רשימה 9 מאת ד"ר רבקה נרדי, 15.04.2010
אספר לכם שני סיפורים, לכאורה לא קשורים זה בזה. האחד מספר על גבר שנהג לבגוד באשתו ולעתים גם להכותה. סבלה האישה סבל רב והתביישה שכך קורה לה. חשבה שאולי אם תסתיר את בושתה מעיני הבריות ייטב. לאחר שנים של מצוקה ומועקה שרק הלכו וגברו לא יכלה יותר להכיל את סבלה ואזרה עוז בנפשה וספרה לחברתה הטובה את סודה השמור ביותר. אך לא עבר זמן רב וגילה הגבר שסודם התגלה. הלך והודיע לאשתו שבשל כך יעזוב אותה לצמיתות. אשתו התמימה וההמומה הציעה תיקון, רצתה שיחות ייעוץ, התחננה על נפשה שלא יעזבנה – במה פשעה? שאלה מבוהלת. בסך הכול רצתה לפרוק את כאבה בפני חברה. אך הוא בשלו – לא ולא. "אם לא היית מספרת הייתי נשאר. בגלל שספרת אני עוזב". ועזב.
רשימה 8 מאת ד"ר רבקה נרדי, 09.03.2010
כל הארץ רעשה מאז יום ראשון, כמדומני, 28 בפברואר, בו נודע לנו על מקרה האונס – אונס מתמשך של נערה כבת חמש עשרה, על ידי חבורה של נערים "נורמטיביים", כאשר המוביל הוא "החבר שלה" – הנער אותו אהבה עד כלות.
ואחר כך היו המון דיבורים – איך לא ראינו? איך לא הרגשנו? היא ידעה להסתיר. יש לה בעיות. היא הסכימה. היא בעייתית.
וההורים שלהם, של חבורת האנסים – בהלם. ואחד מהם מתבטא בסרקזם מלא בוז – איך זה שההורים שלה לא ידעו איפה היא ומה היא עושה.
רשימה 7 מאת ד"ר רבקה נרדי, 19.01.2010
אולי האסון הנורא שאירע בהאיטי, אולי זה גל האלימות תוצרת שלנו בני האדם, אולי מזג האוויר המשתגע – קיץ? חורף? מה הולך פה? הכול ביחד מתערבב לי במוח וגורם לי לחשוב על אסונות שקורים לנו. אסונות, טראומות – מפגעי הטבע, פגעי האדם, פגעי עצמנו – האם נוכל להם? האם אפשר להחלים? ואז פתאום הבקשה מעיתונאית וותיקה של עיתון "לאשה", אורית מרלין, המראיינת אותי מידי פעם על סוגיות מתחום מקצועי. הפעם הזו היא מבקשת ממני שאגיב על שאלה – האם אפשר להחלים מלב שבור מאהבה נכזבת? ואני מוסיפה ומרחיבה: האם נוכל להחלים מלב שבור כתוצאה מבגידה? מאסון? מהחמצת חיינו?
רשימה 6 מאת ד"ר רבקה נרדי, 24.11.2009
אולפן ששי, 20/11/09, כתבה על חיילים בודדים. אני צופה ולא מאמינה. חיילים בודדים שעשו הכול כדי להתגייס לצבא ההגנה לישראל ננטשים בסופי השבוע ובחופשותיהם על ידי מי שאמור היה לדאוג להם – צ.ה.ל, בשיתוף האגודה למען החייל, וגם משרד הביטחון. כך האמינו. תמימים. הם רעבים כי בבתי האגודה למען החייל לא מספקים מזון בסופי שבוע שכן צהל לא מממן זאת. הם רעבים, בודדים ומותשים. הלב נשבר. אישה אחת, אמיצה מאוד, לקחה על עצמה את תפקידם של צ.ה.ל., משרד הביטחון והאגודה למען החייל גם יחד. החמלה שלה מהולה בפליאה - איך זה יכול להיות – מתורגמת לעשייה ענקית שכולה אכפתיות עם לב ענק. כן, לא להאמין, אבל האישה הזאת לקחה על כתפיה אחריות להקל על סבלם של החיילים הבודדים. היא מתרוצצת בין הגופים השונים, מחברת אותם למשפחות מארחות ומפעילה בכוחות עצמה מנגנון הצלה, הצלתם של החיילים מרעב השפלה ובדידות.
חשבתי על הבדידות. בדידותם של ילדים שהולכים לאיבוד בבתי ספר ענקיים ומנוכרים, בדידותם של אנשים שמאבדים עצמם בשגרת החיים בזוגיות, במשפחה ובמקומות עבודה. בדידותם של נכים, זקנים וחולים. בדידותם של אנשי השוליים. הבדידות היא לעולם עניין פרטי, חבוי עמוק בלבנו, מוסתר, מבויש.
החוסר הנורא הזה במגע אנושי חם ותומך מבייש אותנו. החוסר הרגשי, כמו עוני, משאיר אותנו מושפלי מבט, כמו הבאנו זאת על עצמנו ועכשיו עלינו לשלם את המחיר.
