צמד המילים שוויון בנטל נשמע ברור. שוויון בנטל, כלומר בנשיאה בעול, בחלוקת תפקידים, בחלוקה באחריות. לא כן? כשיאיר לפיד הניף את דגל סיסמת השוויון בנטל הוא שבה לב רבים. מי יסרב לזה? הסכמה מקיר לקיר. ובעיקר הכול מסכימים ששוויון בנטל צריך להיות הבסיס המוסרי לשוויון בזכויות.
אבל... פתאום זה לא כל כך ברור. שוויון בזכויות? רגע... בואו נבחן זאת לאור המציאות המוכרת לכולנו ונשאל כמה שאלות קשות כגון:
ומה עם שוויון בנטל בין נשים וגברים? זה הולך עם שוויון זכויות???
שמחתי, מאוד שמחתי באותו יום כשיצאה לעולם בשורת ההתנצלות שלנו בפני טורקיה, בעזרתו ובתיווכו החכם של המלך אובמה, הנערץ עלינו. הוא האבא שלנו. אבא חכם, נאור, על אף שבגילו הצעיר יכול היה בקלות להיות לא יותר מאשר האח הצעיר של חלק ממנהיגינו. היה שווה כל זה, לראות את פניו חמורות הסבר של מנהיג האומה בנימין נתניהו, מכריז על ההתנצלות כמו יצאו מפיו, באופן ישיר, כתבי הקודש. סלחו לי על הציניות. אבל בא לי לצעוק – מה חשבת לעצמך? מדוע לעזאזל חיכית שלוש שנים.
בתוכנית הריאליטי דייט בחשיכה יש משהו סימבולי. היא מכריחה אותנו לראות באמת, בלי לראות באופן פיזי. לחוש באמת, מבלי שהעטיפות של הדעות הקדומות מזהמות את חשיבתנו, להתייחס באופן ראשוני, טהור כמעט לגמרה, לזולתנו. כמה תום ופגיעות מתגלה אצל כולנו כאשר אנו מגששים את דרכנו בחשיכה, נאלצים לגייס לעזרתנו חושים אחרים, רדומים בדרך כלל. להקשיב לקולות, לניואנסים, לשמוע במובן של לקלוט, את שפת הגוף, את התנועות הזעירות, אלו שכמעט בלתי מורגשות של זולתנו.
לקראת גיל חמישים נכנסה האישה לדיכאון. בכתה בימים ובלילות. חציית "הקו האדום" של הגיל לא נראתה לה אפשרית...
האיש פוטר מעבודתו. זה קרה סמוך לגיל הפרישה, בגיל חמישים ושמונה. הוא ידע שיקשה עליו למצוא עבודה חדשה. הוא שקע בעצב כבד שהפך לדכדוך שהעמיק לדיכאון עד שנזקק לתרופות הרגעה.
גבר בן 32 יוצא לדייט עם בחורה נאה. הכול זורם ביניהם היטב. כך על פי תחושות שניהם. אחרי הדייט החמישי הוא נעלם...
אישה כבת 33 מכירה גבר באתר הכרויות. הם קובעים להיפגש. מבחינתה היה ערב מהנה ביותר. כך גם הוא הגיב אליה. בשובה הביתה אחרי חצות היא נכנסת לאתר ההיכרויות ופוגשת אותו שם...
קראתי בעניין רב את הניתוח שעשתה למעננו פרופ' אווה אילוז על השתלטותם ההדרגתית של מושגים פסיכולוגיים על חיינו וכיצד אלו מפקיעים מחשיבתנו ערכים של צדק פוליטי ומוסר אנושי בסיסי על טוב ורע. (מוסף "הארץ", "כשפרויד יילך להפגנה", 15/6/2012). הרהרתי יחד איתה ובעקבותיה, הבאתי לדמיוני את התמונות שאני מכירה מעולם הטיפול, ואז נוכחתי ש........
רגעי חסד בין הורים לילדיהם הבוגרים מרגשים אותנו. אולי כי הם כה נדירים. לראות ולדמוע מהתרגשות. כמו לזכות בחוויה שלעולם תיתפס כמתנה יפה שזכינו לה.
איזה מין ילד/ילדה היינו? האם אנחנו זוכרים? האם אנחנו רוצים/רוצות לזכור?
האם היית ילד מקובל?
האם היית "מלכת הכיתה" או לפחות אחת מסגניותיה... או מה"מקורבות" שלה...?
האם היית ילד דחוי?
האם היית ילדה מופמנמת, מודרת חברתית, אחת שאפשר בקלות להתעלם ממנה?
האם היית ליצן הכיתה? (אולי ליצן עצוב?)
האם היית ילדה בודדה שחבריה היחידים היו ספריה?
האם חבריך לכיתה הכו אותך? השפילו אותך?
האם חברותייך וחברייך לכיתה לעגו לך? החרימו אותך?
האם הרגשת אהוב? אהובה?
האם הייתה לנו ילדות טובה? מאושרת?
האם הילדות שלנו היא מסע כבד על לבנו, כזה שהיינו רוצים לשכוח? להעלים אותו מחיינו?