פעם אהבתי את ירושלים. כול כך אהבתי אותה, בשנים שהתגוררתי בה כסטודנטית, עד שהיו בי רחמים על תושבי השפלה, תל אביב בעיקר. הם מחמיצים את הקיר חשבתי, את הנופים מלאי ההוד של הרי יהודה, את הסמטאות המסתוריות החמקמקות המעניקות לכול שכונה את הצבע המיוחד לה, את בתי האבן שהיה בהם עבורי ניחוח של זרות קסומה, ים תיכונית, מפתה. חשבתי לי איך הם לא נוהרים בהמוניהם לירושלים, היפה והמסתורית בערי תבל, לחוות את הקסם הזה הנמצא בה בכול פינה. נהגתי לנסוע לבקר את משפחתי אחת לשבועיים. ותמיד חזרתי אליה במוצאי שבת בתחושת הקלה, כמו חוברתי מחדש לבלון החמצן שלי.
" אשתי טוענת שאני אוטיסט" אמר במבוכה הגבר בן ה 50 שפנה אלי לטיפול. . "מדוע לדעתך היא טוענת כך?" שאלתי. "מפני שבכל פעם שהיא שואלת אותי מה אני מרגיש, אני מתחמק" השיב ונע באי נוחות בכיסאו "כשהיא מספרת לי על הבעיות של הילדים ואני מציע פתרונות, היא מתעצבנת ואומרת שכל הפתרונות שלי הם טכניים ולא רגשיים". שאלתי איך הוא מרגיש עם האמירות האלה. "זה מעצבן אותי. יש לי הרבה רגשות אבל אני לא מסוגל לבטא אותם, פשוט אין לי את המילים האלה של הרגש. אני מהנדס ובמקצוע שלי לא מדברים במילים של רגש".
רשימה זו מבוססת על הרצאותיי, כתיבתי וחוויותיי כמטפלת. היא לא נולדה כתוצאה מאירוע או כותרת בעיתון. היא דומה מעט למאמר (אם כי לא מאמר אקדמי) ופחות ל"רשימה" ולכן אולי אינה מתאימה לז'אנר הרשימות שבסגנונן (אם אדמה אותן לשפת הציור) דומות יותר לרישומים. ובכול זאת לא "התאפקתי".
***
כשהייתי ילדה קטנה שמחתי שנולדתי ילדה... לא הבנתי את פשר הברכה – "ברוך שלא עשני אישה". אהבתי להיות ילדה רגישה, לאהוב יופי, לחלום חלומות רומנטיים, להישבע לעולמי עולמים לנאמנות לחברות... להיות כמו אמא...כשהייתי נערה נפקחו עיני לראות סימנים של אפלייה.
רשימה זו מבוססת על הרצאותיי, כתיבתי וחוויותיי כמטפלת. היא לא נולדה כתוצאה מאירוע או כותרת בעיתון. היא דומה מעט למאמר (אם כי לא מאמר אקדמי) ופחות ל"רשימה" ולכן אולי אינה מתאימה לז'אנר הרשימות שבסגנונן (אם אדמה אותן לשפת הציור) דומות יותר לרישומים. ובכול זאת לא "התאפקתי".
***
כשהייתי ילדה קטנה שמחתי שנולדתי ילדה... לא הבנתי את פשר הברכה – "ברוך שלא עשני אישה". אהבתי להיות ילדה רגישה, לאהוב יופי, לחלום חלומות רומנטיים, להישבע לעולמי עולמים לנאמנות לחברות... להיות כמו אמא...כשהייתי נערה נפקחו עיני לראות סימנים של אפלייה.
”היה ערב ינואר קר במיוחד, שמעון התעטף בשמיכה והתיישב לצפות בטלוויזיה כמנהגו מדי ערב. ההתרגשות הקלה שפעפעה בו מן הבוקר שככה עכשיו. בגילו המתקדם, לא מזמן מלאו לו ששים ושתיים, השלים עם חייו שאינם זוהרים ומרתקים כפי שחלם שיהיו. הוא רפרף בין הערוצים והגיע לסרט שדמויותיו לא היו מוכרות לו. לחצן המידע בשלט גילה לו כי הסרט כבר בעיצומו. על המסך נראתה אישה, בערך בגילו, נשענת אל אדן החלון בחדר השינה שלה ולידה ניצבת, בהבעה עצובה, אישה צעירה, כנראה בתה. סמוך לשתיהן על מיטה רחבה שכב גבר. שתיקה מעיקה שררה בחדר.
בעקבות: "מערכת הביטחון ממליצה להקל בלחץ הכלכלי על עזה" (כותרת ראשית, "הארץ", עמוס הראל, 31/8/2014)
"בוקר טוב אליהו" כך כותרת העיתון לתגובתו של הקורא יורם לחמן מירושלים שהגיב ביום שלמחרת על בשורת "הנדיבות" המשתמעת מאמירה זו. את המירכאות המעטרות את המילה נדיבות המעניקות לה משמעות אירונית, אני שואלת ממאמר המערכת של אותו יום המתייחס להמלצה להקל על עזה. וזה מזכיר לי משהו. לפני שנים, אולי בשנות השמונים, בעודי נוסעת במכוניתי לאנשהו האזנתי לקלטת (כן, היה פעם דבר כזה) שתוכנה עסק באמנות הניהול הטוב. הדוברת הייתה אישה, מומחית אמריקאית ידועה בתחומה. למרות שחלפו מאז למעלה משלושים שנים אני זוכרת בבהירות רעיון אחד, מבריק לדעתי, שהדגישה אותו בדבריה.
פורסם בעיתון "הארץ" 12 יוני 2014
איפה היו הורי הילדים מקריית גת?"– יש להתייחס בנפרד לאמהות ולאבות. סביר להניח שמרבית האמהות הזדעזעו כשגילו כי בניהן קיימו יחסי מין מנוכרים בסיטונות עם אישה שמצוקתה הנפשית הביאה אותה לשפל המדרגה.
אבל האבות? הגיע הזמן שנביט במראה: רבים מאיתנו בטוחים שזכותנו כגברים לחדור לגופן של נשים במצוקה ולפרוק בהן את מטעננו (לפי מחקר של האוניברסיטה העברית, בישראל מתקיימים מדי חודש מיליון "ביקורים" אצל "נערות ליווי" שם מכובס לנשים במצוקה העוסקות בזנות)....