסט 2009

הדרכה – יחסי כוח או העצמה? / מאת ד"ר רבקה נרדי

רשימה 10 מאת ד"ר רבקה נרדי, 29.05.2010

לפני שנים פגשתי אותה, סטודנטית לפסיכולוגיה שהציגה עצמה בפני כאישה פצועה, קורבן של מדריכיה. ספרה לי בזעם ובבושה על חוויה מתמשכת של יחסי כוח בינה לבין מדריכתה. הייתה מביאה בפניה מקרים של טיפול, בהיסוס ובביישנות של סטודנטית צעירה שזה לה צעדים ראשונים במקצוע. והייתה מדריכתה "מראה לה" כמה היא שוגה, כמה החלטותיה "לא מקצועיות" ועד כמה עליה להיזהר מיוזמות חדשות. כמעט עזבה את המקצוע, לבסוף נסעה לארץ רחוקה לשקם את נפשה וגם להשלים יידע שהוחמץ בתהליך הכושל של ההדרכה.

23 באוגוסט 2009

רשימה 21: גילנות (אפליה על רקע גיל) לאור היום מאת: ד"ר רבקה נרדי

רשימה 21 מאת ד"ר רבקה נרדי 02/09/2011.

 

על רקע המחאה החברתית כדאי לספר גם את הסיפור הבא אותו שמעתי מחברתי. חברת רנו ערכה אירוע חגיגי לנשים, לקוחות החברה, שקנו מכונית מחברתם השנה. מטרת האירוע סקר שביעות רצון. האירוע נערך ב 25.8  השנה, 2011, ברחוב הארבעה בתל-אביב .במהלך השיחה עם לילך,אחת המארגנות, התברר לה שחברתי ועוד אישה שהוזמנה איתה, הן מבוגרות, כלומר עברו את גיל שבעים. לא חלפה שעה מאז הוזמנו, חברתי וחברתה קבלו שיחת טלפון בה הודיעו להן על ביטול ההזמנה, מפאת גילן. בהודעה אף לא ניסו להסתיר את המניע. חשוב לציין שגברים מעל גיל שבעים הוזמנו וכמובן התקבלו לאותו אירוע שיוחד לגברים.

 

23 באוגוסט 2009

רגשות קולקטיביים – זה טוב? זה רע? / מאת ד"ר רבקה נרדי

רשימה 11 מאת ד"ר רבקה נרדי, 05.08.2010

גבר אחד אמר לי פעם: "אם אתחיל לבכות לא אוכל להפסיק". הוא אמר זאת אחרי שאשתו הצביעה עליו באצבע, תוך שהיא מטיחה בו ומביטה בי בתחינה שאבין אותה: " רואה למה אני מתכוונת? הוא כמו אבן. לא איכפת לו משום דבר".
מי מפחד מרגשות? מי לא? גם נשים. אנחנו פוחדים שהרגשות שלנו, כמו פתיתי שלג ההופכים במורד ההר למפולת שלגים, יהרסו את כל הנקרה בדרכם. רגשות בעיניהם של רבים מאיתנו הם כמו ים סוער הצופן בתוכו סכנות. אנחנו חיים בחברה מאצ'ואיסטית המוקירה שליטה עצמית, ריסון פנימי – זו תמצית ההתנהגות התרבותית על פי הקודים המערביים.

23 באוגוסט 2009

סוכת שלום / מאת ד"ר רבקה נרדי

רשימה 12 מאת ד"ר רבקה נרדי, 29.09.2010

מנהג קטן התנחל בי לאחרונה. אני פותחת את עיתון הבוקר "שלי" ("הארץ") ובודקת את הכותרות בבהילות – האם "הם הצליחו?" כלומר האם ביבי ועבאס הצליחו לעשות צעד קטן לשלום. אני עוקבת אחר הדינאמיקה המטורפת בין הקפאות בנייה לבין שיחות שלום, בין כותרות על טרקטורים השועטים אלי כיבוש קרקע לבין מפגשים מצוחצחים של לובשי חליפות מכובדים - יבנו מחדש או ישוחח שלום. מה יהיה???

23 באוגוסט 2009

גיבוי מושחת / מאת ד"ר רבקה נרדי

רשימה 13 מאת ד"ר רבקה נרדי, 05.01.2011

העיתונים מלאים במשה קצב. מה לא נאמר. טחנו עד דק את הפרטים "הפיקנטיים", סודות ולחישות מחדרי החקירות,המשפחה, הפרקליטים שכמו יצאו מסרט מתח, הקריירה, האישיות, העיתונות – הכול! וגם (בקושי) כמה מילים על האנשים שידעו ושתקו. עיתונאים ופוליטיקאים וחברים שידעו ושתקו. הם ידעו והצביעו עבורו שייבחר להיות נשיא למדינת ישראל. הם ידעו ותמכו וגיבו ודאגו לימים רעים בעזרת טישטוש ראיות. ועכשיו שגם אנחנו יודעים אנחנו שותקים. כמו היה הדבר טבעי. כמו אין בכך שיתוף לעבירה. והרי לימדו אותנו שחובת הדיווח האזרחית מוטלת על כתפינו – לדווח – אם נהיה עדים לאלימות. לימדו אותנו להעיד נגד מי שנמלט מזירת תאונה. לימדו אותנו ששתיקה כמוה כשיתוף פעולה לכל דבר עם מבצע הפשע. אז למה אנחנו לא מקימים קול צעקה? אולי כי נדמה לנו שזה כבר לא חשוב כל כך, הרי האיש נתפס והורשע.