ד"ר
ההרצאה זו ניתנה בכנס על טיפול בילדים עם הפרעות קשב וריכוז ב 7 מאי 2012. ההרצאה מבוססת על ספר הילדים שכתב ד"ר חן נרדי: לחבק דולפין: איך להרגיע סרדינים וכרישים כשילדים מציקים" הוצאת הדים (2012) ועל ספרם של ד"ר רבקה נרדי וד"ר חן נרדי "להיות דולפין – התמודדות עם תוקפנות וחולשה בהורות, בזוגיות בעבודה ובצבא" (מודן 2006)
בהשראת "תחרות ויחסי כוח בין בני זוג", פרק חמישי, מתוך: "שיחה זוגית", מאת ד"ר רבקה נרדי וד"ר חן נרדי, "הדים", 2010, 2012
"היה היה פרופסור למתמטיקה מהסוג הנדיר שקשה מאוד למצוא היום.
המורה הגיע יום אחד לכיתה וראה את תלמידיו צועקים, מתנצחים ומעליבים זה את זה.
הוא ניגש ללוח, לקח גיר וצייר קו באורך מטר אחד.
הוא ביקש מהתלמידים להציע הצעות כיצד לקצר את הקו בכל דרך שהיא.
רובם הציעו למחוק מימין, משמאל, אחד הציע לקפל...
ואז הדגיש המורה: לקצר את הקו מבלי לגעת בו!
התלמידים נדהמו, חשבו, היה זה אתגר לא קל. הם התקשו למצוא פתרון.
המורה ניגש אל הלוח וצייר מעל הקו הקיים עוד קו, ארוך יותר מהקו שביקש לקצר.
המורה הוסיף: כדי "להקטין" מישהו, אינך צריך לפגוע או להעליב אותו...
פשוט עליך להגדיל את עצמך".
ד"ר
"רכבתי עם בני על האופניים. הכול היה בסדר עד לעלייה, ואז
איזה מין ילד/ילדה היינו? האם אנחנו זוכרים? האם אנחנו רוצים/רוצות לזכור?
האם היית ילד מקובל?
האם היית "מלכת הכיתה" או לפחות אחת מסגניותיה... או מה"מקורבות" שלה...?
האם היית ילד דחוי?
האם היית ילדה מופמנמת, מודרת חברתית, אחת שאפשר בקלות להתעלם ממנה?
האם היית ליצן הכיתה? (אולי ליצן עצוב?)
האם היית ילדה בודדה שחבריה היחידים היו ספריה?
האם חבריך לכיתה הכו אותך? השפילו אותך?
האם חברותייך וחברייך לכיתה לעגו לך? החרימו אותך?
האם הרגשת אהוב? אהובה?
האם הייתה לנו ילדות טובה? מאושרת?
האם הילדות שלנו היא מסע כבד על לבנו, כזה שהיינו רוצים לשכוח? להעלים אותו מחיינו?
שלוש ילדות קטנות שיחקו בקלאס, משחק של פעם. ילדה אחת נגשה לחברתה ולחשה לה משהו באוזן. הילדה השלישית רצתה לדעת מה לחשה הילדה לחברתה. השתיים צחקקו ולא רצו לספר. הילדה שאלה:
"מה אמרת לה?"
"כלום, לא אמרתי כלום", השיבה ונתנה בה מבט של 'מה את רוצה ממני'.
"אבל ראיתי אותך אומרת לה", המשיכה הקטנה בתחינה.
"אז מה אם ראית. לא אמרתי כלום". (צוחקת).
"אבל ראיתי", המשיכה הילדה וקולה מתרסק. עוד מעט תפרוץ בבכי.
"את משקרת. את טיפשה. ואני בכלל לא רוצה לשחק איתך. בואי", היא פנתה לחברתה שעמדה כל העת ועיניה מושפלות לרצפה. היא השלישית לא דברה, רק הזיזה את גופה הקטן הלוך וחזור, כמו לולב ברוח.
השתיים הסתלקו.
הילדה הקטנה, בת שש או שבע חוותה עכשיו בגידה. היא עומדת לבדה ומוחקת ברגליה, בהיסח הדעת, את סימני הקלאס המרוחים על מרצפות המדרכה. אחר כך רצה הביתה וכשאמה שואלת למה חזרה כל כך מוקדם מהמשחקים היא פורצת בבכי ומתייפחת בקול גדול עד שכוחותיה אוזלים, והבכי הופך ליללה קטנה מלווה ברעידות ופניה נמרחים בנזלת. אמא שלה מנסה להרגיעה ואחרי זמן מה מתעייפת ונוזפת בה שתפסיק ושהיא כבר ילדה גדולה ועליה להתגבר, ובכלל מה כבר קרה. והילדה משתתקת לבסוף ומתרצה ומתרחצת ואוכלת ארוחת ערב ומצייתת להוראות אמה ונכנסת למיטה בזמן וכל הזמן חושבת: מה קרה? למה זה כל כך כואב?
תארו לעצמכם שביבי נתניהו היה מתעורר בוקר אחד ומחליט לבקש סליחה מאבו מאזן והיה אומר לו כך: אני מתנצל, באמת שאני מתנצל מעומק לבי על העוול שמדינת ישראל גרמה לכם, העם הפלשתיני. אני מבקש סליחה על שנות הכיבוש הרבות, על המחסומים, על היחס המתעמר, על הקשיים, על המצור בעזה, על הסרבנות שלי בתהליך המשא ומתן, על המשך הבנייה בהתנחלויות, על הבטחות שאני לא מקיים, על הצבת דרישות בלתי אפשריות. אני מתנצל ומבקש הזדמנות נוספת.