אולפן ששי, 20/11/09, כתבה על חיילים בודדים. אני צופה ולא מאמינה. חיילים בודדים שעשו הכול כדי להתגייס לצבא ההגנה לישראל ננטשים בסופי השבוע ובחופשותיהם על ידי מי שאמור היה לדאוג להם – צ.ה.ל, בשיתוף האגודה למען החייל, וגם משרד הביטחון. כך האמינו. תמימים. הם רעבים כי בבתי האגודה למען החייל לא מספקים מזון בסופי שבוע שכן צהל לא מממן זאת. הם רעבים, בודדים ומותשים. הלב נשבר. אישה אחת, אמיצה מאוד, לקחה על עצמה את תפקידם של צ.ה.ל., משרד הביטחון והאגודה למען החייל גם יחד. החמלה שלה מהולה בפליאה - איך זה יכול להיות – מתורגמת לעשייה ענקית שכולה אכפתיות עם לב ענק. כן, לא להאמין, אבל האישה הזאת לקחה על כתפיה אחריות להקל על סבלם של החיילים הבודדים. היא מתרוצצת בין הגופים השונים, מחברת אותם למשפחות מארחות ומפעילה בכוחות עצמה מנגנון הצלה, הצלתם של החיילים מרעב השפלה ובדידות.
חשבתי על הבדידות. בדידותם של ילדים שהולכים לאיבוד בבתי ספר ענקיים ומנוכרים, בדידותם של אנשים שמאבדים עצמם בשגרת החיים בזוגיות, במשפחה ובמקומות עבודה. בדידותם של נכים, זקנים וחולים. בדידותם של אנשי השוליים. הבדידות היא לעולם עניין פרטי, חבוי עמוק בלבנו, מוסתר, מבויש.
החוסר הנורא הזה במגע אנושי חם ותומך מבייש אותנו. החוסר הרגשי, כמו עוני, משאיר אותנו מושפלי מבט, כמו הבאנו זאת על עצמנו ועכשיו עלינו לשלם את המחיר.
רשימה 5 מאת ד"ר רבקה נרדי, 3.11.2009
בעליו של המלון הקטן אצלו שכרנו חדר ללילה הראשון שלנו בדוברובניק, קרואטיה, בטיולנו האחרון התגלה עוד בשיחת הטלפון כג'נטלמן אירופאי מהסרטים. באנגלית סבירה ובקול רך ומאוד מנומס הציע לנו שרות שאפילו לא חלמנו עליו – לאסוף אותנו מהשדה ולהסיענו היישר למלון שלו. ברור שהתרגשנו, בעיקר אני שהמחווה האצילית שלו נגעה ללבי וגרמה לי לאהוב את האיש עוד לפני שהכרתיו. הודיתי לו שוב ושוב והחמאתי לו על המחווה היפה במהלך שלושת הימים בהם התגוררנו במלון שלו. בבוקר של יומנו הרביעי התכנסנו (לצורך תשלום חשבוננו), במרפסת היפה של המלון המשקיפה על המפרץ כשלמרגלותיו שרועה בעצלתיים דוברובניק העתיקה והיפיפייה. על כוס מיץ או תה הוגש לנו החשבון. החשבון כלל סעיפים שונים, גם "טרנספר", כלומר עלות הסעתנו מהשדה למלון, בסך 30 יורו, המחיר הרשמי של הסעה במונית. שילמנו בחיוך, נפרדנו ויצאנו לדרכנו.
רשימה 4 מאת ד"ר רבקה נרדי, 12.10.2009
יום שני, 12 באוקטובר. אנחנו לקראת סיום חופשתנו במסע מרתק שעשינו מחופה הדרומי של קרואטיה לאורך הים האדריאטי צפונה לסלובניה המיוערת וההררית. ושם בסלובניה, כמעט נושקים בגבול אוסטריה, בבלד, למרגלות האגם הקטן, בנוף הדומה לתמונה מגלויה אנחנו שוהים את שלושת ימי חופשתנו האחרונים. בשקט הנפלא הזה אני גם מסיימת בחרדת קודש ובאי רצון בולט את "יער נורבגי" הרומן המהפנט של הרוקי מורקמי מחברו של ספר אחר שכישף אותי, "קפקא על החוף". זהו רומן המתאר את "ההוויה העכשוית ביותר, הן ביפן והן מחוצה לה...
רשימה 3 מאת ד"ר רבקה נרדי, 6.9.2009
אמש באולפן ששי הוקדשה כתבת צבע ארוכה על כמעט נפילתו של המיליונר "שלנו" לייב לבייב. פניו המביעות מהוגנות וחוכמה גם יחד הביטו היישר אלינו מהמסך וביקשו את אהדתנו, כמו אמרו – "ראו אותי, אני אומנם מיליונר אך גם איש צנוע והגון. אל תזרקוני בעת צרתי". באותו שבוע החלה סדרת טלביזיה בת ששה פרקים – מה יביא לנו אושר. כסף? מה פתאום. שנרגע. כמה ראיונות עם עשירי הארץ סיפרו לנו ש"אלוהים לא נמצא שם". לכו וחפשו במקום אחר. כאילו שזה משנה, חשבתי לי. ממילא גם אם אחפש במקום הנכון למצוא אותו, את הכסף כמובן, כנראה שאפספס משהו, כי גם למציאת כסף דרוש כשרון מולד כפי שאמר זאת אחד המרואיינים. בסדר, הבנתי.
רשימה 2 מאת ד"ר רבקה נרדי, 24.8.2009
התאבדותו של דודו טופז מצאה הד בלבם של רבים. בסופו של יום הכול דברו בדמותו הפאטתית, חסרת החן, נואשת, דוחה. צקצקנו בלשוננו על זעמו הילדותי, על ימי תהילתו שאבדו. הנדנו ראשינו על קשייו (האם באמת היה מופרע?) להתמודד עם הזדקנותו ואובדן חינו בעיני כרישי התקשורת. תוך כדי שמיעת הקולות שהפכו לקול אחד סמיך ולא נעים - קולם של העומדים מהצד וחוזים בנפילתו של זולתם, הרהרתי בטרגדיה שפקדה אותו – איש שלא ידע להיפרד בזמן.